השלך לחמך על-פני המים…
שאלת הים היתה איפוא גם אצלנו לשאלת היום. וכמו בכל רעיון ורעיון שמקורו בריא ובסיסו איתן, כן גם ברעיון הים אין לך כל כח בעולם יותר, אשר יוכל לעצור בעדו ויעמידו מלכת דרכו הלאה.
מי מהקוראים לא התפעל, מי מהם לא התרגש למקרא מכתבו המצוין של האכר הפתח-תקואי האדון פשקוב בנוגע לאותם הדיגים הראשונים אשר באו אלינו ממרחקים לנסות ליצור בארצנו מקצוע חדש של חיים ומין חדש של אנשים.
אנשי-ים יהודים!
ונחמד, מלא צבעים ומקסים כל-כך הוא ספור המעשה אשר סופר לנו בו. כאגדה תנכית, בכל תמימותה ובכל טבעיותה מתגלית לעינינו נסיעתם של אלה אנשי-הים היהודים הראשונים בנהרותינו ועל פני הים שלנו. כ„אודיסאוס“ עתיק ורחוק נדמים לנו כל המאורעות וכל ההרפתקאות שעברו על ראשם עוד מראשית דרכו רגליהם על אדמת האבות ועד לשברון חלומם ולהתפוררותו הפתאמי בעון עמם אשר בגולה וגם אותו היושב כבר בציון.
ואם בזמן מן הזמנים, בעוד שנה, בעוד עשר שנים או בעוד דור שלם אחד עלה יעלה בידי הנלהבים לרעיון הים – ישנם בקרבנו יותר מכפי שאנחנו משערים, אלא שאינם יודעים זאת בעצמם, – ואם אחרי עבור הזמן ההוא יעמד ישוב ימי פורח, עם עשרות כפרים ימיים ואלפים דייגים וחובלים על הישוב החקלאי והגדול שלנו; או-אז יהיה ספורם של הדייגים הראשונים חמר עשיר ונובע לשירה החדשה והרעננה אשר תושר בארצנו. מי יודע, אם לא יקום אז, בעתיד הרחוק ההוא, הומרוס עברי כלו לתאר לנו בצבעים הרבה יותר חטובים ובמלים הרבה יותר פועלות את המעשה הימי הראשון של אנשי-הים היהודים?
אכן, לפנים לפנים היו בטח גם אבותינו הקדמונים אוהבים אף הם את הים ככל שאר עמי העולם. לפנים – הלא הוגד לנו בתנך עצמו, – היו יודעים הכל כי „זבולן לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון“. אין ספק בדבר, איפוא, כי חלק חשוב מהעם העברי, עסק בעניני הים כמו שהחלק השני – היותר גדול אמנם – עסק בעניני האדמה והמרעה. זבולן היה כנראה השבט היותר ימי שלנו, ואתו אולי גם אחיו אשר, ש„חרף נפשו למות“ על פני הים הרחב מבלי כל יראה ופחד. העובדה שצידון, זו העיר הכנענית החשובה, נחשבת בברכתו של יעקב לבני זבולן כעיר ומשען שעליה נשען שבט זבולן, מראה למדי כמה נכבד היה כבר בימים הרחוקים ההם היסוד הימי בחיי השבטים העברים הצפוניים של ארצנו. ואם נוסיף לזה את הפרטים השונים שיש לנו ממעשי שלמה המלך, אשר היה בלי כל ספק היצר הראשון של ימיה מסחרית עברית, אותו שלמה ששלח יהודים עד לקצוי הודו ואופיר מעציון־גבר, היא אילת, ונכנס ביחס מסחרי וימי עם חירם הכנעני. ואם נזכיר גם את עמרי השני, זה המלך הגאוני, אשר הרים שוב את ממלכתנו למעלת ממלכה גדולה ויחדש גם הוא, בהגדילה אותו עוד יותר, את המסחר הימי. ואם נעיר כי אמציה המלך כבש שוב את אילת מידי אויבי העברים, ויבנה נמל אמתי על חוף ים-סוף – הנה הוכחנו דיה, כי עיני העברים היו נטויות בתמידות אל התכלת הנאה, אל האין-סוף הימי.
אבל, לאט לאט כהה, כנראה, בלבות היהודים הרגש הימי כליל, והעובדה שלמרות התחיה הלאמית האדמתית והתחיה הלשונית הרוחנית לא זכינו עד היום הזה גם לתחיה ימית מסחרית צריכה כמדומני, להדאיב את לבו של כל עברי האוהב באמת את עמו והמאמין בעתידו.
אים – השמות היפים והמצלצלים כל-כך של „חירם“, „תרשיש“, „אופיר“, אילת או עציון? אים הזכרונות הנעלים של זבלון ואשר בצפון, ושל שלמה ועמרי השני בדרום?
הוי, כי אינם יותר בקרבנו, וכל השמות הנפלאים ההם לא יגידו למרביתנו הגדולה כלום, לא יזעזעו כל נים מנימינו, לא יעוררו כל חלום בנו…
בה בשעה שהגורם הגדול של כל השמות ההם ושל כל הפעולות ההן – זה היה הגדול והנרחב – נושק וחובק הוא גם היום, כמי בימים ההם ממש, את אותם רגבי האדמה, את אותם הסלעים הערומים ואת אותם הרי החול השוממים…
אך הוא אשר אמרנו: אז, לפנים, בימי השמות והפעולות ההם, היינו עם. לא כל־כך מוסרי אולי, חוטא הרבה לאלהיו, הולך בדרכים עקלקלות אמנם – אך היינו עם. והיום, אחרי אלפי שנות קיומנו, היום, אחרי שהעלינו את המוסר עד למרום המדרגה ואחרי שגבר אצלנו הרוח על הגוף לגמרי – אין אנחנו אלא צל של אותו העם.
הנה מדוע חסר בהמוננו אותו הרגש שהוא היותר חזק אולי שברגשות העמים כלם –
רגש הים!
ואולם, עוד לא אחרנו המועד. עוד יכולים אנו, אם רק נרצה, – או יותר נכון אם רק נדע לרצות, – יכולים אנו לתקן את אשר עותנו בתרדמתנו הארכה ולחדש בדמינו את הדחיפה, את השאיפה להים ולכל נושאיו.
עוד אפשר הדבר, שהטעות הגדולה אשר טעינו לבזבז שלשים שנה של תחיה רק על עבודת האדמה, תמחק ותשכח. עוד אפשר הדבר שהחטא הגדול אשר חטאנו לפני שבועות מספר בגרשנו מלפנינו את אנשי-הים הראשונים שלנו יסולח אף הוא.
אלא שעלינו לגשת מיד לעבודה פוריה; עלינו להחל מיד בפעולה מכוונת להגשמת הרעיון החדש. אל נא נבטל את הדבר מעיקרו; אל-נא נחניק את הילד בחתוליו. צריך שנעשנו לחלק מחיינו לעיקר מעיקרינו.
שעל-כן קוראים אנו לכל אחד ואחד, אם אך הוא עברי:
השלך לחמך על פני המים!
אכן, ידענו: כבכל השאלות כן גם בשאלת הים תהיה ההתחלה קשה עד למאד. רבים, רבים מאד היו הבזים והלועגים; עוד יותר רבים יהיו הנרגנים אשר לא יבושו ולא יכלמו בהשתדלותם להרוס את הבנין החדש עוד בתחילתו, והרבה הרבה מאד יהיה על אותם האנשים לסבול, שלא יסתפקו במלים בלבד, ויהיו מהפועלים ועושים מיד.
אך ילעגו הלועגים יבוזו הבזים וינרגנו הנרגנים, – הכל לשוא! כי הלא גם לרעיון חבת ציון לעגו בראשיתו, ושש וארבעים נקודות יחודיות עומדות היום קיימות ופורחות ברחבי הארץ כלה. גם בלשון העברית התקלסו גדולים וקטנים, בגולה ובארץ-ישראל, ו„משוגעים“ היו המתחילים בעיני הכלל, והיום – מאות משפחות מדברות אך עברית; דור שלם של ילדים מתחנך בארצנו כמעט רק בעברית, והלשון המנודה כל-כך בימי אד"ם וגורדון היתה ל„אפנה“ בחוגי הגבירות…
כי על כן – מה לנו ולבוז, מה לנו וללעג, מה לנו ולנרגנות אשר מסביבנו?
אנחנו ישר דרכנו נלכה – אל הים!
כן, אל הים נלך:
כי צריך שים האבות יהיה גם ים הבנים. צריך שאופיר ותרשיש יזהירו שוב בשמינו. צריך שנחזר כלנו לימי זבולן ועמרי.
רגילים אנו לומר: אהבו את האדמה, כי רק בה תשועתכם! צריך שנזעק עכשיו: אהבו את הים, כי גם על הים עתידכם!
הן כשם שאין לך לאם בלי לשון, וכשם שאין לך אמה בלי אדמה, כן אין לך עם בלי ים.
אהב את הים, ואהבך גם הוא.
השלך לחמך על פני המים!
השלך ואל תירא!
ומה שנפלא באמת: הלא יש לנו יסוד, והם הדייגים שבהם כבר דברנו, בעצמם בנו סירה, בסירתם חצו את המים, ובימיהם זרקו רשתות. הכל עלה יפה, וכבר נוצר ישוב – והנה חורבן ואבדן.
הנוסיף נעמד ונתהה?
מדוע לא נתחבר כלנו לאגדה חדשה, לאגדה של ים? אחת היא אם יושבי הרים אנו או שוכנים לחוף ימים?
מדוע יהיו לנו „מכבים“ ולא יהיו לנו גם „זבולנים“?
הראשונים על שם גבור הבר והאחרונים על שם אבי הים?
מדוע נוציא מליונים על ראשון-לציון ולא נוציא שלשת אלפים על ראשון-לתיכון?
מדוע נגביל יזמתנו על האדמה הקטנה בלבדה ולא נתן לה כנפים על המים התכולים, הרבים?
מדוע?
הלא תשמעו לקול הקריאה: הגיעה השעה!
הגיעה השעה לגשום הרעיון החדש.
הגיעה השעה לתחית הים.
בואו איפוא והחיוהו!
החיו את היים הזה, זה הים הטוב, הנדיב; את זה הים הנותן דגים; את זה הים האוצר פנינים; את זה הים הנושא למרחקים ומקרב את כל הרחוקים.
החיו את הים, ויהי כל גל יקר לכם, ותהי כל סערה מנבאה עתידות וכל שלוה נוטעת אמונה.
החיו את הים, כי מבלעדיו אין חיים.
כל פרוטה הנתונה עבורו תושב לכם מחר כפולה.
כל שקל יהיה לשנים וכל סלע יהיה לדינר, כי הים – הוא העושר; הים – הוא הכל.
שעל כן השלך לחמך על פני המים וברוב ימים תמצאנו!
בן-אב"י
"האור" (לפנים "הצבי"-"השקפה"), שנה שלושים ואחת, מס' 83, 29 בדצמבר 1912, עמ' 1-2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 