אגב אורחא.

חששות, ספקות, הרהורים.

י.

איש על דגלו.

„האניה הזאת לא גדולה היא, אבל חזקה, שטה לאט ואיננה מגיעה את הנוסעים, שבה היא משוט סביב כדור-הארץ; צא בה וכעבור אחד-עשר יום תגיע לברימן“.

כך יעצו לי באחת הלשכות אשר בנויורק, בבואי לקנות לי כרטיס-נסיעה, לשוב לאירופה. וכן עשיתי.

ובאחד הימים הראשונים למאי, עליתי על האניה: „Der grosse Kurfürst“ ועזבתי את היבשה.

לא היתה לאניה הזאת, לא מרחבותה, יפיה ו„גאונה“ של האניה: „קיסר ווילהלם השני“, בה עשיתי את דרכי לאמריקה, לא ממהירותן וקשוטיהן של האניות: „סיציליה“ או „קרונפרינץ“, אשר פגשנו בדרך, אך היתה בה פשטות בריאה, נקיות מצוינה בכל זויותיה וספוק צרכי האדם בכל, אך לא במותרות, וצדקו, אשר אמרו לי: „האניה לא גדולה, אבל חזקה, שטה לאט ואת נוסעיה אינה מרבה להגיע“.

וכאניה, כך נוסעיה.

העשירים, שגם בהמצאם „בלב-ים“, אינם מדירים את עצמם מכל המותרות, אשר [–?–] אפילו על בסומא כל שהוא משלחנם, ועל הרוב, גם הנסיעה גופא תענוג-מותרי הוא להם – אלה אינם מפליגים בים באניות פשוטות כאלו; שהות בידם, לבחור את המצוינות באניות, העשירות באמצעי-הרוחה ובכל אשר יעלה על לב האדם שטוף-תענוגות, וכי מה לאלה ולפשטות? נמנעים מנסוע באניות כאלו, גם הסוחרים הפזיזים, שנסיעותיהם נסיעות-עסק, שכל רגע – ממון לגביהם ובמשך אחד-עשר יום הם מתחכמים ללכת מנויורק ללונדון ולשוב – מה להם ולאניה זוחלת כצב? נוסעים באניה זו, וכיוצא בה, אנשים בינונים, בין בממונם, בין בעסקיהם ובין בדרישותיהם מן החיים. הם אינם להוטים ביותר אחרי הרוחה ורחבות, ואינם אָצים הרבה ואינם פזוזים יתר על המדה. הללו בעלי-בתים המה בכל. אין בהם מגאותם של האריסטוקרטים, הנוהגים „יחוד“ בעצמם, יושבים כלואים ב„כלוביהם“ הצרים  ואינם באים במשא-ומתן עם יתר הנוסעים, מפחדים לכבודם פן יפחת, ובהתערבם עם אנשים שאינם לפי ערכם, ואין בהם מן הגסות של פחותי-הערך, שאינם נוהגים דרך ארץ אפילו באנשים זרים, והכל שדי להם בפרהסיה ובצנעא, אינם יהירים בנקיות ואינם צריכים לה ומוותרים מדעת על כמה דברים, שצורך-הכרחי המה לכל בן תרבות כל שהוא.

ויומים או שלש אחרי עזבנו את החוף, וכל הנוסעים באניה זו כבר היו כמשפחה אחת. הן גם לגימה משותפת מקרבת, גם השיחה הבטלה מקשרת, גם הטיול והפגישה התכופה על מכסה האניה מקרב את האדם לאדם ועושה את כולם מעין חטיבה אחת.

וביום החמשי לנסיעתנו, הופיע הר-קרח בחוג אופקנו, נוסעי-הים ה„בקיאים“ וה„ידענים“ חרדו מאד לראותו. הר כזה, הפוגש באניה על דרכו, ממולל אותה ומהפכה לקסמים דקים. אין עצה ואין תחבולה. כי גדול ההר מן האניה וחזק ממנה כמה וכמה מונים,  ונשא הוא במהירות נפלאה ואין יריה משום כלי-תותח יכולה להטותו משבילו ומה גם לפוררו וכו' והטובים שב„בקיאים“ הוסיפו: „אלא, שאם רואים אותו בעודנו רחוק, מתאמץ רב החובל להטות את האניה לצדדים ולהמנע מן האסון הבטוח“. אך התנחומים האלה הועילו רק מעט. כל היום נשקף ההר אלינו וכל עין היתה מזוינה ב„צופה למרחוק“ ומכוונת את מבטה אליו, כי במשך היום לא הספיקו ה„ידענים“ להטיל פחד גם ללבותיהם של ה„אינם יודעים“, ויהיו כולם עגומים וכל אחד חפץ לראות בעיניו את הסכנה הצפויה לו בטח. ועם צאת-הכוכבים כאשר יצא רב-החובל „להרגיע את הפובליקום“ והודיע כי האסון חלף, כי האניה נטתה משבילו של ההר וכי אין הוא נמצא עוד באופקנו – נתאספנו כולנו אל האולם הגדול. שם דברו על היין  ועל השכר ועל כל משקה אשר ישתה; דברו „ברכת הגומלין“, והפסטור הלוטהרני שנמצא במסיבה זו דרש על „יונה במעי הדגה“, שאנחנו, השרויים במעי האניה, אליו נמשלנו… בערב הזה הרבו המנגנים לנגן אחרי סעודת הערב. החדוה היתה רבה  ונפטרנו איש מאחיו מתוך רגשות ידידות, אחרי שלפני שעות אחדות, הרי כולנו היינו אחים לצרה… ובימים הבאים כשהיינו פוגשים זה את זה בבוקר, על מכסה האניה, היינו שואלים איש בשלום רעהו, ומתענינים לדעת: „איך ישן הלז הלילה“ וכל אחד היה פולט מפיו איזו דבורים, שאם גם אינם מעלים ואינם מורידים, אך יש בהם, בכל זאת, כדי הבעת איזה יחס-הדדי…

וביום התשיעי לשבתנו באניה, הדביק רב-החובל מודעה באולם הגדול ובה נאמר:

„היום בערב, יערך נשף-מחול ומשתה גדול אחריו. החפצים להשתתף בנשף, יתאספו כולם לארצותיהם, סביב דגליהם ושם יתנו להם כרטיסים מיוחדים, אשר בשעת הנשף ימסרו אותם לאשר על הסדרים ולמלצרים“.

ועל האניה נמצאו דגלי עם ועם, או, יותר נכון: דגלי ממלכה וממלכה, אשר האניה, בהיותה בדרך, נתעכבה בחופיהן.

המלחים עמדו בשורה, איש איש ודגל עם אחר בידו. הנוסעים התחילו להתאסף, איש על דגלו, ולא היתה ארץ או ממלכה, שמספר גדול או קטן מאנשיה, לא ימצא פה. נשארנו רק אנו, שמונה יהודי-רוסיה, אך לא נמצא אף רוסי אחר על האניה.

פתאם נשארנו מחוץ למחנה… ההרגשה הזאת היתה מכאיבה מאד. אחד מבינינו, יהודי שכבר התבולל, נגש אל המלח, אשר אחז בדגל הרוסי. אך, לאסונו, פניו ענו בו שיהודי הוא. המלח האשכנזי הביט עליו רגע, ויאמר בהטעמה רבה:

– דגל רוסי  הוא זה!

– גם אני רוסי הנני  ולרוסיה אני נוסע, והנה שם גם חברי, אמר היהודי, ויור באצבעו עלינו.

ואחד מאתנו מהר לקרוא בקול:

– לא, לא רוסים אנחנו, כי אם יהודים!

נכלם היהודי, שהיה מוכן ומזומן להתקשט בצבעים זרים. המלח שב  ויגולל את הדגל והטמינו. ואנחנו, חסרי-דגל, נשארנו בלא כרטיסים, בלא מחולות ובלא משתה…

בערב ההוא ישבנו כולנו, איש ב„כלובו“, כמעט עטופי-אבל. לא יצאנו אל האולם הגדול לארוחת-הערב ולא הצגנו כף-רגל על מכסה האניה. כמנודים מבלי אשר יהיו מנדים, כנעלבים, מבלי אשר יהיו עולבים, התחבאנו מעין רואה. ורק מרחוק שמענו בנגן המנגנים המנוניהם של עם ועם…

וממחרת היום ההוא הוספנו להיות בעיני עצמנו כ[?], וכן היינו גם בעיניהם של יתר הנוסעים. ומעל כל פנים אשר פגשנו, אמרנו לקרוא:

שטה מעלינו, ועבור!

איש מן האירופאים או האמריקנים לא הביעו נגדנו שום דבר בפירוש, אך נמצא שם אינדיאני שחור אחד, שאחד מאתנו הרבה לשחק עמו בשחוק האישקוקי, ואחרי הערב ההוא אמר פעם אחת:

– אי לכם, יהודים, וכי מה זה עם אתם, אם אפילו דגל אין לכם והימנון אין לכם?!

הוא הביע את דעת הקהל אשר היה אתנו באניה…

פגימה בלאומיותנו!

– – – –

שנים רבות עברו ללא תקון.

וביום החמשי שעבר, באולם בריסטול, כשראיתי את בחורי־ישראל עוטרים את הבימה ודגלינו פרושים בידיהם, וכל הנאספים, כיהודים כאינם יהודים, עומדים על רגליהם לכבוד הדגל שלנו ולכבוד ההימנון שלנו, אשר המנגנים הרעו לנגן –

זכרתי את דברי האינדיאני ההוא ועיני נמלאו דמעות:

וכי יגיע תור להמנות: „איש על דגלו“ ולא נשאר גם אנחנו מחוץ למחנה.

כי עם אנחנו, ככל העמים אשר על פני האדמה!… ואם עדיין לא בכל, על כל פנים במקצת –

וסוף הכבוד הגמור לבוא.

שמאי.

---

"הצפירה", שנה חמישים ותשע, מס' 103, 14 במאי 1920, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.