דייטשלאנד.
ספור מרב-מלחים זקן.
בבית משתה קטן וצר בעיר החוף ברעמען ישבו המלחים ויסעדו לבם במשקה טהעע, וישירו שירים שונים לתפארת ארץ מולדתם אשכנז המהוללה כדרכם בכל פעם משך עת התעכבם ביבשה. אך פתאום חדלו מלזמר מפני שאיש יהודי זקן היה נכנס להחדר ובקש מהנאספים שיקנו נא מסחורותיו המעטות אשר נשא על גבו. אבל המלחים לא לבד שלא חפצו לקנות ממנו עוד החלו להתל בהיהודי, ויבזו וילעגו לו בלי הרף. לעומתם היהודי היה ערום מאד, ותמיד נשא צחוק נעים על שפתיו ובמתק לשונו השיב להם מענתו הרכה, ואשר החזיקו בזקנו בקשם בענוה לחדול מלצערו ולומר די להתולותיהם, ולקנות ממנו תחת זה את אשר לבם חפץ. האנשים לא לקחו מוסר והוסיפו לצחק בו. אז פתאום נשמע קול ענות גבורה מאחורי קרון קורא להסוחר היהודי: גשה נא הלום, איש יקיר לי! המלחים בשמעם זאת נאלמו דומיה, אך אחד מהם קרא בלחש: „מה זה עיני תחזינה, רב-המלחים קונה חפצים מהעברי!“ באמת, רב-המלחים קנה סחורות מסחורות שונות ושלם בכסף מלא, וחוץ מזה עוד נתן צו לבעל האכסניה לשים לפני האיש הזקן משקה טהעע. אחרי זאת התחילו המלחים הצעירים עוד הפעם לצחק בהיהודי ברעש והמולה ולא יספו. וכראות רב-המלחים כי אין קצה לרעתם תקע כפו בחזקה על השלחן ויקרא בקול גדול: הס כל איש מעתה! „אבל, כן יהי! קראו אחדים מהאורחים, נשתוק כלנו, כי ברצון רב-המלחים שלנו לשאת אלינו מדברותיו. רב-המלחים עמד על עמדו וירא בסביבותיו אשר החרישו ממנו. אז פתח פיהו בלשון מדברת רכות ויאמר: אל נא ירא בעיניכם, מלחים על אשר הפרתי כרגע שמחתכם וטוב לבכם במשתה, אכן אחדים מכם הראוני לדעת שבקרב לבם אין שכל ומוסר, ואף כי מול איש עני וזקן כהעומד אצלי. אמנם ידעתי מחשבותיכם, אתם תאמרו הלא אך עברי נמאס הנהו האיש הזה, ע"ז אשיבכם מענה, בן אדם הוא כמוכם לא נופל הוא מכם. מלחים! בחפצי לספר לכם ספור קצר, אל יהין איש מכם להפריעני בדברי, או לשחוק בעוד אני מדבר, או אך להטיל ספק באמתת ספורי. ועתה שמעו שמוע:
בשנת אלף שמונה מאות ששים ושתים, עת היתה האניה הרוססית „דאלמאטא“ בדרכה מחוף טריעסט למחוז חפצה צארא, נשברה האניה לרסיסים ומשמונים ושש נפשות אשר נסעו עליה לא נמלטו כי אם שנים אנשים: אני ורב-החובל. האניה ירדה לתהום קל מהרה וכל מחמדיה טבעו בים ותהומות כסו הכל. איש איש ירד מצולה מרפיון כח לשוט על פני המים; שני אנשים צעירים לא עצרו כח להגיע אל החוף אשר היה רחוק מהם אך במרחק מועט, הם התאמצו לעזור איש לרעהו, אבל לא עלתה בידם, ומשברי הים וגליו עברו עליהם ונאבדו לעיני החוף. אחריהם החרו עוד אנשים רבים מיטיבי לשוט לבא עד היבשה, אך מן הנמנע היה להם, כי הים הלך וסער ובכן נהיתה מצולה קברם. רב-החובל שלנו אשר לא ידע לשוט, אחז במזוזת פתח אחד, אך לא היה ביכלתו לשאת ראשו ממעל למים, ויהי בסכנה עצומה לטבוע. כראות זאת איש צעיר לימים אשר היה נשען על קורה חזקה עמל ביגיעה רבה להתקרב אל רב-החובל להוליך לו את הקורה וקרא לו: קח נא אתה את הקורה החזקה והרחבה והחזיקו את ידך בו! לך נחוצה ההצלה רב יותר ממני כי לך אשה ובנים, אשר בשלומך גם להם שלום, ואסונך גם אסונם, ואני שכול וגלמוד בעולם,אנכי אאחוז בהמזוזה הרפה, וד' הטוב בעיניו יעשה!“ האיש האומלל אמנם עד מהרה תהומות כסוהו, ולרב-החובל היתה נפשו לפלטה. וכאשר נגש רב-החובל היבשה חזקני ונשקני, ויאמר לי שהאיש אשר על ידו ניצול היום מרדת שחת איש עברי היה. ויספר לי כי בטרם נסעה אניתו לדרכה נגש אליו איש צעיר לימים, ויבקשהו בברך כריעה לעשות עמו החסד הזה להרשות לו שיסע עמו, ראה מה אומלל אנכי צרח אז בקול מר, אין לי ארץ מולדת בתבל כלה, כי גרשוני היום ממדינתי רוססיא בעבור שהרהרתי בדבור פה ובכתב אחרי ממשלתנו. אני, הוסיף רב-החובל לספר, נתתי לו רשיון לשאלתו ובכן ירד הים בספינתי. בהאניה הוצרך לעבוד עבודת פרך וסבל בוז ולעג הרבה מהמלחים, ובכל זאת לא חטא אך פעם אחת בשפתיו. בעוד שהאחרים צחקו וירננו התפלל הוא תפלתו וכוללם בתחנונותיו. והאיש הזה קפץ ודגל כארי לתוך הים בעבור הציל את נפש רב-החובל! אתם מלחים שלי, אם ראיתם אז איכה עיניו של רב-החובל ירדו מים, בזכרו מעשה היהודי ואיך נחם, כי גם הוא גער בהם בנזיפה כמה פעמים, לא תתנו עוד את היהודי לשמצה רק מפני שבשם ישראל יכנה.
מהספור הזה של רב-המלחים, נתפעלו המלחים עד מאד ועיניהם זלגו דמעות כן דברה, רב-מלחים קראו כלם: היהודי בן אדם הוא כמונו לא נופל הוא ממנו; לך כי לך הצדקה ולנו בשת הפנים כיום הזה!
נעתק ממ"ע „איזרעאליט“ מאת יצחק בלאאמו"ר נתנאל הכהן, יליד עיר פאזען.
"המגיד", שנה שלושים ושתיים, מס' 16, 26 באפריל 1888, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 