מכתבי-מסע.
ששה חדשים בנויארק.
(מאת נחמיה דוב האפפמאנן.)
(המשך מגליון .2)
בשמיני לירח סיון עזבתי את העיר האמבורג ובאנית-קיטור-אשכנזית אחת גדולה הנקובה בשם Suevia נסעתי נויארקה. כאלף נוסעים התאספו באניה הזאת להרחיק נדוד מעבר לים האטלאנטי להשתקע בארץ החדשה מקום העושר וההצלחה. מהם היו אשכנזים, אוסטרים, אונגארים, איטאלקים ורוסים, ומהם כארבע מאות איש מאחינו עם נשיהם וטפיהם ורובם היו גולי רוסיא, כמעט כלם היו עניים מרודים אשר מכרו את כל אשר להם בביתם על הוצאות הדרך הרחוקה הזאת, בתקותם למצוא נפשם בנחת ולא בצער. בשעה העשירית בבקר, פרשה האניה את מפרשיה ותרם כן תרנה, ולקול הפעמון השלישי עזבה את החוף. חזיון איום ונורא אשר נצח לא אשכחהו וכמו חי יתיצב לעולם לנגד עיני דמיוני, ראיתי ברגע אשר שמטה האניה מן החוף. כמעט כל הנוסעים העברים נשאו את קולם ויבכו מנהמת לבם. הגברים ערכו תפלתם תפלת-הים בדמעות שליש ובהשתפכות הנפש אל אלהי־הרוחות שינהלם על מי מנוחות למחוז חפצם, והנשים גם הנה נשאו את קולן ותמררנה בבכי בפרשן כפיהן אל השמים, ולקול בכיתן עוררו גם הילדים הרכים קינים והנה והי ויבכו גם הם עם אמותיהם יחד ויהי קול בכי תמרורים ויללה נוראה עד כי נמס כל לב ושבתה כל שמחה.
רוח קדים הוליך את האניה על שטח המים במרוצה נמהרה כעל עב קל. ולעת ערב כבר היינו על במתי ים. החופים ויבשת הארץ נעלמו מעינינו, רק תכלת השמים ממעל ומשטח מים כבירים במרחבי אין קץ ואין סוף מתחת, נראה מכל עברנו מסביב. כה נסענו צלחה שני ימים רצופים, וביום השלישי בהיות הבקר בקר לא עבות חתרה אניתנו אל חוף העיר „האווער“ אשר בצרפת, כי שם ינוחו כל האניות האשכנזיות ההולכות מהאמבורג לנויארק, ושם יטענו משא וסחורות צרפת שונות גם יבול וזמרת הארץ הזאת להביא לאמעריקא. עזבתי על שעות אחדות את האניה ובלוית אחד הנוסעים הלכתי העירה לתור אותה ולבוא עד תכונותיה, והנה מצאתי עיר גדולה כלילת יופי הבוניה כנאוה במשטר וסדרים ובטוב טעם ודעת, עיר בצורה מאד, חוף גדול וטוב למעמד האניות ומגדל-מאיר (לייכטטהורם) בו; תושביה ימנו לערך חמשים אלף איש. בנין אניות בתוכה, מלאכת כל כלי הספינות. בתי חרשת מעשה צוקער, כלי ברזל, בתי ספר ובתי מדרש לכל חכמה ותושיה, היכלי-ענג וטירות נשגבות, מלאים הוד והדר ומשכיות חמדת התבל.
בהאווער לא התעכבתי זמן רב, כי בשעה העשירית עזבה אניתנו את החוף ותלך לדרכה הלאה. ביום הרביעי לנסיעתנו נהפכה האניה לבית-חולים גדול ונורא, כי כמעט כל הנוסעים כקטן כגדול, כצעיר כזקן, כחזק כרפה, הוכו במחלת-הים (זעעקראנקהייט) אשר אין נקי מהמחלה הזאת. ראשנו היה עלינו כגלגל, עינינו נמקו בחוריהן הקיאנו והתהפכנו למעצבה על משכבנו וכל אכל תעבה נפשנו. ביותר סבלו הנשים העדינות והילדים הרכים, ובעוד יום או ימים סרה המחלה מעל כל הנוסעים וכלם נרפאו ושבו לאיתנם הראשון.
השנאה הזעומה לעם ישראל אשר כל ימי השמים על הארץ לא תסוף ולא תעצר לכלות חצי חמתה מכלי אשפתה אשר תרבה חלליה כל הימים, תרדוף אותנו בכל מקום אשר תדרוך כף רגלינו ורשומיה נכרו גם בהאניה „זועוויע“, בהיותנו כבר על במתי הים הגדול והנורא. הגלים הנוראים ומשברי מים הכבירים לא שטפוה ולא צללוה בתהום אין חקר, וקצף האנטיזמיטיסמוס עלה מבין נבכי ים להחריד אותנו באופן נורא. ביום השמיני לנסיעתנו, יום הראשון לחג השבועות, בשעה התשיעית בבקר התאספו כל אחינו החרדים לדבר ד' באחת מירכתי האניה להקדיש את חג מתן תורתנו ולהתפלל תפלת החג במנין. ויהי כראות הנכרים את תנועת המתפללים וצקון לחשם וסדר תפלתם, החלו להתל בם, ואחדים מהם האוהבים להתעולל ביהודים, חלצו סנדלי העץ מעל רגליהם וישליכו עליהם בשחוק נורא. הסנדלים לא החטיאו המטרה ויפגעו באיזה אנשים מהמתפללים. מראש בקשנו את הפוחזים להרפות מאתנו, אבל הם לא שמעו, ויוסיפו להתל ולהתעולל בנו, אז התפרצו צעירים אחדים מהמתפללים, כי לא יכלו עוד לעצור ברוחם, התיצבו לקראתם והראו להם נחת זרועם כיד גבורתם הטובה עליהם. חמת הפוחזים בערה בקרבם עד להשחית, ויתנפלו על המקנאים קנאת ד' צבאות בשצף קצפם ויכו אותם מכת רצח. וההמון הגדול אשר התאסף אל מקום המערכה, החלו לקרוא בחמה שפוכה: „תפשו את היהודים הארורים והשליכו אותם הימה“. בראותנו כי סכנת מות מרחפת על ראשנו ולרגעים יתחזק רעש ההמון וקצפם הנורא, מהרתי אני ועוד עשרים איש עמדי לעלות אל רב-החובל ולחלות את פניו שירד וישים מעצור לחמת רוח ההמון אשר יתגרו אתנו מדון. חיש מהר ירד רב-החובל ממרום שבתו, וירץ אל מערכת המלחמה ויקרא אל ה מלחים ואנשי האניה, ויבריחו את ההמון איש איש למקומו, ואת הפוחזים אשר התיצבו לקראתם תפשו ויאסרו ידיהם ורגליהם באזיקים, ויושיבום בחדר אפל וצר משך י"ב שעות, ופקודת רב החובל היתה נמרצה, שכל איש אשר יעיז להתגרות עם היהודים לחרפם או להרים עליהם יד יענש כיד חטאתו ויסגר בחדר האפל. אימת רב-החובל נפלה על ההמון ולא יספו עוד להתגרות ולהתעולל בנו, אך שמות התואר הנחמדים „יהודים ארורים“, „יקחם אפל“, „העפ העפ“ צללו באזנינו לרגעים, וזאת שמענו בכל מקום אשר דרכה רגלנו כל ימי המסע.
נסיעתנו בכלל היתה צלחה, ימים אחדים החרידונו רוחות-מתנגדים אשר עשו הים כמרקחה וגלים כהררים התנשאו לרגעים בסער וסופה והאניה הוטלה טלטלה גבר, גם הררי-קרח (אייזבערגע) גדולים ואיומים הלכו מרחוק לקראתנו, אבל נעלמו פתאום מעינינו, ועקבותיהם לא נודעו, גם ערפל (נעבל) החשיכו את עינינו ואור היום חשך בעדנו, אכן כל אלה עברו ובטלו בלי שום אסון ונזק, והאניה התנועעה בין משברי ים זועף במרוצה עזה, עד כי עשתה רוב ימי המסע שלש מאות שלשים וחמש פרסאות ליום, לבד בימי הסער אשר אז עשתה דרך מאה ושמונים עד מאתים פרסאות ליום. רוב ימי-המסע היו ימים צחים ובהירים. הים היה כראי מלוטש, והאניה שטה ועברה על פניו כעל במתי עב קל. מן הבקר עד הערב ישבנו על צפוי-האניה (פערדעק) והתענגנו על הוד והדר הטבע ומפלאותיה במים אדירים, ונשמח לקראת חזיונות התולדה ומראות הבריאה היקרים, אשר התראו לרגעים לעינינו, ויהי אך ששון ושמחה, אך גלה ורנה כל ימי המסע.
בשלשים לירח מאי חתרה אניתנו אל חוף נויארק. לבי פחד ורחב בראותי בפעם הראשונה בימי חיי את יבשת ארץ החדשה משאת נפש כל המיחלים לה, ותקות אלפי אלפים בני אדם החושבים למצוא בחיקה מרגוע לנפשם העיפה מתלאות הזמן בצוק העתים. אשתוללו כל מורשי לבבי ונבוכו כל הגיוני רוחי מרוב התפעלות נפשי ובהתבונני מרחוק על העיר הגדולה והנשגבה נויארק משוש כל ארצות הברית אשר לחוף ימים תשכון ומוטות כנפיה פרושות במרחבי אין קץ ואין סוף. לבנין גדול ורחב ידיים המתנוסס בגאון עוזו וחסן תפארתו, הובלו כל הנוסעים לאחד אחד, הוא הבנין הנודע בשמו „קאסטל-גארדען“, והפקיד הממונה על בוא העמיגראנטען, שאל לכל אחד הנוסעים מה שמו, מה מעשהו, מאין בה ולאן הוא הולך, וכל זאת כתב בספר זכרון לפניו למען דעת כמה עמיגראנטען יבאו בכל אניה לאמעריקא ואיה יתגוררו. אחרי כן יצאנו דרך פתח צר מקאסטל גארדען, וכל אחד מאתנו הלך לו זה בכה וזה בכה. […]
"המגיד", שנה שלושים, מס' 3, 21 בינואר 1886, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 