מכתבי סופרים
יפו ער"ס. ביום ו' שבוע החולף היה הים לגיא ההרגה וחופו למקום המחזה ואחת האניות לבית המשפט.
וזה הדבר: נודע הוא כי ליפו העיר אין חוף נכון למעמד האניות ורק סלעים וכפים ממלאים פניו אשר כנראה המה שרידי החוף שהיה בנוי מימים מקדם ושן העת ושטף המים לא עצרו כח לעשות בם כלה, והממשלה לא תעצר כח גם היא לשוב לבנות חרבות, כי צלמות ואין סדרים בכל הנהגותיה.
ולוא היה ליפו ראש אזרחים כלירושלים, כי אז אין כל תפונה כי כבר היה להים חוף יפה וטוב, כי כסף רב לבית מועצות העיר ואיש תבונות היה יכול להוסיף הכנסות העיר על אחת שבע, כאשר רואים אנו בית מועצות העיר ירושלים זה שנים אחדות מקבץ כסף למדי מוציאו לטובת העיר, ויבן כית המועצה בית חולים גדול, ויתקן השוים ועתה נוטע הוא גן גדול מחוץ לעיר לטיול לבני העיר ויעזקהו בגדר וישכללו בכל יופי וכו' וכו'.
אבל יפו העיר לא זכתה עדנה לראש בית מועצות העיר בעל עצה ותושיה, ורק אל הבצע עיניו נשואות, ויהי צלמות ולא סדרים בחוצותיה, והאבק מחול הים מכסה פני העיר ואין מפנהו, הדרכים התקלקלו ואין מתקנם, ואין סולל מסלות בבתים הנבנים מחדש מחוץ לעיר, ובכן נשאר גם חוף הים כמו שהוא והאניות תשלכנה עוגנן הרחק מהחוף ובסירות דוגה יובאו הנוסעים וכל אשר באניה אל החוף.
והבאכרים (בני הים) בעלי הסירות יודעים כי כל דאלים גבר, ואף כי על הים מקום לא תשורנו עין איש, ויהיו עולים על האניה וחוטפים איש איש חבילה ונותן לתוך הסירה, ואם כי בעה"ב צוח ככרוכיא כי לא יאבה לרדת עדנה, או כי רוצה הוא שחפציו יהיו יחד בסירה שירד הוא בה, או בסירה אחרת אך יהיו למצער כלם יחד – אין שומע לו, וטלטול האניה והדרך ושאון בעלי הסירות הכו את הבא בתמהון ושגעון, ויהי הוא בא בסירת מחמד וזוגתו בסירת אחמד וב"ב בסירת מחמוד, וחפציו ביתר הסירות השטות על פני הים, ורוחו בוקה מבוקה ומבולקה מבלי דעת איה ב"ב ואיה חפציו, ובבא הסירה באמצע הים ועמד בעל הסירה ובקש שכרו כפי שיקצוב הוא ואשר לא יתן ונתן לו מכות חדרי בטן במלא מובן המלה ונפחד גם כי יוטל הימה, עד שישלם ככל אשר יושת עליו.
ככה משפט „הבאכרים“ תמיד, וישנם מקרים רבים שגוזלים הם כל אשר להנוסעים, תכשיטיו וכספו, ומה גם בעת חירום, לאמר אם יש איזה מעצור על דרך הבאים, או אם רבו הבאים והמבוכה גדולה, או אם הים כמרקחה והנוסעים ישכבו כמתעלפים אז יעשו במו מה שלבם חפץ. עוד אזכרה התמונה המבהילה ביום חרון אף ה' ביום שלא נתנו העברים לעלות באניה ולא לעלות היבשה ויהיו מוטלים בסירות הדוגה שעות אחדות, ונעל על גגי הבתים אשר לחוף הים ונראה הבאכרים בודקים באמתחות האמללים ולוקחים למו גם כסף גם תכשיטין ולא היה לאל ידינו לעזרם, ובבוא האמללים להחוף לא ידעו נפשם ולא הכירו את בעלי סירתם ומה שלקחו מהם נשאר ביד הלוקחים.
ויהי ביום ו' החולף ותבא אניה מצרים „כידיווי“ ויבאו הבאכרים כמשפטם ויתנהגו כמנהגם, אכן הפעם חטפו גם מלתחה של אחד הבריטים מלאה כסף ושטרות ויורידוה לסירתם ולא שעו לקול בעל המלתחה, ויעל הבריטי לפקיד האניה ויאמר לו כי מידו ידרוש מלתחתו ואשר בה, ויצו הפקיד להבאכרים להעלות לו המלתחה ולא שמעו לו, ויצו על החובלים להביאה ויוכו החובלים מידי הבאכרים ויבא הפקיד לעזרתם ויחלקו גם לו הבאכרים מהלומות ויפילוהו ארצה ויתנפלו עליו, ובצלחתו היה רעוואלווער ויור בשכבו על הספון השמימה ולא פחדו מכּיו ויש בלירות חצים ויהרוג את אחד הבאכרים כרגע ואת רעהו פצע פצע מסוכן ויגדל הרעש, עד כי נודע על החוף דבר המקרה.
ויעל על האניה פקיד החוף ורופא הקאראנטין ודורש המשפט ויגבו עדות ויכתבו כל דבר בספר. ופקיד האניה לא אבה לעמוד לדין בפני שופטי עירנו ויקח עמו אחדים מהנוסעים עדי ראיה וילך לו לביירוט עיר הראשית לחופי סוריה לעמוד למשפט בפני הוואלי מושל ביירוט, ובין כה וכה נגנבו חפצים רבים מהנוסעים העברים שהיו שמה ואין אומר השב.
"הצפירה", שנה שמונה עשרה, מס' 235, 8 בנובמבר 1891, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 