ידיעות העולם והטבע
עובר ארחות ימים.
מאת בניה"ו.
בלב רבים יבוא הרעיון לעזוב את אביהם ואמם וארץ מולדתם וללכת אל ארץ אשר לא ידעו מתמול שלשום, אל ארץ אמעריקא; מה טובו אוהליך אמעריקאני, יחשבו, ומשכנותיך יושב מעבר לים. בשמחה תחרה את פני אשתך ובניך בשובך מצידך, חפשי מכל עול וממשא מלך ושרים תאכל מפרי הדר הטבע ותשבע מטובה! – הרעיון הזה גזל בנים רבים מזרועות אמותם, ורק מעטים מהם הגיעו אל מטרתם וינחלו את האושר המדומה. – כחץ יעוף יומם בא הרעיון הזה גם בלב ריינהארד, האיש אשר ממנו נספר, לעזוב את ארץ מולדתו, ארץ אשכנז המבורכה, ולבקש את אשרו מעבר לים. אך עתה, כאשר שב כבר מדרכו אל ארצו ואל מולדתו, לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, כי התלאות אשר עברו על ראשו בנסיעה הזאת הראו לו לדעת למדי, כי טוב פת חרבה ושלוה בה בארץ מולדתו מבית מלא כל הון אוצרות בארצות רחוקות, בעוד אשר חייו תלוים מנגד בכל עת ובכל שעה, ולא יאמין בהם.
ריינהארד, אשר לא חפץ להשאר עוד יותר בארץ אמעריקא ולבו השיאו לשוב אל ארצו ואל מולדתו, מכר את אחוזתו אשר באמעריקא הצפונית, וירד הוא ואשתו ובניו באנית קטור אחת ההולכת דרך לשון הים לארענץ נעוויארקה. מתחלה לא אנתה אליהם כל רע ויסעו בשלות השקט ורק החום הנורא הכביד את אכפו על הנוסעים באניה עד מאד; אך פתאום עלתה האניה על צור מכשול אחד, אשר מתחת למים, ולא יכלה למוש ממקומה.
לשוא כלה רב החובל את כחו להציל את האניה, כנראה לא היה עוד מנוס ומפלט מפני הרעה; רב החובל צוה כי לא יהין איש מהנוסעים לעלות על מכסה האניה, כי אם ישארו בירכתיה, ובאשר לא שמעו לקולו סגר הדלת בעדם. הנוסעים נועדו אצל הדלת וישברוה לרסיסים ויעלו על מכסה האניה למרות רצון רב החובל. הוא האיץ בם כי ישמעו לכל אשר יצוום בשובה נחת ויושעון. המלחים יחד עם הנוסעים החלו לעבוד עבודה לפי מצות רב החובל ויוציאו את המים מן האניה על ידי מעלי המים (פומפען). האויר היה צח ואור בהיר בשחקים ובכל זאת לא נראה אניה אחרת גם במרחק רב מאד.
מה נורא היתה המהומה אשר על האניה! מכונת הקיטור השמיעה קול רעש גדול אדיר ואיום, הפעמון צלצל בקול עז וכלי התותח השמיעו את קולם כקול הרעם בגלגל, אולי תשמע אניה אחת את צעקתם ותחיש לעזרה למו. תאניה ואניה רבתה על האניה הסוערה הזאת, בכי ויליל בכל ירכתיה, שם אם מבכה על בניה כי צפוים הם אלי מות ואבדון. הילדים צועקים מרה מבלי דעת מה זה ועל מה זה, וביניהם נשמע קול המלחים, אשר שתו מיין המשומר בהאניה, ואשר היה עתה לשלל למו. רק מעטים מהם שמעו עוד לקול נגיד ומצות רב החובל והוא בראותו כי אבד מנוס מהם החיש מפלט למו להעזרה האחרונה.
ארבע האניות הקטנות הורדו מן האניה אל המים. מלחים ונוסעים ירדו אל האניות הקטנות האלה, ורב החובל הודיע גלוי לכל הנוסעים כי רק הוא ישאר על אנית הקטור הנשברה ויבקש מהנוסעים כי לא ישאו עליו חטאת על הרעה אשר הדביקם והוא איננו אשם בזה.
עתה עזבו כלם את האניה הגדולה וישבו באניות הקטנות אשר על ידיהן יושעו מצרתם. רינהארד ואשתו ובניו היו ג"כ ביניהם ולא יכול להציל מן האניה רק דברים אחדים קטני הערך.
עוד לא הרחיקו האניות הקטנות מן אנית הקיטור, והנה עמוד עשן עולה מארובת האניה הזאת. הגלגלים והאופנים הגדולים נפוצו לרסיסים ועמודי הברזל נשברו, ובכל זאת עמדה האניה על מקומה כחומה בצורה. פתאום התנשאה מכסה האניה ובאויר נראו איברי אדם כפיסי עצים וארובת האניה. עוד מעט והאניה עמדה בלהב אש.
ביגיעה רבה נמלטו שתים מן האניות הקטנות ושתי האניות האחרות מצאו מנוחה למו בין משברי ים. ריינהארד והנלוים אליו היו בין אלה אשר נמלטו ממר המות, וגם המה עלו בתהו ויאבדו לוא לא החישה אחת האניות העוברות לעזרה למו ותאספם בחיקה.
האניה הזאת הביאה אותם לנעוויארק, אשר שמה חלצו את עצמותיהם מעמלם ותלאותיהם, מעט הכסף אשר היה בצלחת ריינהארד יתר הפלטה מן האניה הנשרפה, לא הספיק בידו לעבור עם אשתו ובניו אף ארחות ימים ולבוא אל אורופא. במפח נפש הלך ריינהארד בערב בנמל שמה אחת הנה ואחת הנה וישים עצות בנפשו לבוא בדברים עם רב חובל אחד אשר יובילהו במחיר לא רב ארצה אשכנז. בהלכו כה תפוש ברוב שרעפיו לקחה אזנו שמץ מדברי שני מלחים אשר נדברו יחד, ויטה את אזנו חרש לשמוע מה בפיהם. אחד המלחים האלה מלא פיו חרפות ונאצות על ראש אניתו, אשר ברגז ינהיגם. ויועצו שני המלחים על צפונותיהם להטיל את רב החובל שלהם אל הים והמה עם יתר המלחים יחדיו ינהיגו את האניה על הים לשלול שלל ולבוז בז, למלא כסף אמתחותיהם והאניה בעבדים לעולם. לאשרו שמע מפי המלחים גם את שם רב החובל ויודע לו כי הנהו אשכנזי והנה הוא נוסע לברעהאמען.
בדממה הלך ריינהארד מהם למען לא ידעו, כי מזמותיהם נגלו לו, ויבקש לו את בית רב החובל הלזה ויבא אליו ויספר לו את כל אשר שמע. רב החובל נתן לו תודה רבה ויביא שנים ממלחיו אשר ידע אל נכון כי האשמה בראשם לפני בית המשפט והמה התודו על חטאתם ונשלחו ביד פשעם אל ארץ גזרה. אחרי ארבעה עשר יום עזב ריינהארד ובניו באניות התורן הזאת את העיר נעוו-יארק.
(הסוף יבא).
* * *
שני ימים הראשונים נסעו לדרכם בהשקט אך ביום השלישי התנשאו עבים על פני השמים וצפרים עפות עפו חמרים חמרים לפני האניה. האותות האלה העידו והגידו כי קרוב סער לבוא, אשר לא אחר פעמיו. עבים שחורים כסו בעבי גבי מגיניהם את פני רקיע השמים ובעד אור השמש חתמו למו, הרעם השמיע את קולו בגלגל והחזיז האיר מרגע לרגע את חשכת העלטה אשר על פני המים. רגע הים ויהמו גליו והאניה היתה למשחק למו ותנוע הנה והנה כנוד הקנה במים אדירים. ורק ביגיעה רבה הלכה הלאה לדרכה. המלחים והנוסעים התאמצו בכל כחם להוציא את המים מן האניה אשר השליכו הגלים אל תוכה. על כל הנוסעים אשר באניה נפל פחד הסער, כל פנים קבצו פארור וכל לב תמס יהלך, וכבר אמרו בלענו, אך אחרי לא כביר הראו לדעת כי אך שוא פחדו פחד, כי קם הסער לדממה הרעם נאלם דומיה והשמים הטהרו. רוח חדש בא בקרב אנשי האניה, ובלב עלז ושמח עשו המלחים המלאכה במים רבים, ויתנחמו מעצבם ומרגזם. הרוח נשב כחפצם וכחץ יעוף יומם עפה האניה על פני הים הגדול ורחב ידים. האניה באה מהר אל אי גדול ותשאר שמה זמן לא כביר. האי הזה הוא אי הקופים אשר זולתי אהלי פראים אחדים לא נמצא איש שמה וכל האי מלא קופים ממפלגת חולדת המים (מעערקאטצען). מראה הקופים האלה הוא אמוץ-כהה פניהם שחור כשולי קדירה וזקן לבן גדול לכל אחד מהם. להקוף הזה היה זנב אמיץ וחזק, אשר ישתמש בו כמו בידיו, כי יקיפנו סביב ענף עץ וישאר כלו תלוי באויר. אחדים מהקופים האלה לקחו על אניתם, גם אגוזי הקאקוס מזון הקופים ומחיתם. רוח קדים עזה נשבה והאניה מהרה את דרכה; השמים היו טהורים ואיש אחד מהנוסעים לא שער בנפשו את האסון אשר יבא מקרוב עלימו.
בין המעלות השלשים והעשרים ושתים לפאת צפונה, אשר שמה ישתפך הים האטלאנטי בין אייראפא אפריקא ואמעריקא, שם ימצא מקום אחד הנקרא „דומית הים“ או „דומית מות“; כי כל דבר אשר רוח חיים בו הבא אל המקום הזה יהיה מהר לברות למלתעות המות האכזר וידום לנצח. כמו קטב צהרים יסבבו המלחים במרחק רב מאד את המקום הזה. אך המלחים אשר אינם יודעים מזה ולא ישמרו את עצמם ממנו, אותם יוביל רוח צח שפיים הבא מירכתי קדם אל המקום הזה. פתאום תשאר האניה על מקומה כמו נשרשה עליו, לשוא יטבל רב החובל את אצבעו במים לראות אם יפוח רוח. יושבי האניה לא ידמו עוד בנפשם מן הרעה אשר מצאתם, כי אמנם מאכל ומשתה רב לקחו עמהם על האניה, אשר גם אם שבועות רבים תעמד על מקומה ימצא להם. אך מה מאד שגו ברואה! – כבר שבועות עברו וירחים חלפו ועוד תעמוד האניה על מקומה כחומה מקשה. במים המאררים האלה, אשר יעלו אדים רעים ומשחתים, לא ימצא גם דגים, זולתי הדג הקטן פיללאט יבוא כמרגל חרש לפני דג-האי, המשחר לטרף שמה, ואשר הוא להנוסעים לאות רע ומאד נורא. בפחד יראו המלחים את הדג הגדול הזה הולך וקרב אליהם וישאר במרחק לא רב מהם והפיללאט יסבב את אניתם; במורא ואימה יביטו איך יתרבו דגי האי אצל האניה ויפחדו פן יהיו טרף למלתעותיהם; אך גם היצורים האחרים האלה אשר נשמת חיים באפם יעזבו את האניה, כי גם אלה אבירי הים אינם יכולים לחיות במים הרעים האלה אשר נהפכו למי רוש ולענה. אז תשתרר התוגה על האניה גם השתרר וגם אלה אשר לב אמיץ להם בגבורים, יכנעו תחתה ולבם ירך כלב אשה מצרה. רב החובל מהאניה, אשר נסע ריינהארד עליה לא ידע גם הוא ממקום המות הזה ועצמו נכחד ממנו, וע"כ באה גם אניתו למקום הזה וככל דברי האלה אשר אמרנו בה כתמם על אניתו. מה פרצה בין אנשי האניה מחלת הקדחת הירוקה (דאס געלבע פיעבער אדער פוילפיעבער) ותצעיד מהם 20-15 למלך בלהות יום יום. על ראש עמוד התורן תלה רב החובל דגל שחור לאות כי אבדה כל תקוה. המים אשר בחביות נשחתו ותולעים כעובי בהן איש שרצו במו. הבשר נרקב והלחם מלא נקודים ורמשים קטנים נקבו בו נקבים נקבים וישימו את קנם במו. היין והחומץ המעט אשר היה שמר הרופא מכל משמר בעד החולים. אחרי זמן לא כביר נשארו רק אחדים מהמלחים עוד בחיים חייתם, אשר השליכו את פגרי המתים אל תוך הים. הגויות האלה לא הגיעו אל תהום רבה, והדג האי המחכה עתה לטרף יקבלם אל תוכו בסבר פנים יפות.
אך המות האכזר לא מלא עוד כרסו ולא אמר הון; עוד יותר יתור על האניה לטרוף טרף. החצי מהנשארים גם הם חלפו הלכו ואינם מתגרת יד מר המות, ואך אחדים המה אשר נשארו עוד על האניה כל עוד רוחם בם ובתוכם גם ריינהארד, אשר כחו רב מאד ולו יתר עז וגבורה מכל בני גילו. כהן האניה, הרופא ורב החובל כבר מתו. „מי יהיה האומלל מכל הנשארים אשר ימות באחרונה ויחוש את מר המות יותר מכלם?“ אלו לאלו שואלים וכל אחד יקנא באחיו שכבר מתו.
עשרה מלחים וריינהארד נשארו עוד מהמאות אסורי תקוה ושמחי לב אשר ירדו עמהם אל האניה. המלחים השתכרו ביינות הנשארים ובמשתה האראק, אז פרצו אל האפאטהעקע אשר על האניה וישתו מן האפיום אשר מצאו שמה, עד כי נפלו נדהמים לארץ, נפלו ולא יספו קום.
אז תמו כל האנשים אשר על האניה לגוע, מבלעדי ריינהארד אשר שכב עיף ויגע בירכתיה, כמו לא היה רוח חיים באפו.
פתאום התחולל סער גדול על הים, אשר תקפו וגבורתו הגיע גם למקום השקט ושלאנן הזה וגם שמה שם ים כמרקחה וישא את האניה הזאת בעים רוחו מעמק הרפאים אל תוך הים הגדול ורחב הידים.
אנית מלחמה פגשה באניה הזאת ובראות המלחים כי לא תפרש נס לפניהם, קראו אליה ואין עונה, הורו בקנה רובה ולא השיגו מענה, כדור כלי תותח יצא מאנית המלחמה ויעבר על יד האניה הזאת, לאות כי אם לא ישיגו מענה הפעם אז יקדישו עליה מלחמה, ובכל זאת רק דממת מות שוררת עליה. אז עלה על לבב מלחי אנית המלחמה פן מלאה האניה הזאת שודדי הים אשר על כן יורו בכלי תותח אליה והכדורים שברו וימגרו את כותליה, ובכל זאת אין קול ממנה ואין קשב. לקול כלי התותח התעורר ריינהארד מתרדמתו, אך לא יכול לעמוד על רגליו ולמוש ממקומו. רב החובל מהאנית מלחמה שלח בסירת דוגה אחדים ממלחיו לרגל את מצפוני האניה. בנפש נבהלה מצאו המרגלים את האניה ריקה ורק פגרי אנשים אחדים לנגד עיניהם. בבואם בירכותיה מצאו איש אחד יושב אשר לא תואר אדם לו ופניו קומטו בלא עת ורק מלים אחדים הוציא מפיו אשר בם ספר את האסון אשר קרה לאניתו ויפול אחור על משכבהו.
נחומי המלחים נכמרו עליו ויביאו לו מטעמים להשיב אתת נפשו השוקקה, אז הביאוהו על אניתם ואחרי לא כביר שב לאיתנו.
רב החובל צוה להשליך את המתים מהאניה הסוערה אל המים ולקחתה עמהם, אך בראותו אחרי כן כי אין לו חפץ בה יען כי נרקבה, לקח ממנה רק דברים אחדים אשר מצא לטוב לפניו ויעזבנה ללכת לדרכה.
אחרי זמן לא כביר באה האנית מלחמה הזאת צלחה לנמל ברעהמען. לב ריינהאד פחד ורחב בעלותו מעל האניה על ארץ מולדתו, ויפול על ברכיו, וישק את עפר הארץ ויחבק את רגביה ויודה לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם.
"הלבנון", שנה ארבע עשרה, מס' 7, 14 בספטמבר 1877, עמ' 5; מס' 8, 21 בספטמבר 1877, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 