בקברות ישראל – 1902

בחוץ לארץ.

[…]

בקברות ישראל. סופר מכה"ע „וואס.“ מאלכסנדריא של מצרים מספר:

אנית הקטור הצרפתית הרימה עגן מחוף יפו, לשוב למרשיליא. האניה כבר רחקה מיפו, והנה פתאם נשמע קול בכי ויללה על המכסה. האשה העבריה ק. מרוסיא, אשר לקחה פתקאת-מסע לאלכסנדריא, ראתה כי עוללה יונק שדיה מת. לפני שעה אחד עוד היניקתו ועתה מת. יש לשער כי  היונק מת בסבה זו: בגלל תנאי הקאראנטין עמדה האניה על פני הים הרחק מהחוף, והנוסעים הובאו אליה מיפו בסירות קטנות. הים היה סוער, כדרכו תמיד אצל חפי יפו. האשה ק. המפחדת אחזה בידיה בדופני הסירה ובברכיה לחצה אל לבה את היונק – ותחנקהו.

את המקרה הודיעו לרב החובל, וע"פ חקי המסע בים, ובפרט כשאין העת כתקונה, צוה החובל „לקבור“ את העולל האמלל בגלי הים התיכון, ואולם לבקשת האם ויתר הנוסעים, גם נוצרים גם יהודים, נעתר הראש להוביל את הילד המת עד פורט-סעיד ששמה תסור האניה.

בפורט-סעיד פנו אל העדה הישראלית-הערבית בבקשה לקבור את המת, ואולם העדה דרשה על העמל ועל „המצוה“ סך 40 פראנק. ארבעים פראנק – הון עתק הם לאשה עניה, ואולם היהודים הערביים אחת גזרו ומדבריהם לא שבו. אז התערב בדבר הסוחר היהודי ש. מרוסיא, שנמצא שם במקרה, וישלם רק שמונה פראנק ויוסף גל קטן אחד על ביה"ק ליהודים בפורט-סעיד.

היהודים הערביים, המצטיינים בכלל ביראת שמים ובחפצם תמיד לעשות „מצוה“, הראו הפעם לכאורא אכזריות וקשי לב אל גורל העולל המת, ואולם אחרי כן התברר הענין.

במכה"ע באו בעת האחרונה כמה ספורים ע"ד מסחר הנשים באמריקא וביאפאן. בהשקפה ראשונה מה יש יחס וקשר בין הספורים ההם ובין העולל מפלשתינא שמת? ואולם פה יש קשר ישר.

חפירת תעלת זועץ היתה יסוד מוסד להפרחת עיר פורט-סעיד. אניות הקטור מכל ארצות תבל סרות אליה, ופריצות נוראה, מסחר גדול ונפרץ בנשים עלה פה עד מאד. כל פורט-סעיד היא בתי אכסניא, אושפיזות, בתי קאפה ובתי קלון. ואנשים לובשי בגדי פאר יושבים מן הבקר עד הלילה בארקאדיא המאשרה הזאת. האדונים האלה – המה סוחרים בסחורה החיה ולבשתנו ולחרפתנו לא מעטים ביניהם גם יהודי רוסיא. הלא המה ה„חתנים“ המוליכים שולל בתולות עניות למכרן אחרי כן בכסף מלא.

יחד עם חלאת האדם זאת יושבים בפורט-סעיד גם היהודים הערביים, ילידי הארץ. הם אינם עוסקים במסחר המתועב, אינם משתעשעים בבתי קאפה נהדרים, אך עובדים, חיי בעבודה כשרה ונאמנים בדת אבותיהם. המקרה שקרה על אנית הקטור הנ"ל נתן למו ידים להראות את שאט נפשם לעושי הנבלה. כאשר פנתה האם האמללה בבקשה לקבור את מתה, ענו: יקברו „הם“, הם קרובים אליך יותר ממנו, ויבקשו ארבעים פראנק במכוון, בדעתם כי האשה עניה, למען ראות איך יתיחסו „הם“ אל העניה השכולה. ואולם אחרת עשו כאשר התערב בדבר איש יהודי סוחר מרוסיא, שאיננו נמנה בקהל מרעים. הקהילה הערבית הסתפקה בשמונה פראנק.


"הצפירה", שנה עשרים ותשע, מס' 89, 5 במאי 1902, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s