רב החובל ר' שלמה בנימין שפיצער – 1863

תולדות השר בישראל

ר' שלמה בנימין שפיצער.

האיש רב פעלים הלזה, אשר תולדות ימיו וקורותיו הננו כותבים לפני בני עמנו, היודעים להוקיר ולכבד גבר דגול מרבבה כמוהו, האיש הלזה – נולד בשנת תקל"ד (1774) בעיר אובן-ישן [בודפשט]. אביו ר' אליקום נודע לתהלה בישרת-לבבו ובחכמת רוחו אף נחלתו שפרה לו לשבת בצל הכסף, ועל כן ידע לחנך את בניו ע"פ הכשרונות אשר יולדו אתם. בראותו את בנו הבכור – בן-פורת, יהודה, נכסף לחכמת התלמוד וישם כל מעינו בה, עמל בכל עז לתת אותו בידי מורים אדירי התורה והם הורו לנער באמונה. עד כי עשה חיל. ויהי לנס! ועיני האב חזו בשבת הבן לכסא משפט, ויהי לרב אב"ד בעיר מגורו. וכאשר התבונן על בנו השני – ילד-שעשועים, אברהם, כי אוה לשבת בצל החכמה וידרש במדעים, לקח לו מורים לאלף אותו בכל דבר חכמת בינה, והנער הצליח בלמודים, ועשה לו שם בארץ לשמחת לבב אביו אשר שש לראותו מעוטר בנזר „דאקטאר האפראטה ורופא-הראש (פראטאמעדיקוס) בכל ארץ אונגארין“ כה ישמח האב ביוצאי חלציו אם אך יחנכם ע"פ דרכם, כי גם בתעלולי הילדות יתנכר נער ויראה לעין את התכלית אשר יעדו אלהי הרוחות – בארץ החיים. ואוי לו לאיש החפץ לכלא את הרוח! – לו הורי ישראל בימינו אלה יקחו מוסר, מאיש אשר היה לפני מאה שנה, טרם פרצו המדעים, אז גם בניהם עתה יהיו זרע ברך, נטעי נעמנים אשר יעשו פרי הילולים קדש לה'! –

רק הבן השלישי – בנימין שלמה – השליך בימי נעוריו אחרי גוו את הלמודים אם גם נחם ע"ז באחרונה – ויהי נער נבוב אשר אין כל מטרה וחפץ לו בחלד, לדאבון לב אביו, אשר בעיני בשר לא חזה את המפעלים שיעולל בנו בימים הבאים.

על פי הרשיום הנתן להיהודים – ביום 29 אקטאבער משנת 1781 – מאת הקיסר הישר באדם יוסף השני, לגור גם בעיר פעסט, נאחזו בה לערך שתי מאות משפחות מב"י ובתוכם גם ר' אליקום הנזכר אשר היה עליהם לראש. בקריה העליזה הזאת חשב האב כי יהיה לאל ידו להביא את בנו לאיזה בית-חכמה או בית חרושת-מעשה; אבל גם הפעם היתה תוחלתו לריק, כי בחלה נפש הנער לשבת בבית ולעשות מלאכה, כי אם אוה לנוע בחוצות קריה, וגם מטר סוחף או קור וצנה לא עצרוהו מלעמוד כל היום להביט בתאות לב איך ילמדו אנשי הצבא את ידיהם לקרב, כמו חפץ גם הוא לבוא בקהל הגבורים! – ואלה היו רגשי לב נער יהודי ישראל בעוד חומות הגהעטטות הקיפו על מושבות בני ישראל וסגרו בדלתים ובריח, כמו היו משולחים מן המחנה וזלות לבני אדם.

בימים האלה החל ר' אליקים לרדת מטה בארחות המסחר ובראותו כי עוד מעט ואפס כספו. וירא ויקדם את הרעה הנשקפת לביתו, ויקן במעט כסף סחורות קטנות בעד בנו, ויתנן אליו לסחור בהן ברחובות קריה בצפיתו כי הפעם יצלח והיה לאיש עושה מקנה וקנין. אכן גם עתה היתה תקותו מפח נפש! כי הבן אהב אך את החפש ובכן הלך הנער כל הימים – נבוך בשעיפיו – בצרור סחורתו על שכמו מחוץ לעיר הולך לשוח על חוף הדאנוי אשר משכתהו אליה כמו בעבותות קסם מבלי דעם גם הוא פשר דבר, ולעת ערב שב תמיד אל בית אביו, בפנים זועפים כי כל שכר אין בידו. ואם גם נחם על דרכו – אחרי הוכיחו אביו כי מרה תהיה אחריתו – וישם אל לבו לאחז במסחר ידו ובכ"ז לא יכל לעצור ברוחו ההומיה לגדולות, ולא מצא און בנפשו להגיש סחורתו ועזבונו לכל עובר.

בשנת תקמ"ט (1789) עזב הנער את עיר מולדתו, אחרי אשר נתן לאביו את כל מערבו, להביא טרף לביתו, יען נשבר לו אז כל מטה לחם, וילך העלם במחסור ובמצוק, ויבא לקרית פראג, משם הלך לדרעזדען ולייפציג, ויעבור בכל מלא ארץ אשכנז. ובכל מקום בואו, לא מצא – מבלי דעת למה – מרגוע לנפשו. עד אשר חזה בעיניו, בפעם הראשונה לימי חייו, לא הרחק מעיר האמבורג, את הים. ושם הרגיע וינפש ממהלכו הנפלא הלזה!

עני ודל בא אל העיר ולא היה לאל ידו לשכור אף בלילה הראשונה בית ללון!..

„אם גם סבלתי אז עוני ולחץ“ – אמר על העת הזאת במכתבו לאחיו הרב הגאון מהר"י בשנת תקס"א ( 1801) – „בכ"ז מצאתי את נפשי מאושרת יען יכולתי לקרא בספר-הפלאות הכתוב על מרחבי מי תהום רבה הלזה, בהשקיפי עלי מצולת ים דמיתי בלבבי כי יקח בשוא גליו אתי אומר ודברים… ומה מאד אשמח כי יודע ושומע אני את השפה היפה הזאת. האמן לי אחי! כי גם היא הנה שפה קדושה אשר בה דבר ידבר היוצר“.

אלה המה רגשי לב עלם – בן חמש עשרה שנה – נושא חרפת רעב, אשר לא לקח לקח מפי הורים ומורים; עלם מבני ישראל, גוי קו קו ומבוסה. אין זאת כי אם רוח נשגב בקרבו ורוח שואף גדולות, התעורר בלבו מלדה ומבטן.

אחרי תלאות נוראות ועמל רב הצליח לבא בתור מלח לעבוד עבודה באחת מאניות-המסחר, וחיש הראה כשרונות רבות במלאכתו, וישא חן בעיני רב החובל אשר נשאו על כל המלחים ויהי לפקיד עליהם. ע"י חריצותו ושקידותו עלה מעלה בזמן קצר בידיעת עבודת-הים, ובכן עלה – בהיותו על אניות שונות – במעלות הפקודות, ויגיע למשרת נגיד ומצוה ורב החובל על אניה גדולה העוברת ארחות ימים. ובתור המעלה הזאת עשה מסעות רבות וגדולות בלי-חשך, עד כי סבב במהלכו שתי פעמים את כדור ארצנו!

בכל ימי מסעו לא שבעה עינו לחזות הדר גאון היצורים ולא מלאה אזנו לשמוע המית גלי הים בשאון דכים, רון ברואי המים, עד אשר שבת ממסעיו, ויאחז בניו-ארלעאנס, ושם אוה לשבת, בבית רב-החובל אשר לקחהו למלח, ואשר היה נסבה לכל כבוד גדולתו.

וכגדל אשרו בעבודת-הים כן הצליח במלאכת המסחר אשר החל במקום שבתו עתה. ואם ראשיתו היתה מצער, שגה באחריתו להרחיב מסחרו עד חוף-אפריקה-הצפונית ומעבר הים האטלאנטי, אחרי כן גם לקצות ארץ, הבארבאריא, אלגיר, פאס (פעץ) ומארוקה. ויעש חיל עד כי היה לאל ידו לשוב בשנת תקס"ח (1808) בהון אלפי אלפים כסף, בתור רב החובל, לחזות את בני משפחתו אשר בעיר פעסט.

בשבתו בפעסט הוסיף רב החובל הלזה היושב במשכיות כסף, לכבד את אמו הזקנה, כי עמה הלך לשוח בחוצות קריה. וגם בהכבדו מאת מרעיו לשחרם בביתם, היא היתה על יד ימינו. כן יודע גבר, אשר לב רגש לו להוקיר את הוריו! ספר לשאריו ומיודעיו כל המוצאות אותו וכל קורותיו בימי מסעיו, הוציא מצלחתו יריעה קטנה, אשר עליה היו שזורים – בכתב עברי – עשרת הדברים הכתובים על שתי לוחות הברית. ואשר שתי האותיות הראשונות ידי אמו שזרתן, ויאמר כדברים האלה: „לא ידי עשתה לי כל החיל הזה, ולא זרועי אמצתני, רק אלה היו מעוזי בכל מסעי, ואך דתי ואמונתי עמדו לי בכל מצוקותי!..“

אבל הפעם הוליכתהו ישרת-לבבו שולל! כי הוא בתמתו דמה אשר אך המתראה לאויב לא רק הוא זה מבקש רעתו, וחיש ראה משוגתו כי גם בין אוהביו נמצאו הצוררים לו בנכליהם, אכן כבר עבר המועד, וכבר נפל ברשת זו טמנו לו, כי לרגלי העסקים אשר עשו אתו במרמה אבד בענין רע, כל הונו במשך שתי שנים, עד כי נאלץ לתת בידי אנשי און האלה כל משכיות חמדתו הנשארות לו, כעבוט בעד מעט כסף, להיות לו לפליטה.

במגנת רוח, ובכעס לב, שב שנית בשנה תקס"ט (1809) למסעיו וישת עצות בנפשו להרחיק נדוד ממושבות בני האדם, אשר קרבם מלא מרמות ותוך, ולבחר לו מקום מושב בין העמים הפראים אשר לב בהמה להם, וירד באניה המשרכת דרכיה על הים, אלוף נעורו, קודר בלחץ רגשות רוחו, סבב את המצולה לכל פאה מבלי מצוא מרגוע לנפשו, כמו הוכח יוכיחו לו הגלים ההומים בשאון דכים, על אשר נפרד מחברתם ולא נשאר באמנה אתם. ולבו אמר לו כי לא יהיה לאל ידו לקנות אהבתם כמקדם.

ובאמת את אשר יגר באתהו ופחדו אתא לו!

והננו נותנים בזה לפני הקוראים היקרים את פתשגן האגרת אשר כתב בשנה השניה, לאחיו הרב הגאון מהרי"ל כי היא תשוה לנגדינו רגשותיו בעת הזאת. ואת כל תהפוכות העתים אשר עברו עליו.

ואלה דברי המכתב:

ליווארנא 10 נאוועמבער 1810

אחי מחמל נפשי!

„בקיץ העבר כתבתי אליך שלשה מכתבים – והאחרון ביד ידידי ר' ליב קאשטער, אשר נסע ממאגאדאר אשר באפריקה, לעיר ליווארנא, וצויתיו לתת מכתבו לידי גיסי שפירא, עם חמש מאות פלארין בעד אמנו היקרה – עתה הנני באתי גם אני בליווארנא, ומה מאד שמחתי בלבבי בכל ימי מסעי, בצפתי כי פה אמצא מכתבים מאתכם, אהובי! אבל לדאבון לבי נכזבה תוחלתי. ועתה עוד אחכה, כי על מכתבי הרביעי אשר שלחתי ביד הפאסט אשיג מענה, לאות על אהבת-אחוה אשר ביננו.“

„בראשונה חפצתי להאחז בעיר מאגאדעאר ולעשות שמה דבר מסחור, אכן בראותי איך יתענו שמה היהודים תחת עול נוגשיהם – יותר מן העבדים הנמכרים לצמיתות לבעליהם. – בראותי זאת, חדלתי לעשות מזימתי..“

„הנני לשית לפניך, מצבי הנוכחי, וקורותי בימי מסעי. מעת יצאתי מעיר מגורך פעסט עשיתי מסעות רבים. בראשונה מעיר טריעסטי אל האי מאלטא, ושם נתנה אניה אחת על ידי, להיות עליה הנגיד ומצוה. בה נסעתי לאלכסנדריא ולאיי-יון. משם שבתי דרך ארץ מצרים, אל האי מאלטא, מסעי אללו הביאו לי שכר רב ושם תפארה בגבורים. אחר נסעתי לפיום ושבתי לזיציליען. פה הפקדתי על אניה אחת עם עשרה כלי-תותח ללכת לארץ מארוקה. אמנם לא הרחק מעיר מאגאדאר פגשתי באנית-קרב אשר לשודדי טריפאליס, ונלחמתי אתה לערך שעה וחצי, ברוח אונים וגבורת מלחמה. מספר אנשי המתים והמוכים היה שמונה עשרה איש, ואני הה! בתגרת מלחמה הזאת נכרתה רגלי השמאלית. אך זה הוה ושבר! לו פצפצני המות אז בזעם אפו כרגע, מבלי אפתח עוד את שמורות עיני, לראות כי לא אצלח עוד לעבודת הים, כל ימי חיי על האדמה!..

„בכל עז איגע להרחיב גבולות מסחרי מעבר לארץ אסטרייך ואונגארן, למען אוכל להשכין בצל החסות הזה את בני משפחתי, מחמדי בארץ החיים! מהלל ה' כי הנני בשלום, אך רגלי אינה! אבל מה אתלונן על מר גורלי? הן האלהים חפץ בזה בדעתו הנשגבה מרוח אנוש, ובמנוחה אשא ואסבול את אשר נוטל עלי!.“

אחרי אשר אמר במכתבו מפרש, כי לא יאבה להציל מכל משכיות חמדה אשר עזב בידי הבוגדים אשר בפעסט, אף מאומה, בלתי אם את טבעתו, אשר עשה לו בימי מסעיו באמעריקה, יען יקר בעיניו מאד זכרון העת הזאת, אחרי כל זה – הוסיף לכתוב כדברים האלה:

„כן הוא, אחי יקירי! מדי אשים אל לבי את חליפות ימי צבאי ואת המסעות הגדולים אשר עשיתי אז, ואת כל התלאות הנוראות אשר מצאוני, וכל אלה בעד מי? אך בגלל שני מאהבי אשר בגדו באהבתי! מה מאד יצר לי כי ביד שני בני אנשים – אכן ביד שני לא-אדם – הנני אומלל, בארץ החיים, מבלי דעת אם אוכל לחצוב לי בארץ מולדתי קבר.“

„תמול דברתי עם שר-עירי ויבטיח אותי לכתוב מהר לשר-עירך אשר הוא דודו, כי יראה להשיב לי על פי חקי המשפט, את טבעתי היקרה בעיני מכל הון ואוצר חמדה.“

„כה יקר לו, זכר הימים אשר הייתי באמנה את עבודותי על הים.

תור חצי הלילה הגיע.

ועלי לחדול מכתוב אליך כי עיפה נפשי ממסעי, חיה בטוב מאושר וצלח ומהר לכתוב לי, כי בזה תקח לב אחיך האוהבך בכל לב.

שלמה בנימין שפיצער.

"רב-החובל"

למן העת אשר כתב הנוסע הנפלא הלזה, המכתב אשר שמנו בזה, לפני הקוראים הנכבדים, לא השמיע לבני משפחתו דבר ונסע לקצות ארץ ימים ושונים, מבלי ידעו מה נעשה בו. אך פתאום – בשנת תק"פ (1820) – שב שנית אל בני משפחתו אשר שמחו לקראתו, אחרי אשר לא פללו עוד ראות פניו, ויגד להם כי גמר בלבו לנסוע עוד פעם אחת, לאמעריקה, ולעשות שמה סדרים נכונים עם כל נכסיו וכל רכושו אשר רכש לו שמה, ובכן נסע חיש לעיר וויען, ושם בטרם אוה לשים לדרך פעמיו, קרא לכל בני משפחתו לשית אתם עצות בדבר נסיעתו זאת, אכן בלילה לפני יום-הועד, היא ליל כ"ז לירח שבט משנת תק"פ, חלה פתאום את חליו אשר מת בה. וישב את רוחו לאלהי השמים, בחצי ימיו בן ארבעים ושש שנה, לדאבון לב בני משפחתו ועמיו, המתימרים בכבודו, ואשר הרבו להגות עליו תאניה ואניה!!

מלבד כי נפלא היה האיש הזה בישרת רוחו, ובאומץ גבורתו, ומלבד כי היה מאד נעלה בכשרונותיו למסעות גדולות ובחריצותו למלאכת המסחר, עוד יותר נפלאו קורות ותהפוכות ימי חייו כאשר יבין כל מבין, ואף כי לנו בני ישראל אשר איש כמוהו יקר בתוכנו – זכרו לתפארת נצח!

ויען כי מת פתאום ולא יכול לצות לביתו, אבד לשאריו כל רכושו העצום, אשר נשאר בידי זרים – ומאשר קפד אותו המות בטרם באו לו ימי המנוחה, אשר קו לו לכתוב בספר כל הקורות והמוצאות אותו, וכל אשר חזה בעיניו בכל מקום בבאו, כן אבד לכל בני האדם חלק גדול בידיעת־התבל וידיעות הנוסע הנעלה הלזה, ירדו עמו קבר!

על קברו עומדת מצבת־אבן לציון, ועליה חרותה אניה עם מפרשיה ותרנה, וסביבה חקוקים בצור כל חמודות נפשו ומדותיו הנעלות והנאדרות, ומתחתה כתוב כדברים האלה.

„פה ינוח גו איש הכבוד

„השר שלמה בנימין שפיצער

„אזרח בניי-ארלענאס

„בתור רב החובל מאמעריקה סבב את כל כדור ארצנו פעמים.

„בחצי ימיו הנפלאים והמהללים לקחו המות מארץ החיים!

זאת היתה אחרית הישר באדם, רב פעלים הלזה, אשר זכרו עוד בפינו לכבוד ולתפארת! –

י' לעווינזאהן.


"הכרמל", שנה רביעית, מס' 13, 4 בדצמבר 1863, עמ' 6; מס' 14, 11 בדצמבר 1863, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s