אנשי ים תנו לנו! – 19 בדצמבר 1912

איתמר בן-אב"י, 1912. המקור: ויקישיתוף

אנשי ים תנו לנו!

לפני ימים אחדים נתגלגל אחד מגליונות הצפירה לידי, ובהעיפי עיני לתוכו מצאתי בו את הידיעה הקצרה הבאה בין שאר הידיעות מארץ ישראל:

„הגיעו ליפו עשרה יהודים דייגים מאסתרחאן ברצונם להשתקע בארצנו ולחיות פה מעמלם. הדייגים האלה חשבו בראשונה  להתישב ביפו, אחר כך מצאו את התנאים בחדרה הרבה יותר נוחים להם ויחליטו לעבור לחפצי-בה, על יד חדרה, ולהחל שם במלאכת הדייגות. אבל, לזה נצרכים מכשירים, רשתות, סירות וכדומה ולאנשים האלה אין כסף. אמנם חשבו הדייגים האסתרחאנים על אדות הלואה ויפנו למקומות שונים; אולם הצלח לא הצליחו, כי אין לדברים שכאלה כל מקור בכל המשרדים והמוסדות שבארץ ישראל אף לא בחוץ לארץ. הדייגים היהודים יהיו אפוא מוכרחים לותר על החלטתם – ולשוב לאסתרחאן“.

האין ידיעה זו מרעישה ומדהימה?

הגעו בנפשכם:

יהודים באים לארץ ישראל, לא בתור שנוררים, לא בתור מבקשי צדקה אלא בתור אנשים בריאים הרוצים לעשות בארץ זו דבר מה ולחיות פה בזיעת אפם, וכשבאים היהודים האלה מעיר רחוקה כל כך, מאסתרחאן, אשר במזרחה של רוסיה הארפית ליפו, – זה מרכז הישוב היהודי החדש, זה המושב של „בחירי היהדות“, כמו שאמר לנו פעם אחד מבני אותה יפו החדשה ביהירותו המופלגה, אין איש שם לב אליהם, אין משרד מתענין בהם, אין יועץ נותן להם אף עצות קלושות  שאנו עשירים בהן למדי. והיהודים האלה מחויבים לנוע ולנוד, לבקש בעצמם את הדרך ילכו בה, ולהחליט לסוף – כי אין מקומם פה בארץ. אותה הספינה שהסיעה אותם אלינו, מלאי תקוות וחלומות, תסיע אותם שוב לאודסה , ועשרת הדייגים היהודים שאמרו לסחב אחריהם עוד עשרות ועשרות אחרים, ואולי גם מאות ואלפים, יספרו בשובם לאסתרחאן הרחוקה כי אין ארץ-ישראל ואין עברים, כי הכל הבל  ורעות רוח וכי צריך להואש ולשכח את ציון.

והצדק יהיה אתם.

איך אפשר הדבר, שמנהיגי הישוב שלנו, פה בארצנו, עצמו עיניהם מראות את החטא שחטאו הפעם, חטא גדול מנשוא? איך אפשר הדבר שהבן לא הבינו, כי האדישות הקרה הזאת דוקא ביתר לעשרת הדייגים האסתרחאנים תתנקם בהם ביום מן הימים נקמה גדולה שבעתים?

שהרבה טעיות נעשו בישוב, שהרבה הרבה נפשות הוכרחו לשוב כלעמת שבאו, שאלפי ואלפי ידים חזקות מהגרות מארצנו שנה שנה באשמת מנהיגינו – דבר זה ידוע לכל ולא פעם דובר בזה.

אך המעשים הממשיים שנעשו בכל-זאת במקצועות שונים על ידי אותם המנהיגים, האדמה הרבה שנקנתה על ידיהם ובהשתדלותם, המושבות שנוסדו ברצונם ובמרצם כפרו על עונותיהם השונים, ויסולח להם.

כי סוף-סוף, במקצוע האכרות, עבודת-האדמה והחרשת הביתית יש איזו קדמה ויש ביחוד תקוה לעתיד יותר מזהיר.

לא כן במעשה האסתרחאנים. פה – זהו רעיון חדש שבא יחד אתם ארצה-ישראל; פה – זהו אפק, שלא שערנוהו מזה אלפים שנה, שנפתח לפנינו פתאום.

ואת הרעיון החדש הזה רצינו לגרש מארצנו בעצם ידינו, או אולי כבר גרשנוהו ואיננו.

התשערו מה היתה היום ארץ-ישראל אילו גרשנו את רעיון הלאמיות היהודית לפני שלשים ארבעים שנה?

או התשערו מה היינו אנחנו, בני הדור החדש, אילו החרמנו את רעיון הלשון העברית בראשית התגלותו?

כך לא תוכלו לשער מה יהיה עתיד ארץ-ישראל על ידי גרוש עשרת הדייגים האסתרחאנים מתוכנו ורעיונם החדש אתם יחד.

לא תוכלו לשער, הוי המגרשים אתם, כי עודכם עורים, כי אינכם עלולים עדין להרחיב מבטכם מחוץ לגבולותיכם הצרים והמעיקים.

–   –   –

רעיון חדש, רעיון נאל, הביאו לנו אנשי אסתרחאן.

אנשים פשוטים הם, דייגים שלא חזו אולי גדולות, אנשי-ים שהרויחו את לחמם בעבודת המים.

וזו היא – לנו היהודים – גדלותם. זהו הדבר הגדול והיקר הטמון בהם, ואשר על-כן לא בלבד שצריכים אנו לשים לבנו אליהם, אלא שאדרבה מוכרחים אנו מהיום והלאה לתת כל מעינינו בהם.

כי עבודת המים – זהו הרעיון החדש, החדש לגמרי עבור עמנו בכלל, ועבור חלק עמנו שבארץ-ישראל בפרט.

אה, לו היינו ככל העמים, כי אז לא היה בכלל כל מקום למאמרנו זה. כמו שבכל העמים יש עובדי אדמה ויש עובדי־מים כן גם עמנו היה נחלק לעובדי אדמה ועובדי-מים. לו עם היינו באמת, כי אז גם לנו היו דייגים, מלחים, חובלים וכל החיים הסואנים המתרקמים על ידיהם ומסביב להם.

אך היא הצרה: אין אנחנו עד היום הזה, למרות כל תחיתנו ולמרות כל מה שכבר עשינו אלא צל של עם, והראיה – שלא הבינונו כלל להגיגם של אחינו אשר באו אלינו עם רעיונם הבריא ממרחקים.

היתואר, שבארץ יפה כארצנו, בארץ עשירה כל-כך בנחלים, באגמים ובימים אין לנו גם עבודת-המים, אין לנו גם אנשי-ים? היאומן כי במאת אלפי היהודים אשר בארץ-ישראל יש אכרים ויש סוחרים, יש פועלים מכל המינים ויש אומנים שונים, יש מורים ויש אפילו בטלנים – רק לא אותו היסוד החשוב, לא דייגים, לאמר לא אנשים אשר מקור פרנסתם הם המים והים הגדול, הרחב?

–   –   –

לא! לא! לא יתואר ולא יאומן, ובכל-זאת אמת הדבר. מי-מרום, ים כנרת, הירדן, העוגה, הקישון, הים המערבי הגדול מתגלגלים ומשתטחים לעינינו ושוממים הם מאדם יהודי. שדה מימי נרחב, שדה כל-לאמי שאין כמותו מזמיננו לעבודה ולפעולה, ואנחנו לא בלבד שמתרחקים אנו מאתו, אלא מרחיקים הננו מקרבתו אף את המעטים והטובים החושבים על אדותיו.

סכמו-נא בחשבונות קצרים ופשוטים את הסכומים שעלו לנו הקרקעות והאדמות אשר רכשנו פה בארץ. זכרו-נא כמה עשרות אלפי פרנק הוצאו להעמיד על הקרקע, על היבשה אכר אחד, וכמה מליונים הוציאו להוסיף עליו אלפים או שלשת אלפים בתי-אבות: וכמה דם נשפך מאחינו מאז, וכמה ריב וקטטות עוררנו פה ושמה, ומה רב עוד העמל לעתיד.

ושימו-נא אל לבכם, כי  פה, לא רחוק מכם, בקרבת כל מושבה כמעט, וכמעט אל כל אשר תפסעו ואל כל אשר תלכו – הקרקע האחר, קרקע המים הרבים, זורם הוא חפשי לפניכם.

מדוע לא תתאחזוהו?

הים! הים!

זו התכלת הנאה והנפלאה כל-כך; זה חלומם של כל העמים כלם. זו ה„טלטה“ של היונים לפני שלשת אלפי שנים כששבו ממלחמות פרס וזכו סוף סוף להגיע שוב עד למימי השחור; זהו ה„סוף“ ששלמה המלך עשהו עברי; זה השטח הגלי שנתן לכנען, ליון, לרומא, לונציה, לגנואה את גדלותן, ושאנגליה  וגרמניה נלחמות להשיג עליו בדורנו ממשלת היחיד; זה המרחב האין סופי שגם סרביה הקטנה שואפת להגיע אליו, בהבינה כי רק על ידו תהיה ממלכת בת עתיד.

הים! הים!

ואנו, הננו בוחרים לעמד מנגד, לחבק את ידינו, להתיחס אל הים כאל זר, כאל נכרי, מבלי הבין מהותו, מבלי שמע להמון גליו ולדכים. ואם באים אלינו אנשי-ים האומרים לעוררנו מאדישותנו החוטאה, מחזירים אנו אותם על פני אותו הים להארץ משם נמלטו…

עמים גדולים מעמנו, שאדמתם רבה, שעשרם עצום, שעתידם בטוח – חיים עד היום על הים. הרי אנגליה, שמספר ספינותיה חמשים אלף, סירותיה שני מליון וחובליה ודייגיה חמשה מליון. הרי גרמניה, שמלכה הקיסר וילהלם הכריז במנאם מפוצץ כי „עתידה על המים“. הרי נורויגיה, שחצי יושביה חיים מדגים כל ימיהם.

האם לא נלמד גם אנחנו מהם?

את הים אין עלינו  לקנות. על הים אין בעלי בית, אין תחרות-נכסים ואין שנאת-עמים; כל מי שהמח בראשו, שההבנה בידיו ואמץ-הלב בלבו – לו גם הים, במובנו המסחרי כמובן. כי גדול ורחב הים, ואין ערוך לעשרו, ואין דמיון לנדבנותו ביחס לאותם העובדים אותו. שעל-כן – את הים עלינו לרכש, את הים עלינו לעבד ואותו עלינו לאהוב.

עלינו לאהב את הים, כמו שאוהבים אנו כבר את האדמה, כמו שאוהבים אנו את השפה וכמו שאוהבים אנו כלנו את העם.

עלינו לאהב את הים, יען גם „עתידנו הכלכלי עליו“.

עלינו  ליצור מרכזי דיג, כמו שכבר יצרנו מרכזי נטיעות וזריעה. עלינו להרבות בישובי-דייגים על שפת הים כמו שכבר השתדלנו ברבוי כפרים חקלאיים תוך הבקעות ועל ההרים. עלינו לחלק את עבודתנו במדה אחת ובמשקל אחד בין שתי העבודות גם יחד מבלי בכר את האחת על השניה, וכשם שיקרות לנו ראשון-לציון, פתח-תקוה, ראש-פנה ודומיהן מצד היבול כן צריכות אטליט, טנטורה, חדרה, משמר-הירדן, כנרת (שהנן כבר שלנו) ו„דייגות“ חדשות לעתיד לבוא, להיות יקרות לנו מצד הדגה.

רק אם נפנה מעתה את לבנו גם אל המים, וביחוד אל הים, נראה ברכה אמתית בעבודתנו. אם בשלשים שנה של תחיה יש לנו כבר חמש עשרה אלף נפשות יהודיות החיות על האדמה וממנה, הנה לו נרצה יספיק זמן שכזה לתת לנו אלפי נפש יהודיות החיות על הים וממנו, ובפחות אמצעים, בהרבה הרבה פחות אמצעים.

„לכפר אדמתי היותר קטן, לארטוף למשל נצרכים לפחות שלשת אלפי דונם אדמה – לאמר בערך מאה אלף פרנק, מלבד בתים, משרתים ובהמה.

כפר ימי קטן דורש רק מחמשה עד עשרה דונם אדמה, וסירה ובית לכל דייג שיעלו הכל יחד ברבע או בחמשית זה הסכום.

מה גדול ההבדל, ומה עצום העתיד!

כי יחד עם הדייגים העברים מניחים אנו גם את אבן הפינה להימיה המסחרית העברית של המחר.

–   –  –

ים! ים!

זו צריכה מעתה להיות קריאתנו החדשה. ואם ברגע של עורון ושל אדישות לא קבלנו בזרועות פתוחות את הדייגים העברים הראשונים שבאו אלינו ברעיונם הגדול ובתקותם הנשגבה; ואם ברגע של חזרת הגלות לתוך דמינו עוד הגדלנו את החטא ונשלחם מאתנו לבלי שוב, – עלינו להתאושש מיד ולקרא קול גדול:

הדייגים מאסתרחאן נא-שובו!

שובו! שובו אלינו וחיו בקרבנו.

שובו ותנו לנו אנשי-ים!

בן-אב"י


"האור" (לפנים "הצבי"-"השקפה"), שנה שלושים ואחת, מס' 75, 19 בדצמבר 1912, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s