אוכלי אדם. משפט נפלא. באנגליה באו לפני הפלילים שלשה אנשים אשר רצחו נער אחר ויאכלו את בשרו וישתו את דמו. וזה הדבר. שלשת האנשים האלה היו מלחי אניה קטנה אשר נשלחה מסוטהמפטון (אנגליה) לסידני (אוסטרליה) ואתם היה נער כבן שמנה עשרה שנה. ויהי בדרך ותקם רוח סערה ותך את האניה ותחל לטבוע. וימהרו ויורידו סירה קטנה ויבאו בה, ואחד מהם עמל להציל מעט מזון מן האניה ולא יכל בלתי אם מעט לפת, ודבר אחר לא נשאר להם לאכול ולשתות. ביום הרביעי הצליחו לצוד צב הים קטן, ויחיו עליו ימים מספר. וככלות בשר הצב, ויהיו שבעה ימים בלי כל מזון וכל משקה. ויהי ביום השמיני ויחלו לדבר ביניהם להפיל גורל מי מהם יהיה טרף ליתר השלשה, אך שנים מהם לא הסכימו לזה. ויהי למחרתו ויקח אחד מהם את סכינו ויבא אל הנער, והוא שוכב בלי כח מרעב וצמא, ויאמר לו באה עתך בני, ויכהו בסכינו וימיתהו. וישתו את דמו והוא עוד חם. ויוציאו את הכבד ויאכלוהו, ויבשלו את בשרו ויאכלו. אחרי ארבעה ימי מצאתם אניה אשכנזית ותביאם אנגליה.השופטים נבוכים מאד. כי בכל ספרי חקי אנגליה לא נזכר דבר כזה, ויש טעמים להרשיעם כרוצחים ויש יכלת גם להצדיקם כי לא בצדיה וברצונם עשו זה, והנער היה בלי זה קרוב למות. עוד לא נודעה אחרית המשפט הנפלא הזה.
"הצבי", שנה ראשונה, מס' 6, 28 בנובמבר 1884, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
חדשות שונות.
[…]
(אוכלי אדם.) מה"ע מלאנדאן מודיעים כי פקיד האניה „מיגנאעטטע“ ורב החובל באו בעצמם לפני שופטי העיר והתודו את עונם, כי בהישבר האניה בלכתם מסוטהאמפטאן לאוסטראליא והם עם נער משרת אחד נמלטו בעזרת ספינה קטנה אל היבשה, מקום שמם ונעזב באין מים ולחם, גבר עליהם הרעב מאד אחרי שמנה ימים שהתענו בלי אכול ושתה, ויקם פקיד האניה על הנער וימיתהו ע"י שחיטת הצואר וישתה הוא ורב החובל את דמו ויאכלו בשרו, עד אשר עברה אניה אשכנזית בקרב החוף ותתן להם מנוס ומפלט ולחם לאכול. לפי דברי רב החובל חרץ הפקיד בתחלה להטיל גורלו מי מהם יומת ראשונה, אך בראותם כי אפסו כחות הנער ובין כה וכה הוא מתמוגג והולך למות במכאובים גדולים, התעשתו לשים קץ לחייו המרים. השופט הגיד דעתו להמושבעים, לבל יקבלו עליהם אחריות משפט פלאי זה, ורק יביאו אותו לפני השופט הגבוה בענגלאנד.
* * *
חדשות שונות.
[…]
(משפט אוכלי אדם.) בעתו הודענו מהמקרה שקרה להאניה האנגלית „מיגנאנעטע“ שנשברה בלב ים ורב החובלים עם שמונה מלחים נמלטו באניה קטנה, והיו על הים ימים הרבה ורובם מתו ברעב, ולא נשארו רק שלשה מהם בחיים, רב החובל, מלח אחד ונער בן ט"ו שנה. וכאשר הציקם הרעב באופן נורא מאד, שחטו את הנער ויאכלו בשרו, ואח"כ באה אניה ונצולו. בבואם לארצם הודיעו הדבר אל השופטים. בעקסעטער הועמדו לפני השופטים המושבעים, והם לא חפצו לחרוץ משפט, באמרם כי מן הנמנע להם לחדור לעומק דין כזה אשר לא היה לעולמים. ע"כ הובא עתה הדבר לפני בית דין היותר גדול בהממלכה. גדולי השופטים ועורכי הדינים בעיר הבירה כלם באו לשמוע דבר המשפט. מליץ ישרם של הנאשמים, אחד מהאדוואקאטים היותר מובהקים בעיר הבירה התחרה בכל כחו להצדיקם, ויחפוץ להוכיח כי מעשה האנשים ההם לא נוכל לקרא בשם רצח, אחרי כי חייהם היו תלואים מנגד לולא עשו כדבר הזה, ועי"ז הגינו על חייהם, ברור הוא כי כולם היו מתים ברעב לולא המיתו את האחד. ויוסף לומר: נניח כי שני אנשים נצלו מספינה המטורפת בים והחזיקו בקרש אחד להציל חייהם, אך לא יכלה שאת שניהם וידחה האחד את משנהו מהקרש להציל חייו, הלזה רוצח יקרא? – על זה ענה ראש השופטים: האדם מחויב למות מאשר יציל עצמו ע"י מות איש נקי! ומלבד זה מדוע המיתו דוקא את הנער ולא את אחר מהם? אין חק בתבל אשר ירשה לאיש להמית נפש נקי למען הציל חייו". אחרי ויכוח גדול וארוך בין השופטים והסניגור, יצא הפס"ד להענישם כרוצחים גמורים.
"המגיד", שנה עשרים ושמונה, מס' 46, 27 בנובמבר 1884, עמ' 7; מס' 49, 18 בדצמבר 1884, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 