מכתב מאמריקה.
ניו-יורק. רוצה אני לרשום בזה את הרושם, שעשה עלינו אסון הספינה הענקית „טיטאניק“. השמועה הראשונה על אדות האסון הגיעה אלינו ביום ב' תזריע ודבר ברור מהנעשה לא ידענו עד בקרו של יום ו', כאשר באו לניו-יורק הפליטים המעטים. כלנו הרגשנו, כי איזה אסון נורא מאד אירע, כי השמועות באו בתכופות והכחישו זא"ז. מיד אחרי בוא השמועה הראשונה נהפכה פני העיר, אדם כי הלך ברחוב נדמה לו, כי פרחה נשמת העיר ויושביה, בני העיר יראו לשאוף אויר ולהשמיע קול, כלם נפלו פניהם, חדל הצחוק, חלפה העליזות, נאלמה שירת הלילה בבתי החזיון, כלם היו אבלים וחפויי-ראש, כלם בלי הבדל, צעירים וזקנים וחכו בכליון עינים ובנשימה עצורה לאיזו שמועה ברורה. העתונים הוצאו עשרים הוצאות ויותר מדי יום ביומו, הוצאה מיוחדת לכל שמועה חדשה, וכל העיר התנפלה על כל הוצאה בתיאבון של פראים. וכאשר בסוף השבוע התחילו באות שמועות ברורות, נעשתה העיר לעמק בכי, אנשים ונשים בכו, כל יושבי העיר הענקית התאחדו אז ברגש אחד, כלם נדמו לאחים ואחיות, אשר אבדו כל היקר להם, כלם היו שרויים בצער אלם ולא יכלו להוציא הגה מפיהם כאוננים, רק העינים תעו הנה והנה והביטו במבט מפחיד וקורע את הלב. לשוא עמל סופר לתאר את המחזה הנורא. אשים בעלי קומה וגבורה נחבאו בפנות מרכבות החשמל וכסו פניהם להעלים דמעותיהם הזולגות. והנשים!
גודל האסון יכולים להרגיש רק אלה, אשר ידעו את הנטבעים בחיים, ואנו יושבי ניו-יורק ידענום. גדולים היו האנשים לא רק במיתתם, כי-אם גם בחייהם ושמם היה נשא על שפת כל איש באמריקה. המה היו סוחרים אנשי שם, אמנים מומחים, עתונאים, ציירים, פוסלים וסתם גדולי הדור, אשר אמריקה התפארה בהם. בתוכם היו גם יהודים מפוארים והגדול שבהם הוא הנדיב הגדול, אביר הצדקה היהודית איזידור שטרויס ואשתו הצדקנית אידא. משפחת שטרויס גדולה ומכובדה באשכנז ובאמריקה, כלם עוסקים בצרכי הצבור באמונה ומקדישים עשרם וכשרונם לטובת קשי-יום. כלם אנשים חרוצים בעלי שכל נעלה, תמימים וישרים והנטבע היה ראש המשפחה, גדול הגדולים, המיעץ והמנהל, כי הוא עלה על כלם בשכלו הזך ובידיעותיו הרחבות ובלבו הטוב. נדיבותו היתה למשל בארץ. אין לך מוסד יהודי, שהנטבע לא היה בין תומכיו או מנהליו. וביחוד הרבה לעשות טוב ברבע היהודי לטובת המהגרים, שאינם יודעים עוד בין ימינם לשמאלם. נדבותיו פזר גם לנכרים. כאשר היה רעד האדמה באיטליה שלח שמה ספינה מלאה מזון ובגדים להאמללים. ואשתו עמד תמיד לימינו בכל מעשיו והגדילה לעשות כאשת חיל, שאין כמוה פה. יושבי העיר בלי הבדל אהבו אותם מאד והאהבה נתבטאה כאשר נודע גורלם המר. כמרים ומטיפים נכרים עשו את טביעת שטרויס ואשתו לתכן דרשותיהם. נכרים מיוחסים הקהילו אספות-אבל לזכרם והעתונים לא חדלו לגמור עליהם את ההלל. ביחוד גדול המספד בין היהודים. בכל חלון וחלון תלו תמונותיהם במסגרות שחורות. בכל בית כנסת הספידו אורם, אדוקים כנאורים והבכיה עלתה עד לשמים ועוד היום מתאבלים עליהם. נראה כי הבכיה היא בכיה לדורות.
ברבע היהודי גדולה התנועה להעמיד מצבת זכרון בתור מוסד יהודי גדול לצדקה על שם הגבירה שטרויס, שהיתה סמל אמונת אשה יהודית אמתית, אשר כרות המואביה בשעתה אמרה אל אישה, אשר התחנן אליה, שתציל את נפשה בסירה כשאר הנשים: „באשר תמות אמות ושם אקבר“. מכל הארץ יביאו נדבות לטובת המוסד וגם נוצרים עוזרים בזה. האשה הגדולה הזאת קדשה שם ישראל בעולם, כי נשים אחרות עזבו את בעליהן לרדת תהומה והן נמלטו אל הסירות. כן עשתה גם אשת המיליונר אסטור. כאשר פתחו את צוואת שטרויס מצאו בה כמיליון כתר לצדקה יהודית וכאשר פתחו צוואת אסטור, שעשרו היה גדול הרבה מעשר היהודי, לא נמצא בה אף פרוטה לצדקה.
מספר היהודים הנטבעים 71. החברה היהודית לעזרת המהגרים דאגה בעד הנצולים, להמציא להם מחיה.
[…]
שמואל מילר.
"המצפה", שנה תשיעית, מס' 23, 14 ביוני 1912, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 