פנקס יומי של נודד.
ד.
… זה עתה הרימה אניתנו את עגנה ותזז ממקומה. הים שוקט. הגלים מכים בו לאט לאט בלי כל שאון. צלצול הפעמון בשר לנו, כי תור ארוחת הצהרים הגיע. כל אחד מהנוסעים מהר לכבוש לו מקום נאות. השלחנות ערוכים לפי הטעם האשכנזי. המזון הנתון הוא על צד היותר טוב. גם אנחנו היהודים המדקדקים באיסור והיתר מצאנו לנו מאכלים נאותים. אצל כל שלחן עומדים משרתים הכן למלאות אחרי כל היוצא מפי הנוסעים. המה מתיחסים אל האחרונים ביראת הכבוד. הנסיעה במחלקה II בכלל היא עונג ממש. החדרים מנוקים תמיד ומיופים, המטות מוצעות בכרים וכסתות כדבעי, אורה בכל פנה. הרהיטים המקושטים והכלים הנאים מרחיבים את דעת הנוסע, עד כי יש אשר לפעמים הוא מדמה, כי בביתו הוא יושב. ביחוד בעת שהאניה מפליגה כיאות בלי רקודים וכרכורים, אז הוא שוכח, כי בדירת ארעי הוא יושב.
ירדתי לראות את שלום אחי דרי מטה. במחלקה זו החלה זה עתה שעת ארוחת הצהרים. התבוננתי אל המאכלים הגסים והמזוהמים וגועל נפש תקפני למראם. נדמה לי כאלו בטעות הגישו להנוסעים מאכלים שהוכנו לכתחילה בעד הולכי על ארבע… אולם בין המסובים בכנופיא זו מצאתי רק מעט יהודים. שאלתי אותם, אים המה שאר אחיהם. „היהודים הכשרים הללו, ענוני בלצון ובאיזה כעס מוסתר, עורכים להם „סדר“ מיוחד; אסטנסים המה ואינם יכולים לעַכל בשר בהמה בלי סירכא“… פניתי מהם בשאט נפש ואתור אחרי היהודים הנזהרים מפת בגם. מצאתי חבורה גדולה של יהודים יושבים על קרקע האניה ואוכלים תפוחי אדמה בלתי מקולפים, דגים מלוחים ופת קיבר.
„הזה הוא ה„מאכל הכשר“, אשר בעלי האניה מפרנסים אתכם בו“? שאלתי אותם. „גם זה הוא חסד גדול מהאדון רב החובל, אשר הואיל בטובו להרשות לנו את העונג הזה; בהיותנו בהמבורג הבטיח לנו לתת גם בשר, גם הרב שטערן ערב לנו, כי באניה ערוך תמחוי כשר בשביל היהודים, אך בבואנו הנה נוכחנו, כי „לא דובים ולא יער“, אין כאן מאכל כשר, כי אם סמית עינים ולא יותר“.
מה רב ההבדל בין המחלקה II למחלקה הזאת, דמיתי בלבי: בראשונה הכל טוב, הכל מתוקן, ופה, אהה, מה נורא המחזה! לא מקום משכן אנשים פה, כי אם מרבץ לבהמות; החלאה והזוהמא, האויר המעופש והמחניק עושים את הישיבה בה למסוכנה. תמה אני במה הפסידו כל כך הנוסעים במחלקה זו, הלא הסכום העודף שהנוסעים ממדרגה שניה משלמים הוא מצער מאד לפי הערך ומדוע איפא זכו הם להרחבה כזו והראשונים משוללים גם את צרכיהם ההכרחים?
… היום החמישי לישיבתי באניה. אתמול והיום כבר לא הלכתי אל השלחן לאכול. „הנענועים“ כבר החלו. מעת באה האניה ב„אוקינוס“ המירה את מהלכה השט והישר והיא עושָׁה קפיצות משונות. גלי המים הזידונים מכים בה בלי חשך והיא מתאבקת אתם ונלחמת על נפשה. התמורה הזאת הביאה תמורה גם במצבם של הנוסעים. שלשת הימים הראשונים היו עליזים ומבודחים; התאבון גבר אצלם והקיבה עשתה את תפקידה. אך ביום האתמול כבר סר מהרבה מהם הרוח העליז והמה יושבים עצובים על מכסה האניה ומתפרנסים רק באוירו של ים. אוכל תזהם נפשם.
והדברים אמורים רק בנוסעים ממחלקה II, אולם הנוסעים דרי מטה אינם מסתפקים בדברים המנוים למעלה בלבד… הם אינם יושבים בטל חלילה, המה מתעסקים ב„הקאה“ כדין וכדת. „מחלת הים“ ענוה היא והיא אוהבת להתחבר ביותר אל נחותי דרגא…
והסחי והחלאה מתרבים במדור התחתון והרצפה מלאה קיא צואה בלי מקום. והמשרתים האשכנזים חורקים שן ומקללים קללות נמרצות את ה„נפשות הנמבזות“ ואת ה„חזירים הארורים“ ואינם זזים ממקומם לנקותה.
ורב החובל והרופא? אמנם כן המה עושים את חובתם. על מכסה האניה במחלקה I ובמחלקה II המה מטילים כמעט כל היום והמה נגשים כפעם בפעם אל הנוסעים ופונים אליהם בשאלה: „ומה, השלום“? ביחוד המה מתיחסים בדאגה יתרה אל ה„מין היפה“ כלומר אל אלה אשר השם הזה הולמן באמת…
יהודי אחד רופא, נוסע אתנו במחלקה II והוא סר כפעם בפעם אל המחלקה השלישית לעין על החולים ולהמציא להם עזרה. הוא איש בעל מדות תרומיות. הנה הוא עומד וזועק חמס, לפני כנופיא של נוסעים, על העול הנעשה להאמללים דרי מטה; על אשר רב החובל והרופא, המנומסים לכאורה כל כך ולטוב לבם אין קץ וקצב, לא ישגיחו כלל על החולים השוכבים סרוחים על מטותיהם ומתכוצים מרב כאב. הנה יהודיה עם ששה ילדים הראה באצבעו ממעלה למטה על אשה אחת השוכבת על המכסה ומסביב לה מחנה קטנה של ילדים, זה כשני ימים אשר לא בא אל פיה אף מעט מים, גם הילדים לא טעמו כל אוכל; המחלה תקפתם בחוזק כל כך, עד כי פשוט בסכנה הם. מהראוי לתת להם איזה דבר בשביל לחזקם מעט, אך אין איש אשר ישים את לבו להם. הדר כבוד הרופא איננו משפיל את עצמו לרדת אל הדיוטא התחתונה“.
בתוך כך נגשו הרופא ורב החובל וכמנהגם קראו אל כל הכנופיא: „ומה השלום“? „אין שלום, ענה הרופא שלנו, בקול רועד ובכעס כבוש. ו„מה אתך, אדוני?“ שאלהו רב החובל. אי אין דבר לי שלום אך שם למטה ב„לול של תרנגולים“ נורא המצב. אנשים גועים ממש לעינינו ואין מושיט להם עזרה. רב החובל עקם את פניו ויפסיקהו באמצע דרשתו. „אל לך, אדוני, להתמרמר כל כך. אנחנו משגיחים גם שם. כמובן לשהות שם כל היום אי אפשר מפני הריח הרע הנודף מהנוסעים המזוהמים“…
כך הוא כבר המנהג באניה מכיון שאדם נוסע במחלקה III אין כדאי לטפל בו והוא מוקצה מחמת מיאוס…
נוסעים מנוסים אמרו לי, כי בכל זאת בברמן אין הדבר כך וההבדל בין המחלקה השניה להמחלקה השלישית לא גדול באופן כל כך מבהיל.
א. קפלן.
"הצפירה", שנה שלושים ואחת, מס' 220, 11 באוקטובר 1904, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 