ניצולי ה„וולטורנו“ מספרים פרטי האסון – 1913

איך נצלנו?

נצולי הולטורנה מספרים פרטי האסון.

בין הנצולים מאנית הולטורנה שנשרפה בלב ים האטלנטי נמצאים גם יהודים אחדים. בהעתונים נתפרסמו פרטים אחדים מהאסון הזה כפי שמסרו אותם שני יהודים מהנצולים, מר יוסף אייזנברג וחנן מילשינסקי.

Steamship_Volturno
אנית הנוסעים "וולטורנו" (SS Volturno). המקור: ויקישיתוף

הרגע היותר נורא, מספר מר יוסף אייזינברג, היה בשעה שתים אחר חצות היום. האש התלקחה באופן נורא, וכל הספינה רעדה. אנחנו שהיינו כבר חגורים חגורות הצלה, נתאספנו אצל ההגה. המצב היה נורא מאד. מתחת המו משברי ים ומלמעלה נתזו עלינו נצוצות אש לוהטת ורועשת, ומכסה האניה היתה כבר רותחת ולוהטת עד שקשה היה כבר לעמוד עליה.

פתאום נראתה לפנינו אנית קטור. כפי שנודע לנו אח"כ היתה זאת האניה „גרמניה“. כמובן ששמחנו מאוד לקראת האורח הזה ואמרנו כי ישועתנו קרובה, ועוד מעט ונעזוב את הספינה היורקת אש לוהטת ונעלה על האניה הבאה לעזרתנו. אבל לדאבוננו תקותנו נשארה מעל. הסירה הקטנה שנשלחה אלינו מהאניה הגרמנית לא יכלה, מפני גלי הים הזועפים, להתקרב אל אניתנו. היא שבה כלעומת שבאה ואנחנו ראינו בצרת נפשנו כי אזל ממנו מנוס ומפלט, ועלינו עלה הגורל להיות לברות לשני האש או לדגי הים.

רבים התנפלו מרוב יאוש אל תוך הים. הראשון למעשה זה היה גרמני אחד. הוא לקח את בנו הקטן על זרועו ואומר: הנני שוחה מצוין, אולי יעזור לי ה' ואגיע אל האניה גרמניה ותנצל נפשי ונפש בני. הוא קפץ המימה ביחד עם בנו – ולא יספנו לראותו עוד. אצלנו עמד זוג צעיר חתן וכלה. הם חגרו את חגורות ההצלה והתנפלו אל הים שבלע אותם ולא נראו עוד.

מחזה נורא ומבהיל התגלה לעיני העומדים על הספינה. גברת רוסיה אחת נסעה באניה זו ביחד עם שבעת בניה. שני בניה הגדולים קפצו אל הים ונטבעו. אז קפץ הגם הבן השלישי אבל אמו הספיקה לחטוף אותו בבגדו. כמו רגע נתעכב הבן על ידי אמו והיה תלוי באויר אבל האם לא עצרה כח להשיבו ונחלץ מתוך ידה אל המים. זעקת מרה התפרצה מפי האם השכולה, והבן נעלם. היו הורים שהורידו בסלים את ילדיהם לתוך הים, וגם כאלה שהשליכו אותם המימה.

נקל הדבר לדעת איך ובאיזה אופן בלינו אנחנו את הלילה על מכסה האניה הבוערת. בכדי שלא תכוינה רגלינו, פרשנו תחתיהם שקים טבולים במים. כאשר האיר היום ראינו כי האניה ולטורנה אשר אנחנו יושבים עליה מסובבת באניות קטור רבות שאינן יכולות להקרב אליה מפני הגלים הרועשים. אז המציא אחד מרבי החובלים של האניות תחבולה. הוא שפך אל הים כמות הגונה של נפט והדבר הזה הועיל לשכך את הים הרועש, ואז אפשר היה להסירות שהורדו מעל האניות להתקרב אלינו.

הנצול היהודי השני מר חנן מילשינסקי מספרעל אופן ההצלה כדברים האלה:

רב החובל וסגניו התנהגו באופן טוב שאין למעלה הימנו, וברוח גבורה. כאשר החלו להציל את הנוסעים אל הסירות, הורידו בתחלה את הנשים ואת הטף. ועל הגברים צוו לחכות. אבל הנוסעים היו כל כך נפחדים ונרעשים עד שלא שמעו לקול המצוה וקפצו תחלה אל תוך הסירות שנתמלאו תיכף, וזה הביא לידי דוחק ומהומה. כל הצווים והפקודות לא הועילו, לא בשביל שלא היתה משמעת, כי אם פשוט משום שלא הבינו מה שמדברים אליהם. מרוב פחד ומהומה מוכרחים היו להשתמש בכח הנשק ולנתקם מן הסירות בחזקה. הסירות הראשונות באו בשלום אל האניה, ובשובן הביאו המלחים לאלה שנשארו עוד לחם וקוה ועזרו לכבות את האש, ומעט מעט הובילו הסירות גם את יתר הנוסעים אל האניות.


"מוריה", שנה חמישית, מס' 378, 19 בנובמבר 1913, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s