כשיתפרסם המכתב הזה ב„הארץ“ ודאי יהיה ענין האסון נודע בקהל ע"י טלגרמות מסוכנות שונות. רצוני אפוא, לספר פרטי הדברים ע"ד הקטסטרופה הנוראה, שארעה על חוף הים השחור ב29 לחדש אפריל, שעל ידה מצאו להם 16 איש קברם בין גלי הים הקודרים.
האניה „סופיה“, המפליגה בין חפי בולגריה, עגנה הרחק בים כשני ק"מ מהחוף, מול הכפר בילו, כדי לקבל נוסעים לווארנה. מן הכפר הפליגה סירה מלאה משא – עד 6 טון – ובה 35 נוסעים, 5 ספנים ושוטר אחד. הואיל והסירה היתה קטנה מהכיל את כל המשא הכבד הזה, התחילו הנוסעים מפחדים ורצו לשוב. אולם איש אחד ושמו פופוב הרגיע אותם באמרו שהמרחק אל האניה אינו גדול, והספנים יעצרו כח לעבור בשלום. עד מהרה התחילה הסירה להתמלא מים ולבסוף נהפכה עם כל הנוסעים. הנוסעים מסופיה ורב החובל של האניה לא השגיחו לכתחילה בקול צעקתם של נוסעי הסירה, בהאמינם כי זה הוא „קול ענות גבורה“ של בני חיל, המטיילים להנאתם בים. אך לאחר שהכירו באסון, מהר רב החובל לשלוח שתי סירות הצלה, שהספיקו להציל כעשרים טובעים. 16 איש טבעו בים, ביניהם אשה ושני ילדיה.
האנשים שנמלטו ממות מוסרים פרטים על מחזה האסון. בני אדם נהפכו לחיות טורפות. הראשון שטבע היה האיש פופוב, שהרגיע את הנוסעים. הטובעים החזיקו בקרשי הסירה, אולם יצר הקיום גבר עליהם והתחילו לריב על מקום להחזיק בו, התחילו דוחפים, בועטים ונושכים זה את זה, עד שנפלו כולם וירדו מצולה. מזעזע ביותר הוא הספור על אם אחת שחבקה את תינוקה ונאבקה עם גלי הים. לעזרתה חש ספן אחד שהחזיק בה בידו האחת ובידו השניה חתר עד שהגיע ליבשה. האם יצאה מדעתה. עוד מעשה בבחור צעיר שהחזיק בתבת עץ, אולם פגע בו זקן טובע ונאבקו שניהם וירדו תהומה, ורק הבחור ניצל בדרך נס.
המדינה כלה נזדעזעה למקרה האסון הזה, וגם לחצר בית המלכות הגיע השמועה. נשלחה משלחת של חוקרי-דין לחקור את הענין במקום המעשה. נאסר בעל הסירה, הספן הראשי, ונאסר בעון פלילי, שידע כי סירתו שבורה והעמיד בסכנה חייהם של ארבעים נפש, בסמכו על הנס. בין הטובעים היו פקידים, מורות שנסעו לחג-הפסחא, ועלמה אחת, שנסעה לחוג את חג כלולותיה. הממשלה שלחה יורדי-ים, שהעלו את הגופות מהתהום.
ווארנה, מאי 1926.
"הארץ", שנה ט', מס' 2066, 1 ביוני 1926, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 