טלגרמות
עוד למלחמת צוסימא.
הודעת מפקד אנית-המוקשים „גראזני“
ביום 14 מאי התחילה המלחמה של האסכדרה השניה שלנו עם האסכדרה היפונית, שבאה מצד צפונית-מערבית. אנית המוקשים „גראזני“ לא השתתפה במלחמה ועמדה מן הצד כדי לתת עזרה לעת הצורך לאנשי האסכדרה. במהרה נתן אות מאת אנית-המרוץ „אוראל“, שנקב נעשה בתחתיתה ואני נגשתי באניתי אל „אוראל“ לעזור לה. בגשתי אל האניה ראיתי והנה אנשיה יושבים בסירות המפליגות אל הטרנספורטים „אנאדיר“ וסוויר“. גם „סוועטלאנא“ נגשה אליהם, אך מפני שהמטירו עליה היפונים אש היתה מוכרחה לסגת אחור. ובראותי כי „סוועטלאנא“ נזוקה מהרתי ללכת אחריה כדי לתת לה עזרה, אך היא נכנסה והתיצבה בשורת האניות והמשיכה את המלחמה. אז שבתי ל„אוראל“ והחילותי לאסוף אל האניה את האנשים אשר צללו על פני המים. אספתי את שר הגדוד ספרנסקי, את הלייטיננט צ'ונלובוב וכן שמנה אנ"צ נמוכים. בעת הזאת נמצאנו בלהב יריות היפונים והמלחמה נמשכה בכל עוז. בשעה השביעית לפנות ערב נתן אות מאת האניה „אלעג“ שתפליגנה האניות לצד צפונית-מערבית. כל האניות התחילו להסתדר בסדר זה. האניה „בוייני“ נגשה ואדמירלה מסר את ההנהגה להאדמירל ניבוגטוב. אך להתפרץ לצד צפונית מערבית לא היתה כל אפשרות, לפי שכל האסכדרה היפונית התרכזה בצד הזה ולפיכך הסבו האניות את פניהן לצד מזרחית דרומית.
חשכת הלילה שבאה תכף והשתערויות אניות המוקשים הכריחונו לדאוג רק לזאת, שלא נפרד מעל פלוגת אניות-המרוץ ולבל נמצא תחת האש של אניותינו אנו. פלוגת אניות השריון המשיכה את המלחמה בחשכה ולאור הבקר נמצאה אניתנו אצל אנית-המרוץ „דמיטרי דאנסקאי“ ואניות המוקשים „בעדאבי“ ו„בוייני“. בצאתנו מהמפרץ הקוריאי אל הים היפוני קרבה „בועני“ אל „דמיטרי דאנסקאי“. זו האחרונה עכבה את מהלך האניה ושלחה סירת-קיטור ל„בוייני“ ואליה נגשה גם האניה „בעדאווי“. כעבור זמן מה התחילה „בעדאווי“ את מרוצתה ונתנה אות ל„גראזני“ ללכת אחריה. כששאלתי באותות: ממי נתקבלה פקודה זו? ענוני: „האדמירל ראזעסטבינסקי נפצע בראשו ועוד במקומות אחרים בגופו, רוב חברי השטב נפצעו, ולכן אנו הולכים לוולדיבוסטוק ואם לא יספיקו לנו פחמים – נקחם בפאסיעט.“ אחר המשכנו את דרכנו ביחד עם האניה „בוייני“, בלקחנו פחמים מאת „דמיטרי“, אך „בוייני“ התחיל להשאר מאחרינו וכעבור זמן מה חזרה האניה „דמיטרי“ על עקבה ומאז לא ראינו אותן. בתחלת השעה הרביעית נראו שתי אניות הולכות מחוץ קוריאה, והאניות היו לפי הנראה סירות מוקשים, ומהרה השיגו אותנו. כאשר קרבו נודע, כי האחת היתה סירת מוקשים בעלת שתי ארובות והשנית – סירה מהרסת מוקשים בעלת ארבע ארובות. וכאשר השגתי את בעדאווי“ שאלתי על ידי הסימפור (טלגרף מיוחד לאניות), מה לנו לעשות. „כמה תוכל לעבור?“ שאלוני על זה, „22 עניבות“ עניתי. כאשר צוויתי ללכת לוולאדיוואסטאק, שאלתי שנית, למה נלך ולמה לא נלחם, אך לא השיבוני דבר על זה, ובראותי, כי אין „בעדאווי“ ממהרת ללכת ומאשר לא חפצתי לעזבה לבדה המעטתי את מרוצת אניתי ולא הרחקתי ממנה, עד שראיתי, כי הרימו על בעדאווי דגלי השלום והצלב האדם, אז הגדלתי את מרוצת אניתי ואוליכנה הלאה. סירות המוקשים היפוניות ירו על „בעדאווי“ בלי פנות אל הדגלים, אבל אחרי יריות אחדות הלכה המהרסת מוקשים אל „בעדאווי“,וסירת המוקשים רדפה אחרי. במרחק 26 כבלים (הכבל 100 סאזען) החלונו לירות מעט מעט. כל המלחמה היתה במרחק כבלים 14 עד 26. אחד הכדורים הראשונים אשר נפל באניתנו פרץ בה אצל קו המים בהדוד העליון השני ויתוש את קנה האד במכונת הדינאמא ואת חוטי החבור שבגלגלים. אני צויתי לסגור את הקיטור ולצקת מים אל המדור העליון להגן מפני בערה. המיטשמן דאפעלד נשלח לראות את הפרץ ולעשות את אשר בידו לתקנו. כאשר שב המיטשמן משם ויעמוד על הגשר להגיד לי את אשר עשה, נפץ כדור של 75 מילימטר את עמוד הפנסי ובשבריו נהרגו המיטשמן דאפעלד וריאבאוו וז'יז'ין ואני ואפאנאסיעוו נפצענו. ואצו להסיר את החללים ואקרא לחובש לחבש את פצעי. את הליטננט קאפטעוו צויתי לנצח על המורים, כי מפני הדם השוטף עלי לא ראיתי כמעט. בהן ידי השמאלית והאצבע התיכונה שבידי הימנית, נעקרו ופצעים קטנים אחדים היו על ראשי ועל פני. בטרם כלו לחבש את פצעי הוזקה סירת האויב לפי הנראה נזקים גדולים אחדים ותשב אחור בלי ארובה וכפופה לימינה ותורד דגל לבן. אך מאשר מעטו מאד הפחמים אשר היה לנו ולא יכולנו ללכת אחריה צויתי לירות בה עוד, עד אשר שמעי קול קורא: טובעת! טבעה! אז צויתי לשוב, וארד למטה, ואת הלייטיננט קאפטעוו צויתי להשגיח על תקון בדקי האניה וסתימת הפרצים ותקון סירת המוקשים. לבד מאנשי הצבא ההרוגים הנזכרים נצרב באד הקנה הכתוש ומת הקווארטירמייסטער פעאדאראוו ונפצע בירכו בנפוץ עצם המלח וואסיליעוו. כל הפרצים ששה חמשה מהם מעל לקו המים ואחד מהם ברום קו המים, מחציתו מתחת לקו.
בכלות המלחמה פנינו לוולאדיוואסטאק וגמרנו ללכת במתינות ולפי שלא היו לנו פחמים די צרכנו על פי החשבון, צויתי להשיק בכל כלי העץ אשר היו לנו בתבות בצנורות ובשקי הפחמים. בשעה 7 בערב ב-16 למאי נגשנו אל אי אסקאלד כמעט בלי פחמים, ובקצהו הדרומי יצא לקראתנו הקונטר-אדמירל יעסען ועל פיו הורדנו את העגנים.
בבקר ביום 17 קבלנו פחמים מסירת המוקשים אשר נגשה אלינו ונבוא עד וולאדיוואסטאק, ועלי לשבח את האופיצרים, אשר עבדו שלשה ימים רצופים – ושנים מהם כמעט ביריה שאינה פוסקת בלי ראות שנה בעיניהם וכמעט בלי כל אכל – בגבורה ובקר רוח וינצחו על המורים ועל מתקני הבדקים ולא נכשלו גם רגע אחד בבלבול הדעת על ידי המכונות ולא דרשו גם רגע אחד להעמיד את האניה או להמעיט את מרוצתה. אנשי חיל הם כל אנשי האניה למעלה מכל מהלל הם, נאמנים בלי גבול, מחרפי נפשם וגבורים. אני חושב לי לחובה להודיע, כי אני חושב את כולם ראויים לתהלה ולהחזקת טובה.
כתוב מפי מצביא סירת המוקשים האסכדרית „גראזני“.
"הזמן", שנה שלישית, מס' 147, 24 ביולי 1905, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 