פּעסט. לפני ימים מספר קרה מקרה כי על אנית קטור אשר הלכה מפאקש לעירנו פעסט, הלך איש אחד עם רעהו יחדו כה וכה על כל פתחי האניה. להאיש היה זקן גדול שירד על פי מדותיו, גם היה קורץ בעיניו ומולל ברגליו והתלחש מרגע לרגע עם רעהו הקטון ממנו. ראש החובל ראה כ"ז כן תמה, והנה שאל להאנשים אשר באניה, הכי תכירו את היהודי (רב החובל! אם חכם אתה לדעת דרך אניה בלב ים, מי נפח בקרבך רוח לדעת גם דרך גבר בעלמא מאיזה עם הוא? מי הגיד לך כי ערום אתה להכיר בפני איש מה היא דתו? המעריך) שם ההולך תמיד לחקור על פתחי הספינה? אבל האנשים השיבו לו, כי זר הוא בעיניהם. והוא חשב בלבו כי בטח איש יהודי הוא ומלא מרמות ותוך. אולם אחד מהמלחים ראה כי הלך האיש לסוך את רגליו ושב פתאום בלי זקן. אז ראו כלם כי באמת איש מרמה הוא, ונתנו פקודה לנער קטן להביט ולראות איה מקום שני החברים האלה בעת ירדו מהאניה ויבאו לעירנו, ויהי כן. הנער הלך אחריהם וראה כי הלכו אל בית אכסניא קטון ושם אכלו ושתו. הנער שב ויספר לראש המלחים את אשר ראה, והוא שלח אנשי החיל העומדים על משמרת המשפט, והם חקרו ודרשו ומצאו באמתחותיהם הרבה כלי נשק וסכינים,  והביאום אל בית המשפט, ושם נגלה כי הם נוצרים, והמה ראשי הרוצחים אשר הרגו כמה נפשות בארצנו ובקרב יעלה המות בחלונותיהם. וברוך אל עליון, כי אנו נקיים. והיה זה שלום.

"עברי אנכי", שנה שביעית, מס' 17, 2 ביוני 1871, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.