פוליטון.
מעל מכסה האניה.
(רשומים וקוים ממסעותי)
(המשך מנו' 122)
[…] האניה תעשה את דרכה הלאה, אבל בכבדות ובמתינות יתרה, כי פה יתחילו „שכר המים“ (гирлы).
כידוע, כל הנהרות הנופלים בימים הדרומים, כמו הוואָלגא, הדאָן, הדניעפר והדניעסטר יש להם „שכר מים“, כמו התחרט הבורא על אשר ברא דרך טוב ומתוקן כזה למען יתחברו בני האדם הדרים במרחק כמה מאות פרסאות האחד מחברו, ובכדי להכביד עליהם את הנסיעה ולהטריח אותם, שם מעצורים ומכשולים הרבה על דרכם, סלעי אבנים, אבנים ושכר מים. כי תשטוף הוואָלגא כמעט בכל רחבי רוסיא, ואשר באה עתה להתחבר אל הים הכספי, תתחלק לפלגים רבים בלתי עמוקות, ואניות גדולות לא תוכלנה לעבור בהן, ועל ה„דניעפר“ הציג הבורא סלעי האדנים באמצע ו„שכר המים“ בסוף. זה הנהר הגדול השופך מילליונים חין מים לים השחור, ואשר יש מקומים, שעמקם מגיע למאה רגל, ובכלל מק. לא פחות מחמשים רגל, בהשתפכו אל הים נתרחב והתפשט לרחבו אבל נתמעט לעמקו, והמעבר האחד שעוד אפשר לצאת ולבא דרך בו – עמקו מחמשה עד שמונה רגל! אנית הים על פי הרב תשב, לכל המעט בעמק חמש עשרה רגל, וגם אנית הנהר על פי הרוב ממש עד שבע רגל, ובכדי לעבור את „המעבר הזה“ יבנו אניות עם „מסד רחב“ (плоскодоное) שלא תעמיק שבת, וגם זה ללא הועיל, כי יש אשר רוח צפון ינשב בחזקה ויגרש את המים, והתעלה תחרב ותיבש, וגם תרנגולת תעבור בו ברגליה, וגם המעבר הזה צר מאד, והאניות כי תפגושנה, בדוחק תעבורנה, ואם רק תטה מעט הצדה אז אוי ואבוי, כי תעלה על ערמת חול ולא תמוש ממקומה עד אשר תבוא אניה אחרת ותסחוב אותה, וסימנים קבועים בשני עברי המעברה, כמו חביות ועמודים של ברזל שטים במים, אדום מימין ולבן משמאל, ובכל זאת לא יאמין רב החובל גם לסמנים האלה ולאט לאט יעשה דרכו, אך קרבה האניה אל „הסמנים“ ורב החובל פקד בשפופרת על רב המכונה לאמר: „במתינות“! המכסה שעל שפופרת „האדים“ נפתחה, והאד המוכן החל לצאת בחזקה, „בר-תנורא“ עמד מלהשליך גחלים לתנור וכלה עשן מהארובה. המוכנה כמו אבדה בפעם אחת כל כחותיה, הקטינה את צעדיה, הגלגלים לא יסבבו עוד בחזקה ולא יבתרו את המים, ולא ירומו גלים, בלא כח יסבבו, בלא סאון בלא רעש, וכמעט שלא נרגיש את צעדי האניה.
אחד החובלים לקח בידו מוט ארוך, אשר עליו כתובות בצבע אדום מספרים שונים, ויעמוד על שולי האניה, ואת המוט נתן במים ויקרא בקול גדול: שבעה! שבעה! (אות כי עמקו פה המים שבעה רגל) ש-ש-ה ! ח-מ-ש-ה ! הנוסעים כלם כמובן יתאספו סביב המלח, ויטו את האניה לצד אחד, ורב החובלים מן האצטבע העליונה, יריע בקולו: איש איש למקומו; שמונה! שמונה! יקרא המלח, ורב החובל לעומתו יקרא בשפופרת: צעד לפנים, במהירות. והגלגלים יסבו בחזקה והאניה תלך הלאה, ועוד הפעם יקרא המלח-המודד: חמשה, ארבעה וחצי, ורב החובל יתן פיהו בשפופרת ויקרא: במתינות, צעד קטן, במתינות יתרה, וכה תרחיב ותקצר האניה את צעדיה ותספור ותמנה אותה עדי צאתה למרחב: לאשד, ה„בוגי-דניעפר“ כי פה יתלכדו יחד שני נהרות איתן אלה טרם ישפכו לים השחור.
„שכר המים“ זה הוא „המקום החולה“ בהדניעפר. אמרתי: „המקום החולה“, יען כי יש תרופה למחלתה, ואפשר לרפא אותה. אבל נחוצים רופאים מובהקים; הנה „שכר המים“ נהיה מהחול והעפר אשר ישאו גלי הנהר – ואפשר לנקותם. וכבר היו מקרים כאלה בארץ ובחוץ לארץ ויטהרו וינקו את התעלה במרחק כמה פרסאות. אבל דא עקא, כי הרשות מפני כמה טעמים לא תקח עליה את הטורח הזה ובלעדה, הלא ידוע, כי אצלנו אין בעלי מעשה. חברה אחת אנגלית, חפצה „להריק בקבלנות“ ל„נקיות ההיא“ בתנאי שירשו לה לגבות מס מאת „האניות“ העוברות דרך התעלה ההיא במשך תשעים שנה. אבל הרשות לא נאותה לה, ותמסור את העסק „לאבות העיר ח.“ אשר בשכונתה הם „שכר המים“. ו„אבות העיר“ כבר נסו כמו אלה, ולפני איזה שנים מסרו את ה„נקיות“ לאחד משלהם, והוא עשה מה שעשה, רק לא נקה אותם. ושכר המים כמו שהיה סתום כן הוא עתה. בהיות מקרוב השר שעל הדרכים קריוואָשעין בח. בקשו ממנו אנשי העיר לתת לבו „למצב הנהר“. וגם הפעם היתה תשובתו: כי על העיר ובכלל על כל גרי הדניעפר התחתון לכנס בעבי הקורה, ויעשו התחלה. וכאשר תראה הממשלה כי הם יעשו חיל תבא לעזרתם. יודעים אנחנו מראש כי „אבות העיר“ יתחילו במצוה, יתנו „מס“ על כל ה„משא“ העוברת מן הים אל הדניעפר ומן הדנ. אל הים, יגבו כסף וינקו ומאומה לא תהיה מכל אלה, עד אשר סוף סוף תשים הממשלה את לבה אל הדרך הזה.
ועד העת ההיא בכבדות תעבורנה בו האניות…
(המשך יבוא)
א. ל. לעווינסקי.
"המליץ", שנה שלושים וארבע, מס' 132, 26 ביוני 1894, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 