אה"ק.

יפו, ערב סכות. רעת בעלי סירות הדוגה, אשר בבאם להביא אל החוף את הבאים בהאניה, יכום וישלחו בגזל ידיהם, הגיעה למרום קצה. ויהי ביום ו' העבר ותבא אניה מצרית „כידיווי“ ותשליך עגונה אל החוף ויבאו בעלי הס[י]רות להוריד את הבאים וישלחו בחמס ידיהם כדרכם ולאסונם שלחו ידם ברכוש אחד הבריטים הבא באניה, אשר התאונן באזני רב החובלים, והאחרון אמר להראות ידו לבעלי הסירה ותהי ידם בו ויכוהו הכה ופצוע, עד כי לא מצא דרך אחרת כי אם לירות בקנה רובה ויור פעם באבק שרפה לבד ולא הועיל ויור חצים וימת אחד מבעלי הסירות ואחדים נפצעו פצעים אנושים ותהי מבוסה ומבוכה ומהומה, ופקיד החוף עם חוקרי המשפט עלו אל האניה ורוב בני העיר באו להחוף לראות במחזה, אך פקיד האניה לא אבה לקבל עליו פה כל משפט ויאמר למסור משפטו לפני הוואלי אשר בבירות העיר הראשית לחופי פלשת. ומי יתן ולקחו בעלי הסירות מוסר מהמקרה הזה ולא יוסיפו הרע עוד כאשר עד כה, כי בהיותם בלב ים גזו וירועצו את הנוסעים ואיש לא יכל לעמוד בפניהם, ויותר מכל הבאים שתו מצו קובעת כוס התרעלה היו העברים אשר תמיד הם השה לעולה.

"המגיד", שנה שלושים וחמש, מס' 43, 5 בנובמבר 1891, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.