
תלגרמות של הצפירה
[…]
לונדון 10 (22) יוני. שני השרידים אשר שרדו מכל הנוסעים באניה „דרימונד קאַסטל“, הפקיד טשאהרל אוד והמלח אואיליאס דזעהמס גודבולט תארו את המהפכה באפן הזה: האניה עזבה את העיר קאפשטאדט (באפריקא הצפונית, בירת קאַפלאַנד שהיא אחוזה אנגלית, ובשפת אנגליא נקרא שם העיר קאפטאַאוּן) ביום 29 מאי, ויסעו באניה הזאת מאה איש מפקידי האניה והמשרתים והמלחים, וכמאתים איש עוברי ארח, וביניהם נשים וילדים הרבה. הנסיעה היתה טובה מאד. ביום השלישי לשבוע העבר, הוא יום 16 לחדש זה (למנין הנוצרים בארצות המערב) הוחג היום האחרון של המסע, כי עוד ביום ההוא קוו הנוסעים לשוב לאנגליא. בשעה העשתי עשרה בערב עוד היו רבים מהנוסעים על מכסה האניה וישתו ויעלו קטרת וישוחחו. אז היתה פתאם מדחפה נוראה ושאון אדיר כשאון ירית כלי תותח, והאניה עמדה מנסוע. האניה נתקעה בראש סלע בקרבת האי מאָלען המסוכן מאד למעבר אניות. אי הסלעים הזה נקרא בשם קעסאן, והוראתו בשפה הברעטאָנית: אי הפחדים. במהרה החלה האניה לטבוע. אז היה ערפל פרוש על פני הים. הנוסעים השמיעו קול ילל נורא ואנקת מות. עוד רגע אחד – שני רגעים – חמשה רגעים, והקץ בא.
רב החובל פיערס עמד על גשר המפקד (קאָממאנדאָבריקקע) בעת אשר החלה האניה לטבוע, ומהירות הטביעה גדלה מרגע אל רגע. רב החובל קרא אל הנוסעים: אל תחרדו ידידי, היו שקטים! גם צוה להתיר את כבלי האניה, אך כבר לא היתה אז יכלת ביד אנשי האניה להחלץ ממות. הבהלה והבעתה בין הנוסעים היו איומות מאד. כאשר ראה רב החובל, כי אין מנוס, אז צוה להביא את הנוסעים באניות שיט קלות הקשורות אל האניה, ויתנפלו המלחים על החחים אשר בהם קשורות הסירות הקטנות, אך לא יכלו לנתק את האניות הקטנות, כי האניה טבעה – כפי דברי אוד – כעופרת.
אז היה האיש אוד באחת הסירות הקטנות, אך מהר ירדה הסירה אל תחת האניה, והוא נפל המימה, אך במהרה שט למעלה ויאחז באחד הקרשים, ובו אחז גם המלח גודבולט, ויהיו אחוזים בקרש הזה כל הלילה. בשעה השניה כעלות השחר הגיע אל אזניהם קול צעקה גדולה ומרה: הצילו! חושו לעזרה! האיש אשר צעק את הצעקה הזאת היה איש אנגלי, אחד מחללי האניה הנשברה, והוא נלחם עם הגלים מספר שעות, ותהי זאת צעקתו האחרונה בטרם בלעתהו תהום. בשעה השביעית בבקר עברו שם דייגים באניתם ויראו את שני האנשים האחוזים בקרש ויצילום. כשמנה שעות אחזו בקרש, ועוד גם עתה תרעדנה כל עצמותיהם ובשרם עליהם יכאב.
אצל האיים קעסאן ומאָלען נמצאו גויות רבות, ופניהן נהפכו למשחית בהתפוצצן אל הסלע. השומר העומד על משמרתו על מגדל המאור בקעסאן ראה את המהפכה כחזון-ליל וכמראה דמיון, אך לריק יגע לשים אותותיו אותות על מגדל המאור, כי הערפל חתם בעדו. האסון בא לרגלי שגיאה. מפני הערפל לא ראו אנשי האניה את המאורות אשר על גדות הים. רב החובל דמה, כי האניה כבר תשוט בתעלת לאַ-מאנש אחרי עברה לפני אי קעסאן ולפני הסלעים המסוכנים הנקראים בשם „סלעים ירוקים“, ואך בבקר ראו כי כארבעים מעטער ביניהם ובין המקום הנורא הזה.
הגויות שנמצאו בים הובאו אל האי מאָלען לעיני הפקידים והכהנים שם, ואנשי הים קבעו אל כל גויה לוח קטן ועליו כתוב מספר הגויה הנמצאת. גם הבגדים והחפצים היקרים נמסרו למשמרת. בבית הפקודות הושמו חמש ועשרים גויות בתכריכים, וביניהן גויות שלשה ילדים ותשע נשים. גם בקעססאן נטמנו ארבע עשרה גויות. מלבד שני פקידי האניה שניצלו, ניצל עוד אחד מהנוסעים, ושמו מארקארדט, והוא הובא לברעסט עיר-החוף הצרפתית.
קעססאן 10 (22) יוני. עד היום נמצאו ארבעים גויות מחללי שבר האניה „דרומונד קאסטל“. (האי קעססאן הסמוך לעיר-החוף הצרפתית ברעסט הוא אחד המקומות המסוכנים מאד ליורדי ים באניות. האי מלא סלעים, ומסביב לו זרם חזק מאד בים, וגם סערות עזות מנשבות שם. – האניה „דרימונד קאסטל“ נבנתה בש' 1881 ורב החובל בה היה הקאפיטאן פיערס, אשר נסע עתה בפעם הראשונה בתור רב החובל).
לונדון 10 (22) יוני. בין האנשים אשר טבעו בשבר האניה „דרימונד-קאסטל“ נמצאים גם יהודים שנסעו מאפריקא הדרומית לאנגליה. אחד מהראשונים אשר גויותיהם נמצאו, נקרא בשם יעקב כהן. גם נמצאו בין האמללים ההם שעזבו באניה ההיא את קאפשטאדט היהודים האנגלים: ל.ט. פיליפס, סאמיועל, העלמה אבראהמס, ה' דע לאנגע ואשתו, מרת מאָריסס, מרת בארנעטט והעלמה בארנעטט, ה' גולדמאן, מרת הארריס, ה' גאלדמאן, ה' יאקאבי, ה' כהן, ה' מאָריס, ה' וואַן מינדען ואשתו.
"הצפירה", שנה עשרים ושלוש, מס' 129, 23 ביוני 1896, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.