אבדת לוזיטאניה.
ספורו של עד-ראיה.
בימים האלה בא לפטרוגראד אחד מהנוסעים על ה„לוזיטאניה“ שניצולו. הנוסע הזה הוא נתין רוסי ושמו א. בלאנקמאן. הוא בא לפטרוגראד מלונדון, ששם נמצא במשך שני שבועות באחד מבתי החולים.
ספורו של בלאנקמאן ע"ד ההרפתקאות שעברו עליו מרעיש בטרגיות שלו.
יצאתי מניו יורק – מספר בלאנקמן – בא' מאי למנין החדש. עד רגע צאתה של ה„לוזיטאניה“ בלתי עליה במשך שני ימים, ולכן אני יכול לאשר בבטחה, שהאניה הזאת לא הובילה שום משאוי-מלחמה וגם לא נמצא עליה אף חיל אחד. אנכי לא שמעתי ע"ד התראותיהם של הגרמנים ובמחלקה השלישית לנוסעים אצלנו לא נדברו כלל ע"ז. בשעת הנסיעה לא קרו לנו שום מקרים מיוחדים. שמנו לב רק לזה, שה„לוזיטאניה“ עושה את דרכה לאטה, בעברה 17 קשרי-ים בשעה, בה בעת שכרגיל היתה עוברת 24 קשרים. אח"כ בביה"ח נודע לי, שהקפיטן החליט להמעיט את המהירות כדי להוליך שולל את הגרמנים האורבים לנו. לפי רשימת-הנסיעה היתה ה„לוזיטאניה“ צריכה להופיע בים הצפוני, ליד חופי אנגליה, ביום החמישי בבוקר, ואולם באמת נכנסה אל הים הצפוני ביום השבת בבוקר. הקפיטן חשב, שהתת-מימיות הגרמניות תחכנה לה„לוזיטאניה“ ביום החמישי וביום הששי, ואחרי שלא תפגשנה אותה, יתברר להן, שהאניה התחמקה אל החוף בדרך אחרת. ביום השבת, ו' מאי, בשעה השניה אחרי הצהרים, אחרי ארוחת הבוקר, נרדמתי בתא אשר לי. התעוררתי בעקב [2 מילים משובשות]. באותה העת לא הבנתי כלום. נזכרתי פתאם במאורע „טיטאניק“, וחשבתי שלאניתנו קרה אסון. בתא היתה חשכה. מהרתי אל כפתור האיליקטרון, אבל העששית לא נדלקה. ממעל לראשי נשמעו שריקות חלילים, צעקות וקול צעדי המון רב. בכי הנשים והילדים התלוה עם שועת ה[?]. הבנתי, כי קרה מאורע איום. הרעיון הראשון שנצנץ במוחי היה – לחטוף את החפצים היותר יקרים שלי ולמהר אל מכסה האניה. נזכרתי, שבארגז השלחן מונח כספי אשר חסכתי בעמל רב ואשר הובלתי עמי למשפחתי הנמצאת בקיוב – בס"ה 1,200 דולר. אבל מעצמת חרדתי וסערת-רוחי לא יכולתי למצוא את המפתח של הארגז בכיס בגדי, ואחרי זמן קצר של פקפוקים גמרתי בנפשי להתיאש מן הכסף ולבקש מפלט לנפשי אני. בתפשי את ארבעה אזורי ההצלה שנמצאו בתאי, מהרתי בטיסה אחת אל המכסה. בקושי הצליח לי לפתוח את הדלת, אשר עליה העיקו איזו שברי ברזל וגזרים.
הרגשתי שהאניה נוטה הצדה. על המכסה היתה מהומה ומבוסה נוראה. השמש הבהיר שפך את אורו על האניה ועל אלף האנשים המשתוללים שרצו הנה והלום. המַלָחים, כפי הנראה, היו אובדי עצות, למרות זה, שהקפיטן עמד על הגשר שלו והוציא את פקודותיו עד הרגע האחרון. המהומה הגדולה שקמה בקרב הנוסעים ואבדן-הרוח של המלחים מלאו, כפי הנראה לי, תפקיד קשה באבדתם של מאות אנשים לחנם. הנוסעים מהרו אל הסירות-להצלה, אבל את הסירות לא הורידו על פני שני מוטות, כי אם על פני אחד, ובאופן כזה הורדו הסירות יחד עם האנשים אשר בהן במצב מעומד. האנשים נפלו הימה, והסירות בפגען בהם רטשו את ראשיהם.
בהחזיקי בידי ארבעה אזורים עמדתי על קצה האניה ולא ידעתי מה לעשות. נזכרתי באותו הרגע, שאחרי אבדת „טיטאניק“ כתבו העתונים, שבמקרה טביעת אניה צריך להבליג על מצב הרוח ולקפוץ מעל הספינה המימה הרחק עד כמה שאפשר מכתלי האניה. את זה זכרתי היטב.
לשוט אני יודע היטב. והנה שמתי עלי את אזור-ההצלה ושלשה האחרים הצעתי לאיזו משפחה. על ידי עמד אמריקני צעיר מן המחלקה הראשונה. הוא נחם רבים, הרגיע, התאמץ להוסיף אונים לנבהלים. זמן ידוע אחר זה, בביה"ח, בראותי במקרה את תמונתו של המיליארדר וואנדרבילד הכרתי על פיה את האיש הצעיר הזה. פניו מרחפים עד היום לפני עיני. וואנדרבילד מסר לאחרים את אזור ההצלה שלו. זוכר אני, כיצד קפץ המימה, אבל מה שקרה לו, איני יודע. באותה שעה חשב כל אחד רק על אדות עצמו.
בינתים צללה ה„לוזיטאניה“ יותר ויותר. פתאם נשמע קול מפץ שני, איום ומחריד. התפוצצו יורות-הקיטור. באויר עפו הארובות, גזרי-ברזל, כל זה כוסה בעשן. ברגע זה עצמתי את עיני וקפצתי המימה בראשי למטה. עלי היה אזור ההצלה. הבנתי כל מה שנעשה מסביבי ואני זוכר את כל הפרטים. לעולם לא אשכח את ההרגשה שהיתה לי, בשעה שלא יכולתי להתרומם על פני הגלים. כל התאמצותי להרים ראש מתחת הגלים היו לשוא. בכל פעם נגפתי את ראשי בגזרי ברזל, בקורות-עץ ובסירות. כנראה, סחפני הזרם לתוך משברי האניה, ואני לא יכולתי להחמק משם זמן רב.
כמה זמן נמצאתי תחת המים – איני יכול לומר. נראה לי, שעבר נצח שלם. כאשר עליתי לבסוף על פני המים, נעלמה ה„לוזיטאניה“, ומסביבי, על שטח גדול, שטו מאות אנשים, אשר מלאו את האויר בזעקות נוראות.
בכיס העליון של אפודי נמצא שעוני. הוא לא הפסיק את מהלכו והוסיף לטקטק. האזור לא נתן לי לצלול, ובאופן כזה נמצא חצי גופי ממעל למים. ראיתי איזה מקל, החזקתי בו והוספתי לשוט בטהרי את דרכי מן הגזרים השונים. המרחק, כשלושים ווערססטים בערך, נראו השרטוטים המעורפלים של חופי אנגליה.
השמש הפיץ את חומו, ואולם במים היה הקור גדול. מלפני ראיתי קבוצה של ט"ו איש, אשר יגעה לחתור אל אחת הסירות. כאשר הצליח להם, לבסוף, לעלות על הסירה, נהפכה זו על פניה והאמללים נפלו שוב המימה. בקבוצה זו היו גם נשים, אשר החזיקו ילדים קטנים על זרועותיהן.
לא אשכח תמונה אחת. אדם אחד שט בשורה אחת עמדי, בהחזיקו בידו נער קטן. הנער רעד מקור, האב חגר שארית-אונים. לרגעים אחדים עלה בידו להושיב את בנו הקטן על שברי האניה, אבל כמעט החליף רוח, והנה נפל שוב הנער אל המים. ראיתי, כיצד פרץ מפיו של הילד האמלל קצף-דם. הנער היה פצוע כולו. תיכף לזה אבד את חושיו ומראהו הפך תכלת. האב יצא מדעתו. בטפסו בעמל רב על אחד משברי האניה, לקח את בנו על ידיו, החזיקו אותו רגעים אחדים ואח"כ השליך אותו אל הים, רחוק, בצחוק-פרא. בחרקו את שיניו למול פני התחיל לצחוק צחוק-איום.
התחלתי גם אני לצחוק. אבל מהרתי להבליג על צחוקי. הרגשתי, שאם אוסיף לצחוק, אחדל להחזיק מעמד וארד תהומה.
אני מוסיף לשוט, והנה תמונה איומה חדשה. אשה עם שערות פרועות, ערומה כולה, עמדה באחת הסירות ובמוט אשר בידה הכתה את כל מי שנסה לחתור אל הסירה. מן הסירה הזאת נשמעו קללות נוראות וחרפות.
מה גדול היה ההבדל בין יחוסי הנוסעים בינם לבין עצמם ברגע הקטסטרופה, ואח"כ – במים! התאמצתי להתרחק מקבוצות האנשים המשוגעים האלה, אשר נתלו איש על צואר משנהו, אשר לחמו ביניהם, תפסו זה את זה בידיהם, ואבדו סוף כל סוף.
מעט-מעט הרגשתי, שגם קצי הולך ובא. כחותי אפסו, לא יכולתי לשוט יותר.באיזה אופן מוזר נמצא פתאום המקל, שהיה קודם בידי, – בין שיני. התאמצתי להוציא אותו מפי ולא יכולתי, – מלתעותי כמו רותקו אחת אל חברתה. אח"כ התחילו להופיע לפני עיני מחזות-בדים. נדמה לי, שרואה אני לפני ספינת-תורן ועליה אנשים המניפים לי בידיהם. אח"כ הופיע לפני תמונה שניה. רפרפו לפני גנים, פרדסים, איזה בני-אדם, אח"כ נעלם הכל, ויותר איני זוכר מאום.
הקיצותי, לא לזמן רב, בסירת דייגים. זוכר אני שנתנו לי פפירוסה וכי כיסו אותי במעיל של אשה. אח"כ אבדתי שנית את חושי, והקיצותי רק בביה"ח. ביום הראשון אחרי שוב אלי בינתי, באו אלי פקידים אנגלים וחקרו את פי במעמדם של עדים. ספרתי כל מה שראיתי ואישרתי בשבועה, שעל ה„לוזיטאניה“ לא היו לא חיילים, לא נשק ולא תותחים. בביה"ח התיחסו אלי באופן טוב מאד. הודות לזה, שבתי לבריאותי כעבור שבוע ימים, אם שגבי וידי עודם כואבים במקצת. אח"כ העבירוני ללונדון. שם השתתף הרבה בגורלי הקונסול הרוסי. הוא נתן לי כסף להוצאות-הדרך לרוסיה וגם פספורט, מפני שכל חפצי ותעודותי אבדו על ה„לוזיטאניה“.
מלונדון הפלגתי לפטרוגראד. אתי היו כל חפצי אשר היו עמי בלב ים: המקל, האפוד, עניבת-צוארי, השעון. את המקל הוציאו הדייגים מפי בעמל רב בפצעם עם זה גם את שיני. את החפצים האלה אני טומן למשמרת, כמו חפץ קדוש. אבל קצת איתרע מזלי: בפֿינלנדיה, על אחת התחנות, שכחתי את מקלי, ועד היום איני יכול לסלוח לי את פזור הנפש.
אחרי שבאתי לפטרוגראד, נקראתי למיניסטריון החוץ, ששם חקרו אותי שנית. שאלו אותי ביחוד, אם היה על ה„לוזיטאניה“ נשק.
עתה נוסע אני לקיוב, למקום מגורי משפחתי, וכעבור שתי שנים אשוב לנויורק, ששם השארתי עסק בפירות. לפני צאתי מסרתי את העסק לשתי שנים, בחשבי לחיות במשך הזמן הזה בכסף שהרוחתי.
בלאנקמאן הוא בן ל"ט שנה. הוא גבה-קומה ובריא, ועושה רושם של אדם חזק מאד.
"הצפירה", שנה ארבעים ואחת, מס' 119, 9 ביוני 1915, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 
היה תחמושת לבסוף באוניה
אהבתיאהבתי