מגדל צופים
הנשקף על פני ישימון העמיגרציון.
בירח דעצעמבער שנה העברה, עזבה אנית-הקטור „זעעלאנד“ את חוף אנטווערפען לעבור לפהילאדעלפאיא מחוז חפצה, ובעברה דרך ימים אחדים נרתחו מימי הים כסיר נפוח ויגרשו עליה גלים רמים אשר בשטף קצפם ובעברת זדונם שטפו ספיחיהם מלחים עם נוסעים אחדים; הנשארים גם הם הכינו עצמם לצלול עם האניה כעפרת בלב ים אחרי רואם כי נשבר כן תרנם וכי אזלת יד המניעים את גלגלי מכונות-הקטור ללחום בחום אשם נגד שרו של ים הנורא על כל סביבותיו בעת שלטון החורף המשליך קרחו כפתים; כל פנים קבצו פארור וכל קרב וכליות התחלחלו ממצודת המות הפרושה עליהם. דומי! שנאת-הדת הזעומה, כי נעור המושל בגאות הים לעשות שלום בין נוצרים מחמדנים ויהודים שימותו כלם כאיש אחד ובלב אחד ולא יהיו בודדים במותם… „הוי אחי! אשתי, אחותי, בני, אוהבי, יקירי“, נשמע מכל אפסים, נשכיח נא מלבנו את פלגות האמונות והדתות, הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו, הבה ונפקיד נפשותינו ביד היוצר, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש… הלא עיניכם הרואות כי המות לא יפליא בין יהודי, נוצרי ישמעאלי, על כולנו ידו הדה ומקרה אחד יקרה את כלנו ומותר להנוצרי על היהודי והערבי אין ומדוע נתגאה איש על אחיו? – עוד הם שופכים תפלותיהם לפני האלהים ומכינים עצמם להקבר תחת הגל הנורא הסוער עליהם מאחוריה, והנה נשמעת שריקת החליל של האניה „אינדיאנא“ השורק אליהם כקול שדי המבשר כי „קרובה עזרתם לבוא“. ה„אינדיאנא“ קרבה לה„זעעלאנד“ ותצל את המטים למות, מתוכה, והזעעלאנד גם היא נצולה ותשב לעיר ליווערפולל ומשום לאנטווערפען. בין הנודדים הנצולים היו שש ערביים ובתם ילדה בת שתי שנים.
נעזוב נא, קוראים נכבדים, את אחינו אלה לנסוע הלאה – לפהילאדעלפהיא, ואל נפריעם מלהודות לה' ומלשיר לפניו שיר חדש בין המולת גלי הים והמית הרוחות ההומות בסוד שיח נבלי השמים הששים אתם משוש על גאולתם ופדות נפשם מבטן שאול… ואנחנו נעבור מזה ונתיצב על „מגדל צופים“ אשר באמעריקא המדינה, ואת אשר נחזה נגיד.
עברו י"ג ימים והספינה „אינדיאנא“ הגיעה בשלום אל חוף פהילאדעלפיא. שלום, שלום לרחוקים ולקרובים נשמע מכל שפה ולשון, שלום לאלה עוברי הים בלי כל פגע, ושלום רב להנצולים משטף מים הזדונים; אך אין שלום, אמרו פקידי העמיגראציאנסקאמיססיאן – להערביים! „הערבים אל יהרסו לעלות היבשה יען אשר אין להם מלאכה להחיות בה נפשם“. לשוא צוח אחד מאחיהם הגר בזה מכבר „כי הוא מקבל עליו אחריותם שלא יטילו עצמם על הצבור להיות למעמסה לו“, לשוא שחת דבריו והבטחותיו „כי נכון הוא לתתם על יד אומנים“ כי אחת גזרו פקידי הממשלה „להשיב את הערביים בהספינה שבה באו“. איום ונורא היה החזון ביום השנים עשר לירח יאנואר 1887 בשעה שעזבה האינדיאנא את החוף והערביים האומללים בכו בקולות מרגיזים רוח ונפש על החמס הנעשה על אדמת החופש לנמלטים ממות ותהי לחרדת אלהים, וכל זאת לא הועילה להם כי אין רחמים בדין, ובכן נאנסו האומללים לשוב ולעבור את הים הגדול והנורא. שובו לכם לארצכם אחינו הערביים, והודיעו לכל בני שם כי לא למענם נגלתה אמעריקא, שובו לשלום לארצכם אחים יקרים פן בהשתקעכם בזה תשכחו את מצות הכנסת אורחים המציינת אתכם; זכרו מרחוק את אמעריקא, והצופה – יעלה על לבבכם.
פהילאדעלפיא 13 יאנואר 1887.
הצופה בארץ גד.
"המגיד", שנה שלושים ואחת, מס' 6, 10 בפברואר 1887, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 