מי אשם באסון „טיטאניק“?
הולך ומתברר, כי האשם האמתי באסון האניה „טיטאניק“ הוא נשיא החברה „הכוכב הלבן“, איזמיי, שנמצא בהאניה הטבועה בשעת המשבר. אחד מידידיו של רב-החובל סמיט פרסם מאמר, המוכיח, כי ההנהגה של האניה נמצאה לא בידיו, אלא בידי הנשיא. כשנתקבלו טלגרמות, כי תלי-קרח צפים על פני המים ויש להזהר מפניהם, לא שם איזמיי לב לזה ולא המעיט את מהירות המסע, וסמיט הוכרח לשמוע בקולו. רב-החובל הודיע, כי מחמת הנטיה לצדדין כדי להפטר מהתנגשות עם תלי-הקרח היה מאבד לחנם עשרים רגעים, ועל כן הוסיף לאחוז דרכו הלאה באופן ישר עד שנפלה האניה ברעה. ככה חפץ הנשיא וכל פקיד שהמרה את פיו נדחה מיד מפקודתו.
טיחגיקאי [?] מומחה אחר בקר את האניה „טיטאניק“ בטרם שהפליגה לים, ושאל את רב-החובל סמיט – איך אפשר להסתפק במדה מועטת כזו של סירות-הצלה? ועל זה ענה סמיט: שאלו את איזמיי ויגדכם…
איזמיי חפץ למהר את שובו מניו-יורק ללונדון, אולם הממשלה עצרה אותו ואחדים מאופיצרי האניה, כדי לחקור אותם על דבר סבת האסון. בשעת החקירה נתברר, כי רוב האשמות, שמטילים על נשיא החברה, מתאמתות. כן מספרים, כי איזמיי נמצא בסירת-ההצלה הראשונה, שנגשה ל„קארפאטיה“, הבאה להציל את המוצלים, ובעלותו על „קארפאטיה“ לקח לו שם חדר מיוחד, בעוד שהנשים המוצלות התגוללו על הרצפה במסדרונות האניה. כן נתברר, כי המלחים לא מלאו את תפקידם באמונה. סירות-ההצלה נתמלאו מוצלים רק למחצה, בעוד שאפשר היה להציל בהן כפלים.
ה„פ־ם. [?] ציייט.“ מתאר את מחזה האסון. תל-הקרח שגרם להשבר היה גבוה מחמשים עד מאה רגל. האניה התנגשה בו לא בחלקה הקדום, אלא מן הצד, וכשנפתחו צלעותיה החלו המים לחדור אל תוכה. ביום האחרון לא נראו בים שום גושי-קרח, והנשף היה בהיר. בעת האסון לא האירה האניה לפניה את הדרך בזורקי-האור, ורב-החובל לא נמצא באותה שעה על הספון, כי מסר את משרתו להאופיציר הראשון. כעבור ט"ו רגעים אחרי ההתנגשות נעלם תל-הקרח מן העין. להנוסעים הודיעו, כי אין האניה נמצאה בסכנה, ועל כן לא גדל ביניהם הפחד. ההתנגשות היתה בשעה הי"א בלילה, וכעבור רבע שעה החלו לחלק בין הנוסעים אזורי-ההצלה. אחרי ארבעים רגעים החלו להוריד את הנוסעים לסירות-ההצלה. אותם מהנוסעים, שכבר ישנו את שנתם, נתעוררו לא ממפץ ההתנגשות אלא מקול המכונות שנעצרו. הנוסעים משתי המחלקות הראשונות עזרו להנשים לרדת לסירות-ההצלה ולא הפריעו את הסדרים, אולם רבים מבני המחלקה השלישית השתערו במהומה על הסירות. ואז הוכרחו הפקידים לירות עליהם, וכששה איטלקים הומתו. כעבור שתי שעות וכ"ה רגעים אחרי ההתנגשות ירדה „טיטאניק“ למצולות, ובאותה שעה התפוצץ דוד-הקיטור, וגזריו נתפזרו לכל רוח. אז קפצו המימה יתר האנשים שנותרו באניה. סירות-ההצלה המלאות נשים וילדים התרחקו כדי מיל ורבע עד שטבעה האניה, ואז נתקרבו שנית למקום האסון והעלו לתוכן את המוצלים השוחים במים.
„קארפאטיה“ באה למקום האסון בשעה השמינית בבקר ביום ב', והכניסה לתוכה את המוצלים. ארבעה מהם מתו בדרך, רבים היו פצועים קשה, ואחדים מהם יצאו מדעתם מהתלאות שעברו עליהם. מהמחלקה הראשונה נצלו 202 נוסעים, מהשניה – 115, מהשלישית – 178, מלבד 210 מלחים ואופיצירים; בסך-הכל: 705. טבעו 1636 נוסעים, וביניהם 780 מלחים ופקידים. בין המוצלים נמצאו ששה חינאים, שהסתתרו בשעת הבהלה תחת ספסלי סירות-ההצלה, ונשארו שם עד בוא „קארפאטיה“, בעוד ששני חינאים אחרים נחנקו תחת המושבים.
כשהחלה „טיטאניק“ לנטות הצדה בשעת האסון, קפצו מאות איש בבהלה לתוך הגלים, ורבים מהם נפלו המימה באבדם את שווי-המשקל. רב-החובל סמיט לא עזב את במתו עד ש[?]הו הגלים משם, וגם בהיותו במים נסה לעזור עוד להנאבקים עם מר המות. „הראו את עצמכם בתור בריטים!“ – קרא באומץ-לב להטובעים. בשעת האסון נמצא הטלגרפיסט על משרתו, ולולא זאת אי אפשר היה להודיע את הנעשה לאניות אחרות, ושום איש מ„טיטאניק“ לא היה נצול. לעומת זאת עזב במקרה הטלגרפיסט של האניה „פאריזיאן“ את מעמדו והלך לנוח ואילו היה שם, היתה אניה זו ממהרת לבוא למקום האסון, כי נמצאה סמוכה לשם.
הלורד-מיר בלונדון מקבץ נדבות בעד העניים המוצלים מ„טיטאניק“, וכבר אסף בשני ימים סך 800,000 מארק. כן אחזה חברת-האניות האמבורג אמיריקה באמצעי-הגנה חדשים. אניותיה עמוסות תמיד בסירות-הצלה יותר מהאנגליות, ובכל זאת החליטה החברה להוסיף עליהן עוד, כדי שתהיינה מספיקות לכל הנוסעים בכל מקרה אסון.
"הזמן", שנה שניה, מס' 79, 23 באפריל 1912, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 