
הקברניטים האנגלים על-דבר העמדן.
אחרי אבדתה של הצולבת הגרמנית עמדן אשר מעשי גבורותיה הנפלאים הפליאו את כל העולם כולו, יצאו גם ארבעה קברניטים אנגלים אשר אניתן היו מהנלקחות על ידי צולבת זו, לספר בהעתון האנגלי טיימס היו"ל בסיילון, את אשר עבר עליהם עם הצולבת הזאת, ואיך הפתיעתן בגובהו של ים, וגם על דבר התנהגותם הטובה של מלחיה עם שבויה.
„הקברניט י. י. טולשט שמפקדה של האניה „גיימרית“ [?] מספר: הפלגנו מקולמבו ביום הששי כ"ח ספטמבר והכל הלך למישרים, והנה אנו פוגשים בלילה זה בשעה י"א אנית מלחמה ששטה לה. מבלי אש במכונתה, אנית העמדן נתנה לנו מרחוק אות לעמוד. סירה קטנה שליוטיננט אחד נהג בה התקרבה אלינו. האופיציר אמר לנו: „אניתנו היא אנית מלחמה גרמנית, הראו נא לי את נירותיכם“. אח"כ נתן לנו זמן של עשרה דקים כדי לעזוב את האניה ויודיענו שהננו שבוים, אבל אח"כ האריכו את הזמן, ואחרי שהתרחקה הסירה האחרונה מהאניה שמענו קול התפוצצות, כי פצצו את האניה ותטבע בגלי הים. עם המכונן הראשי ועמדי התנהגו הגרמנים בטובה. בלילה לא נתנו לנו להבעיר שום אש. האופיצירים השגיחו עלינו ביום. ליוטיננט צעיר אחד מהאניה הראה לנו אהבה רבה ויתן לנו גם ספרים למקראה. נראה היה לנו שהיה בהספינה צידה לזמן מרובה.
הקברניט י. [? הכתוב משובש] קברניטה של האניה דיברה אשר אניתו נטבעה במרחק 20 קילומטר מקולומבו מספר: הצופה שלי ראה אותה בתחילה, ויקרא אלי: „צולבת אני רואה, קברניט“, ואז נתנה לנו הצולבת אות לעמוד תיכף ומיד, ואומר לצופי: השב לה שתיתן לנו ללכת הלאה עד שנוכל לראות את דגלה. אחרי רגע והדגל התנופף, והנה חזיז ורעם! אבדנו כולנו אבדנו! – האניה הלא הנה גרמנית. אז בא אופיציר גרמני ויאמר לי: קחו עמכם בגדים עד כמה שתוכלו ולכו, כי מטביעים אנו את האניה. אח"כ שאל ממני אפוא היא הצדה שעמי באניה, ויקח עמו את כל מה שמצא לצורך הספקת-צדה להעמדן. מבלעדי זאת התנהג בידידות רבה ויאמר לי: „מה רוצה אתה, קברניט, הלא מלחמה היום“. הוא הרשה לנו להתעכב חצי שעה עד שיקח עמנו את כל מה שאנו צריכים, ויעלונו על האניה „גרייבל“, אניה שבויה בידיהם אשר הוטל עליה לנהג את השבוים עמה עד לקולומבו החוף הקרוב ביותר.
הקברניט ו. ה. גילזון, קברניטה של האניה פנייל [?] מספר: האופיצירים הגרמנים הסבירו לנו פנים מאד. יכול אני לומר באופן יוצא מן הכלל. בטרם שהתפרדנו מאתם להפליג על האניה גרייבל לקולמבו, ברכונו, לכל אחד ואחד מאתנו, בנסיעה טובה ומצלחת.
הקברניט ד. חנים [?], קברניטה של האניה קור ליד [?] מספר עוד: האופיצירים הגרמנים אמרו לנו כדברים האלה: „לאסוננו אין לנו חוף להעביר אתכם אליו כמו שאתם הייתם עושים עמנו, התכוננו אפוא לעזוב את האניה כי בעוד שעה נטביעה“.
* * *
צדדים מגוחכים ממערכות המלחמה.
אנשי החיל מתלוצצים.
העתון האיטלקי „גזיטה די פופולו“ מספר על אודות עליזות רוחו ונטיתו להתלוצצות של קפיטן ה„עמדן“, זו הצולבת הגרמנית שעשתה לה שם גדול בפעולותיה הגדולות נגד הצי האנגלי, ושנמצאה בכל רגע בסכנה, עד שלסוף נפלה אמנם שדודה לפני רדיפתם של הציים המאוחדים, וגם בעת שהסכנה רחפה עליה מסביב היה רוחם של אנשיה חי ועליז, ואהבו לעשות את פעולות מלחמותיהם בתערובות התלוצצות.
הקפיטן של העמדן פנה פעם אחת בתלגרמה אלחוטית להקומנדנט של אנית קיטור אנגלית אחת שנמצאה לא רחוק ממנו, ושאל אותו אם לא שמע מדברים על אודות צולבת גרמנית הנמצאת במפרץ הים של האנגליות? הקומנדנט האנגלי שחשב כי השאלה באה מאניה אנגלית השיב לתומו כי לא שמע על אודות זה כלל, ולפי דעתו הוא אין במפרץ בנגליין שום אניה גרמנית בנמצא כלל. לא עברו דקים אחדים ומאופק הים הגיחה העמדן, ואז קבל הקומנדנט האנגלי את תשובתו על ידי ציר מיוחד שנשלחה לו מהעמדן שאמר לו בקצרה: ומה אם אניה כזו ישנה בנמצא – והנֶהָ לפניך?!
זו היתה האניה האנגלית הראשונה שנפלה בידי העמדן.
פעם אחרת פנה הקומנדנט של העמדן בתלגרמה אלחוטית להממשלה ההודית, ושאל ממנה אם תואיל בטובה למסור על ידו את „הקוריער“ האנגלי כדי שיוכל לבוא בו מכל כוחה {?} לרננגואון…
מלונדון מודיעים כעת על פי ידיעות שהגיעו דרך סינגפור כי מאה וחמשים מאנשי העמדן שנשארו בחיים לאחרי הריסותה, נלקחו בשבי על ידי האנגלים.
* * *
מסביב למלחמה.
כמה מתו מאנשי העמדן?
[הכיתוב משובש, לא ניתן לקרוא את הידיעה.]
"מוריה", שנה שישית, מס' 665, 25 בנובמבר 1914, עמ' 2; מס' 675, 7 בדצמבר 1914, עמ' 2; מס' 681, 14 בדצמבר 1914, עמ' 2. העתקים דיגיטליים באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית
* * *
מסביב למלחמה.
[…]
(המלחים של האניה „עמדען“). העתונים הברלינים מודיעים, שהמלחים של האניה הנטבעה „עמדען“, אשר הספיקו לעלות על אניה שניה. הובאו עתה ע"י אנית-מלחמה גרמנית למקום אחד בקרבת חודיידה (החוף הדרומי-מערבי של ערב) ונתקבלו שם בשמחה ע"י הצבא הטורקי.
"הצפירה", שנה ארבעים ואחת, מס' 29, 16 בפברואר 1915, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.