אגודה ימית עברית
מכל תשובותיו של ה' דיזנגוף במסבת העתונאים לפני כמה שבועות, בקשר עם המחלקה העירונית אשר העמד בראשה, הפלא הפליאה אותי אחת את הכל במוזרותה המדהימה: אתם רוצים לדעת – אמר מפתחה של תל-אביב בערך – מה שאני אומר לעשות להקלת הדיגים אשר בארץ גם לבסוס הדיוג העברי? את הים עצמו, גם את האגמים הנני להזניח לעת-עתה, כי להכשרתם הדיוגית נחוצים אמצעים עצומים. במקומם הנני לרכז את תשומת-לבי בדיוג המלאכותי. דבר זה נוהג בכמה מדינות. צריך שניצר ברכות מיוחדות לדיוג מלאכותי זה ואז יהיה לנו דגים כרצוננו, מלוחים גם מתוקים, ודיגינו ישתכרו יפה-יפה.
ובכן – כבשאר ענינינו הלאומיים, כן גם בשאלת הדיגות העברית, אומרים מנהלינו לעשות את ההפך ממה שעושים בכל מדינות העולם. כבכל תכניותינו הגדולות והקטנות הננו להקים את הגג בראשונה ואת הנדבכים אחרי כן. הים הגדול ורחב-הידים מריץ לעינינו המרהבות את גליו הספיריים יומם ולילה לבלי-סוף. אגם עצום, כים-כנרת, אוצר בקרבו רבואות מליוני דגים אם בחרף ואם בקיץ ודי לו, לדיג, לפרש את מכמרתו במימיו בכדי למלאותה דגה לרוב. בתל-אביב, בבת-גלים, בעכו, במפרץ-חיפה בכלל, בדגניה, בראשון-לציון אלפי אמות לנו לארך החופים השונים. צ'כוסלובקיה, הונגריה אוסתריה, ושויציה היו מקריבות חלק גדול מרכושן הקרקעי והתחת-אדמתי בשביל שיהיה להן מה שיש לארץ-ישראל מנקודת-מבט שפתיות ימיות – ואנחנו נזניח, כמובן, את ה„יש“ בשביל לאמץ את כל כחותינו ולבזבז את כל מרצינו ב„אין“ – בברכות החלומיות לרבוי דגים מלאכותיים. אלמלא לא שמענו את הדברים יוצאים מלה במלה מפיו של ה' דיזנגוף בכבודו ובעצמו היינו חושבים, כי לצון חמד לו מנהל המחלקה העירונית הפעם ובצדק העיר אחד העתונאים היותר חריפים שבמסבה: כנראה שכח דיזנגוף את אשר קרה לו לפני ארבעים שנה עם בית-החרשת לזכוכית בטנטורה…
האמת היא, לפי דעתנו, שה' דיזנגוף לא שכח כלום, אלא שגם הוא נפל, לצערנו, – למן הרגע שבו נכנס להנהלה הציונית – בפח המדחאות והשגיאות הנעשים בקרבה בכל הדברים הנוגעים לבנין ביתנו הלאומי, ואם לא יצא ה' דיזנגוף בהצהרה מהירה לקהל הרחב, שבה ינסה לתקן הרבה מאי-ההבנה אשר נתערמה בקרב שומעיו במסבה העתונית החולפת תקבל בשדרות העם האמונה שהאיש אשר הצטין כל-כך ביצירתו הגדולה – תל-אביב – אבד מתוך מגעו הפתאמי והישר עם ההנהלה הציונית את שווי המשקל שהיה עד לפני זמן-מה לסגולתו הכי גדולה. הן בכבודו ובעצמו הגיד לנו ה' דיזנגוף, כי מעולם לא היה מומחה בהתישבות עירונית וכי רק עכשו, בראש מחלקתו, יתנסה ויתמחה בה. הננו לבקשו אבל, לבלתי התנסות והתמחות על-חשבון כספי-הקהל ורוצים היינו לדעת מה אמת יש בשמועות שנפוצו פה ושם על-דבר עשרת אלפי הלירות הראשונות שנמסרו לרשות מחלקתו? האמת הדבר, שארבעת אלפים מהן הלכו כבר ונבלעו ושגם שאריתן עומדות בחזקת סכנה טמיונית מהירה?
אך לא לחלק זה נתכון המאמר הנוכחי הפעם, בלתי-אם לשאלת הדיגים. לדברי ה' דיזנגוף אין דיגי סלוניקי דיגים כלל ועיקר. כנראה, שרמאים ונוכלים היו האנשים האלה, וכל זעקתם המרה מיוסדת רק על אגדה שנתרקמה במחות ידועים של חובבי-הים העברי. החקירה והדרישה שערכנון בחוגי הדיגים הסלוניקאים לאחר הצהרותיו המרעישות של מנהל המחלקה העירונית תוכיחינה, כי האשמותיו לא היו נכונות ובעוד ימים מעטים נפרסם את פרטיהן בעתוננו. דיגי סלוניקי היו יכולים לשמש בסיס לאותו ישוב דיוגי גדול, שלו נלחמו הנלהבים הראשונים לתחיה הימית העברית, ובהם גם כותב המאמר הזה, עוד לפני ארבע-עשרה שנה. להותם, אבל, מצאו האמללים האלה את כתלי הנהלתנו הציונית אטומים ועקשים ואף אותו הכסף שנשלח מסלוניקי לעזרתם לא נמסר להם במועד הרצוי, כאשר הוכחנו באחד המאמרים שמלפני כמה ירחים. כיצד יכלו, איפוא, דיגים אלה לבסס את מצבם, לפתח את סחרם, לקבע לעד את מקצועם בארצנו, אם לא ניתנו להם אפילו ארבעת הדונמים לכל נפש בשביל למלא את החסר בשעות סגירת הים בפניהם? אהה, אילו היו דיגים אלה שייכים לקבוצה מקבוצות הפועלים או אפילו לסיעת הרב מיבלובנה – כי אז רואים הייתם מה היתה תוצאת יחסה האדיש של הנהלתנו הציונית אליהם. הצרה היא, שחלוצי דיגותנו העברית אינם בלתי-אם ספרדים מסכנים וענוים הרגילים – כהבעתו המוצלחת של ה' אוסישקין – להמנע מדרישות וממחאות, כמנהג הספרדים בכל העולם…
הגיעה, אם-כן, השעה לדעתנו שאותם מבני-הארץ המאמינים, עם וולמן התל-אביבי, למשל, שיכולים אנחנו לחזר ולבנות בארץ-ישראל מאתים כפרים לדיגות מסביב לים-כנרת בלבדו, כבימי יוסף בן-מתתיהו – הגיעה השעה, אמרנו, שחובבי-הים העברי יתאגדו סוף-סוף יחדיו לאגודה אמיצה, לאגודה ימית איתנה, שתקבל על עצמה את הגנת עניני הים העברי בכל המרץ וההתלהבות הדרושים לכך. הגיעה השעה ליצור בא"י מעין ligue navale מקיפה, שמטרתה לא תהיה, כמובן, כבגרמניה, למשל, לחזק את עתידו הימי המלחמתי של העם הגרמני – בלתי-אם לאסף את כל הכחות ואת כל הכספים, את כל החומר ואת כל זיקי-החבה שאפשר למצאם בקרב עמנו לשם כבוש הים העברי, ואם אמת הדבר, שבאלף לירות אפשר לישב עשרה דיגים בעכו או בטבריה תחת רק פועל אחד בנהלל ובעין-חרוד, או אז אפשר לראות מראש מה גדול יהיה פעולתה של האגודה הימית העברית – זה „אופיר“ בדגלו המסחרי – בסכומים פחותים בערך.
שלשם פרסמנו ב„דאר-היום“ כתבה מענינת מבירות על-דבר המעופף הלבנוני יוסף עקאר, המתעתד לעוף מבירת הלבנון לבירת ארגנטיניה. באחד המאמרים הבענו כבר את תקותנו לזכות ליום, שבו יקום לנו המעופף העברי אשר יעוף מתל-אביב לירושלם תחילה, מירושלם לבגדאד או לקהיר, מירושלם ללונדון אפילו – אולי גם למרחקים יותר נועזים.
אך אם מוקדם עדין – הננו להודות – רעיון התעופה העברית מאוחר מאד רעיון הימיה העברית, ובושה גם כלימה תכסינה את פנינו שמחוץ לנסיון ה„חלוץ“ – זו הספינה העלובה הקטנה שטבעה במימי יפו – לא נעשה עדין כלום לקראת התיממותנו הלאומית.
ים-התיכון – ים-תיכוננו אנו לא פחות מים-תיכוננם של היונים, האיטלקים, הצרפתים – פותח את זרועותיו לפנינו זה יובל-שנים. על-פני גליו אין ערבים ובדויים, אין צ'יפטליק שאינו שלנו, אין פחד להתנגשות דמית. יהיו-נא דיגינו פה בארץ חלוצי המרחב הימי בדבאו האל-שני ובנדיבותו האל-גבולות, שיתנו מזון גם מקלט לעשרות אלפי עברים בעתיד הכי קרוב.
הימצאו המעטים, – אשר יהיו מחר לרבים – שיאספו מסביב לדגל הים העבריה עם יצירת האגודה הימית?
מאמינני, כי כן.
איתמר בן-אב"י
"דאר היום", שנה תשיעית, מס' 151, 8 במרץ 1927, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 