צי האויב באסיה הקטנה.
הרעשת מבצרי איזמיר. – מצב-הרוחות בעיר. – פעולות הואלי. – מנוחת נפש התושבים בעת ההרעשה. – אבדות האויב. – מאמרו של ה„קיויילו“ לרגלי ההרעשה.
(כתבה מיוחדת ל„החרות“)
איזמיר, 15 מרס 15.
כוס המלחמה הכללית עברה גם עלינו וקול רעם התותחים בא להפריע את מנוחתנו. אחרי הרעשת ג'נאק-קלעה החלו אניות הצי האנגלי-הצרפתי להרעיש גם את מבצרי עירנו ולעשות בהם שמות.
ואולם למרות האש הנוראה ששלחו לעומתם, לא הצליחו האויבים בפעולתם זו. בעת ההרעשה הראשונה, שהיתה ביום הששי, 5 מרס, נפלו כל כדורי התותחים המימה, ויחטיאו את המטרה. בהרעשה השניה השליכו הרבה כדורים על המבצרים החיצוניים ופצצות אחרות נזרקו על סביבות „קיליסמן“, „ג'יפליק“ ועל עוד איזה מקומות בלתי־חשובים בין העיר „ב'ורלה“ והמבצר.
מובן שאין אנו יכולים לדעת את מטרת האויב ומה הן תכליתם ותכניתם. אך יש לציין כי תושבי עירנו הראו גבורת־רוח מצוינה. הבהלה ברגעים הראשונים היתה אמנם גדולה. אך בעבר הבהלה הראשונה החל לבם להיות שקט ושאנן. הקהל פנה לעסקיו וכל אחד הלך לעבודתו הפרטית, מבלי שים לב אל הקול המרעיש והמחריד שהשמיעו תותחי הצי האנגלי.
גם המבוכה שקמה ביום הששי לפנות ערב על-יד בתי המאפיה והנחתומים, שקטה אחרי עבר זמן קצר. התושבים, בשמעם את ההרעשה, דמו כי עוד מעט והלחם אזל. ולכן רצו אל בתי-המאפה ומוכרי הלחם להשיג להם עוד איזה אוקיות של לחם יותר מהמדה שהיו רגילים לקחת. וכאשר השיגו את חפצם זה, שבה הסערה לדממה והמנוחה החלה לשרר בעיר כמקדם.
הממשלה המקומית הצטינה בהשגחתה הנפלאה לשמור את סדרי העיר ולהגן על בטחון העם. ביחוד הגדיל לעשות כבוד הואלי החביב שלנו, רחמי ביי, שהראה גבורת-רוח אמתית בשעת-חרום כזו, והוא בעצמו יצא החוצה, רוכב על סוס, ויסובב את רחובות העיר להשגיח על הבטחון ולדבר על לב העם, לאמץ את לבו ולעודד את רוחו בדברים חמים ופטריוטיים. כבוד הואלי פנה לכל התושבים האזרחים, כיהודים וכלא-יהודים, ויבקשם לשבת במנוחה גמורה ולא להבהל כלל וגם הבטיח כי אין העיר עומדת בסכנה כלל, וכל אחד יכול איפוא לעסק בעבודתו באין מפריע.
דברי כבוד המושל החביב עשו את פעולתם והודות לחריצותו לא נשבת שלום העיר, והעם שב לשלות רוחו הקודמת, בהסתגלו לאט לאט אל קול תותחי האניות האויבות.
יומים אחרי כן התחיל צי האויב להמשיך את פעולתו וירעיש את המבצרים; היריות נשמעו בראשונה לפעמים רחוקות, אחרי כן לפעמים תכופות ואח"כ ליותר תכופות עד שהן נשמעו יומם ולילה.
ואולם, לפי ההודעות הרשמיות שנתפרסמו והודבקו בחצות עירנו ע"י מושל איזמיר, לא הצליח הצי האנגלי-הצרפתי עד כה כמעט במאומה. וחוץ מזה שלא יכל להזיק לנו נזק כלשהוא, אבד אניה מהרסת-מוקשים שנטבעה ואנית-שריון גדולה שנזוקה נזק עצום.
האניות האויבות הוסיפו תמיד להמטיר כדורי תותח ופצצות מרחוק, וזה גרם להם שרוב הכדורים נפלו המימה.
מצב-רוחו של הצבא ושל העם הוא מרומם. בראשונה לא העיזו התושבים להתקרב אל החוף. אך כאשר עברו ימים אחדים וצי האויב חדל להוריד מלועו את אשו הנוראה, החלו לעמד גם על-יד החוף ולטפס על רמות „קראטאש“ להתבונן אם אין שם הצי, שנעלם מזה ימים אחדים.
בכל פעם שהצי בא לחופנו להרעיש את מצודותינו הופיע תמיד בשלש-ארבע אניות-מרוץ ובלוית ארבעה או חמשה תרפידים ונגד-תרפידים, אנית-משא אחת וספינת-חולים אחת.
האניות נראו מסביב לנמל. מרמות „קראטאש“ יכלנו לראות גם את פעולות המלחמה ותנועות הצי, איך היו האניות משליכות את הפצצות ואיך הכדורים עפו במהירות הבזק ונפלו אל הים. ואז נדמה לי כי כלנו היינו עומדים מסביב לזירה…
והואלי שלנו לא נח ולא שקט אף רגע ויתאמץ בכל כחותיו להשקיט את סערת הרוחות ולדאג לגורלם של התושבים. הוא הוציא מיד כרוז נלהב, באותיות גדולות, ויפיצהו לאלפים בין התושבים והעתקות רבות הודבקו בחוצות עירנו. בכרוז הזה אומר כבוד רחמי ביי כי ישנה אפשרות שהמלחמה תתפשט גם בפנים העיר ולכן הבטיחו החלוצים ומפקדיהם את כל הדרוש לזה ועמד יעמדו על ההגנה עד הרגע האחרון. „אם גם דמנו ישטף ויאדים את כל רחובות העיר, מן הקצה האחד ועד הקצה השני, – אומר הוא – נתן לא נתן להאויב לבצע את זממו“. ולפיכך מיעץ הוא להתושבים הבלתי מזוינים וביחוד לנשים ולילדים קטנים לעזוב את העיר, טרם אשר יתעופפו הכדורים מעל לראשיהם.
ולתכלית זו ניתן צו מגבוה לכל פקידי הממשלה להקל עד כמה שאפשר על כל התושבים מבלי הבדל דת ולאום, מושלמים, יהודים ונוצרים וכן יתר העותומנים וגם אלה החוסים תחת הממשלות הידידות והניוטרליות, באפן שלא יסבלו כלל בעת עזבם את העיר.
לרגלי פרסום כרוזו של כ' הואלי רחמי ביי, החלה תנועת-נסיעה גדולה בכל העיר. ביום הרביעי שבוע החולף נסעו שלש רכבות מלאות, דרך מסלות הברזל „איידין“ ו„קסאבה“.
למחרתו, ביום החמישי, התמידו התושבים בתנועת-הנסיעה שלהם. ביום הראשון קבעו את המחירים מחמש עד שמונה גרוש, אך אחרי כן החלו לקבל כרטיסי-נסיעה כמחירם הקודם.
למרות הנדידה הרועשת הזאת מראה העם אמון גמור והוא בוטח בממשלתנו ואין הוא מתרגש מפעולות האויב.
לפני ימים אחדים נכנס תרפיד אנגלי אחד לנמל „קארה-בורנו“ ויתקדם הלאה עד כדי שעור ירית אקדח, השליך פצצות אחדות ואח"כ מהר לשוב חזרה מפחד היריות שקדמו בהן אנשי הצבא התורקים שעמדו על יד הנמל.
אניה אחת נטבעה. טביעה זו נתאשרה ע"י גופות מלחים אנגלים שנמצאו על שפת הים. בגבעות „מינימון“ נמצאו גם כפות וכובעים. צעקות ונאקות המלחים הנטבעים נשמעו גם בפנים המבצר.
העתונים התורקים והיונים היוצאים בעירנו מלאים בכל יום פרטים מפרטים שונים על-דבר ההרעשה. אך אחרי הפרטים הקצרים שמסרתי בכתבתי זו, כל הדברים הם למותר.
לעומת זה יש לציין את המאמרים הנלהבים שאנו קוראים עתה בעתונות התורקית המקומית לרגלי ההרעשה. מפני אפים של המאמרים האלה הנני מביא בזה תרגום מאמר אחד שנתפרסם בעתון התורקי המקומי „קיויילו“ ושנכתב באותו הרוח שנכתבו מאמרי יתר העתונים.
בפני התותח!
בשם זה מתחיל ה„קיויילו“ את מאמרו.
הכותב אומר:
„ידנו מונחת על לבנו, ולבנו בוטח באלהינו, ואלהינו – בקרבנו!
האויב יורה, יורה לדקור את חזנו, לרמוס את כבודנו, להכתים את עברנו ואת עתידנו. ואנחנו, – בקשרנו לנשק את קדושינו, את חבתנו, את אמונתנו, את זהר האשלאם, את עברנו – רוצים אנו להבטיח את תשועת עתידנו.
עד עתה לא פחדנו מהאויב; ליותר כבוד יחשב לנו בהרקבנו תחת האדמה, במותנו על מזבח המולדת, מאשר להיות עבדים נכנעים לאויבים ושהכלמה תכסה את פנינו. החיים אינם בעולם הזה נצחיים; ולחיים של שבעים או שמונים שנה אין כל ערך אם לא מציגים את עצמם לפני התותח.
דמנו הוא דם מלחמה; מקורנו הוא תכן הגבורה ואמץ-הלב; דתנו היא דת הכבוד, התפארה, השלום והמנוחה; קורות דברי ימינו הם תכנן של כל המדות הטובות האלה.
בתולדות התורקי והאשלאם לא נמצאו מרמה ועול. השמחה האמתית של התורקי היא להמצא בפני האויב. מדרגת-הכבוד היותר גבוהה של התורקי היא זו שנוחל בשדה-המלחמה.
כבר עומדים הננו באותם הימים שצריכים אנו לקצר תפארה וגבורה מכל צד; כבר מבשרים אותנו דבר „החתונה“ הקרובה לבוא; כבר נמצאים אנו בפני תותחי אויבינו הרוצים להבעיתנו ולהרגיזנו ולהחריד את מנוחת-נפשנו. כבר הגיעה השעה שהנשק ימצא באשלאם את אותו היסוד המרוממהו והמפארהו. התורקי אינו ירא; האשלאם לא חת. כח הדת, כח המקור וכח הדם „האציל“ האצורים בחיק התורקי והאשלאם אינם כורעים ברך כי אם לפני האלהים; אין כח בעולם שיכול להטיל אימה ופחד על התורקי ועל האשלאם! לא האש, גם לא מטר הרעמים, יוכל להחרידנו. אם ההרים „יקפצו“ ממקומם ויהיו למקור-אש, אם תהומות יפתחו ויריקו מתוכם אש גהינומית, אם הירח והככבים ישלחו עלי אדמה אש ולהבות, אם השמש יפגע בארץ, אם השמים והארץ יחליפו את מקומם ואם התורקי והאשלאם יהיו שוחים בים אש ולהבה – לא נסוג אחור! ה' הוא אחד, הנביא הוא הצדק; וגם אם המות יחרץ, אי אפשר לסבול את העבדות!
אין בעולם תענוג יותר נשגב ויפה כזה של השגת אופנים ואמצעים להמית בהם את האויבים. אנחנו החלטנו להגן בעד המולדת בדמנו ובצפורני ידינו. אבן על אבן לא נותיר. כל זמן שישאר תורקי אחד או מושלמני אחד חי וקים בעולם – הגן נגין על כבוד ארצנו, ונראה לדורות הבאים אחרינו אות ומופת של גבורה שכמוהו לא נמצא עוד בדברי הימים.
ומובן כי אחרי אשר נקריב את עצמנו אנו לא נחשוב על שום אדם וגם לא על האויב עצמו. אויבינו ואלה הנראים להם כאוהבים, צריכים לעשות חשבונם בדיוק.
הודות לאל, שעלינו לא שולטת וזרה אשר תחתיה נמצאת פצצה אנגלית. נוראות הבלקן קרו פעם אחת, רק פעם! מארע סלוניקו לא ישונה שוב!
כבר הודענו הדבר לגדולינו. כבר נשקנו את עוללינו ואת טפנו, כבר עשינו את חשבוננו, סגרנו את ספרינו וכבר הולכים אנו לקראת האלהים… הענין עבר מהלכה למעשה; הדבורים נהפכו כבר לכלי-נשק. שדה-המערכה שייך כיום הזה לאלה שלא יראים את המות ובזים לו…
אם האויב חפץ, ראה יראה עד לאיזו מדרגה יכול התורקי להגיע ועד כמה כובש הוא גבור.
בכל פעם שהאויב יורה אש נגדנו, הריהו מוסיף בנו אש קרבן החיים. אנחנו נכונים לעשות מה שעוד לא נשמע בעולם, מה שעוד לא עלה על לב אנוש. ואם האויב יתקדם צעדים אחדים הלאה, נהיה מוכנים אנו להקריב כל-כך קרבנות עד אשר ימחו מדברי הימים את כל משלי הגבורה הכתובים בם.“
בן־נון.
"החרות", שנה שביעית, מס' 155, 11 באפריל 1915, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 