מצבה על הים
זה היה רשם מיוחד במינו, רשם מזעזע וצובט לב הנוגע עד עמקה של נפש…
כמו חי עודנה נצבת לפני תמונת אותה הילדה „התל־אביבית“ בעלת הפנים העגולים, השערות הצהובות והעינים הכחולות… יום יום ראיתיה הולכת אל המדרשה וילקוט ספריה בידה. כלה עליזת חיים, מלאת תם וטל־ילדות. עוד עתה הנני שומע את דבורה העברי המצלצל וקול שיריה המלבב. רואה אני את רקודיה במעגל וקפיצותיה בחדוה, בין רעותיה. –
וזוכר אני לפני שלש שנים באחד מימי חודש אב, אז… קרה האסון… הלך הלכה הילדה לרחוץ בים-יפו ויקם עליה נחשול… רגעים אחדים התאבקה עם הגלים ומציל לא היה לה, ותהי לברות לשני הגלים, ותעלה לקרבן על מזבח „ימה של יפו“, ועוד עתה הנני רואה את התמונה המחרידה, כשנמשתה מן המים, והוריה עומדים ומביטים אל גופה הקפוי והנקשה ודעתם נטרפת עליהם…
שלש שנים עברו. בדרך המובילה מתל-אביב ליפו הנני הולך ופתאום נראתה לפני תמונה מושכת עין… שם, במחסן הנגרים המשותפים, עומדת סירה חדשה, סירת-שיט שזה עתה יצאה מתוך מחרושת הנגרים, סירה מיוחדת ביפיה. שבע אמות ארכה ושתי אמות רחבה ועליה מפרש, תרן וארבעה משוטים. תחתיתה המחודדת משוחה בצבע אדום, חלקה האמצעי לבן, החלק העליון אף ההגה תכולים וסמוך לכרכוב-הסירה מלמעלה, מצויר באותיות גדולות השם: „עמליה“ ומלמטה לו המלים: סירת-הצלה.
כתקוע במסמר נשארתי על עמדי רגעים אחדים, עומד ומתבונן אל הסירה ואל האותיות המצוירות ושפתי לוחשות בדממה: עמליה; וכרגע רחפה לעיני תמונת אותה הילדה שיצאה נשמתה בים…
– למי הסירה הזאת? שאלתי את הנגרים.
– סירה זו שייכת לאבי „עמליה“. לוא ראית – הוסיף אחד הנגרים – איך האב בא יום-יום אלינו לבקר את הסירה, עומד ומתבונן בה זמן רב ואומר: הרי זוהי בתי!.
ספורו של הנגר הזיל דמעה חמה מעיני…
אתה, ים יפו! כמה קרבנות אדם הועלו כבר על מזבח גליך ואיש לא שם לב להעמיד סירת הצלה על חפך, והנה בא האיש „שטעם טעמו של התבשיל ויודע טעמו“, בא אבי עמליה להציב ציון וסמל לאהבת-אב עמוקה, בדמות סירת הצלה על הים, ותהי פתאום נשמתך, עמליה! לסמל לרעיון, ושוב לשם מציל וגואל!
בשדה הקברות, ביפו, נחים עצמותיך בשלום, ונשמתך תהא מתהלכת על פני הים ומצבתך על גליו…
ואתמול י"ז אב תרע"ט היתה הלויה, לויה מלבבת ומרעישת-לב: ממחסן הנגרים הובאה „עמליה“ על כתפי הילדים של אגדת „הצופים“ ודרך רחוב הרצל העבירוה אל המדרשה. שם הסתדרה תהלוכת הלויה. ארבע-עשר ילדים הלכו בראש, הולכים ונושאים את ההגה והמשוטים של „עמליה“, מפרשה ותרנה. אחריהם עשרים וארבעה תלמידים הנושאים את „עמליה“ הגדולה והכבדה על ארבעה מוטות-עץ. בראש הנושאים הולך ילד ודגל כחול בידו. על הדגל מרוקמים שבעה כוכבים ובאמצעיתו מתנוססות באותיות גדולות: לזכר עמליה. ומאחרי הסירה „אגדת הצופים“ וחבורה של מלוים שונים: מורים, נשים, ילדים וילדות. וככה נמשכה הלויה עד הגיעה קרוב לחף הים.
האויר הצח נושב ומחליק את לחיי המלוים לעינינו. והנה ראי-הבדלח הנשקף מתוך מימיו התכולים של הים לאור קרני השמש ושבריריה. התהלוכה הולכת ומתקרבת אל שפת-החול. נושאי „עמליה“ [???] פתאום את הסירה למעלה באויר לאות כבוד ו[???] אחרון, ויורידוה לארץ אל שפת הגלים. אז [???] תמרונים שונים מסביב ל„עמליה“: אחת, שתים, שלש: קדימה! ויקיפו הנושאים את „עמליה“ ו[???] במהירות, ישר לתוך הים וכרגע התרוממה עמליה על פני הגלים והסירה נעה והלכה לעמת המשברים. בתוכה מכשירי הצלה, על כרכובה חבורה גדולה של ילדים עליזים, ועליה הדגל הכחול המתנוסס מרחוק: לזכר עמליה!
אשרי היודע למצוא בטוי נעלה כזה לכאבו, ולדלות ממעמקי הצער פניני-ישע, נדיבות, ורחמים!
תל אביב, י"ז אב תרע"ט. י. זהבי
"דאר היום", שנה א', מס' 10, 19 באוגוסט 1919, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 