סודי הספינות „מרי סלסט“ ו„קובנהבן“ – 15 בספטמבר 1930

הבריגנטינה Amazon, לימים Mary Celeste. הצייר אינו ידוע, אולי  Honore Pellegrin, שנה: 1861. מקור: ויקישיתוף.

לקוטאי

סודי ספינות

בד' בדצמבר 1872 מצאה סירת המפרשים האנגלית „דילה גרציה“ סמוך לגיברלטאר באוקינוס האטלנטי את אנית המפרשים האמריקנית „מרי ציליסטה“ עזובה מחובליה. באניה היה הכל כשורה: המפרשים שטוחים ונפוחים קמעא במשב רוח קלילה, הסירות במקומותיהן, הספון נקי, בתא רב החובלים על השולחן עמדו שיירי פת-שחרית שלא נאכלה עד תומה, על הפסנתר – תוים. אין זכר ואין סימן למלחמה כלשהיא. על פי כל הסימנים אפשר היה להכיר, כי החובלים עזבו את האניה במהומה ובחפזון ולא הספיקו לקחת עמהם דבר. אולם – איך עזבו? הרי כל הסירות במקומותיהן. ועוד שאלה: מדוע עזבו? אין כל סימן שיעיד כי פגעה סערה ב„מרי ציליסטה“, ובימים ההם לא היתה כלל סערה באטלנטיקה. שריפה? אין סימן לכך. הר קרח? ואולם הרי האנשים לא קפצו הימה. מרד? והיכן ההרוגים, הפצועים, היכן שלוליות הדם, סימני הקרב וההתאבקות?

במשך 50 שנה העסיק סוד „ציליסטה“ את המוחות. יורדי ימים, סופרים, בלשים מכל אומה, מדינה ולשון השתדלו למצוא הסבר למאורע לא-יאומן זה – ולשוא. הובעו עשרות השערות, נכתבו עשרות ספרים ומאות מאמרים. הובעו השערות: על ספן שנטרפה עליו דעתו ובטירופו הטיל הימה את חבריו לספינה ואחר כך קפץ גם הוא המימה; על ילידי המקום שהתנפלו על האניה ושבו את כל החובלים; על הטירוף הכללי של החובלים שקפצו הימה או מחמת טירוף דעת או מפחד איזו מפלצת ים, שאינה ידועה למדע, שהתקרבה אל הספינה. רמזו על הסתדרויות חשאיות, על מטען סודי שהיה חבוי, כביכול, בספינה, הסתייעו בכוחות אוקולטיים. בין כל ההסברים הללו לא היה גם אחד שיסביר את סוד הספינה האמריקנית.

שרלוק הולמס, אבי הבלשות המדעית, אמר באחד הימים, כי אם מישהו מספר לך איזה ספור-מעשה, שאי אפשר להסבירו, הרי קודם כל צריך לבדוק את המספר שמא בדאי הוא. חבל, כי לא החזיקו בשיטה הזאת בענין דנן. כל ההשערות באו מתוך אמונה בעדויותיהם של ספני „דילה גרציה“. ואולם לאמתו של דבר היתה זו עדות של בדותא.

פמברטון ספר לקיטון, כי „מרי צלסטה“ ו„דילה גרציה“ עמדו בנמל ניו-יורק זו בצד זו. הספינה האמריקאית הפליגה ראשונה לצד גיבראלטאר, וכיון שחסרו לה ספנים, „השאיל“ קברניטה של „דילה גרציה“ מורחוז, שלשה ספנים משלו לקברניטה של „מרי ציליסטה“ בריגס. מרי ציליסטה הפליגה בקרוב, ובה – עשרה אנשים. לא ארכו השעות והספינה נטלטלה בסערה, הפסנתר שלא היה מדובק היטב התהפך והרג את אשת רב החובלים. רב החובל בריגס, הרתחן על פי טבעו ושהיה חולה-לב משכבר, נשתגע למראה האסון והאשים את ה„שטורמן“ שהוא רצח את אשתו. כמה פעמים נאבק השטורמאן עם רב החובלים המטורף, עד שלבסוף קפץ המטורף הימה. השטורמאן, ה' חילוק, קבל על עצמו את הנהגת הספינה. אך הדבר לא נשא חן בעיני הספנים ובאניה פרץ מרד, שבראשו עמד הספן ונחולד. השטורמאן הצליח להטיל הימה את ראש המורדים, והמרד נפסק. ובכן: במקום עשרה אנשים נשארו בספינה רק שבעה. כשהגיעה „מרי ציליסטה“ לאיי אזור ברחו ארבעה ספנים מפחד שימסרום לדין בעוון המרד בים. בספינה „מרי ציליסטה“ נשארו רק שלשה ספנים ה„שאולים מ„דילה גראציה“.

ליד גיבראלטאר נזדמנה „גראציה“ עם „ציליסטה“ וה' חילוק סיפר למורחוז, קברניטה של „גראציה“ על המאורע. הם תיכנו תכנית לטשטש את הענין הבלתי נעים. חילוק חשש שמא יתבעוהו לדין על רצח רב החובלים המטורף – ויתכן כי באמת הרג אותו. גם שאר הספנים חששו מפני הדין בעוון המרד. שלשת הספנים שנותרו ב„ציליסטה“ היו רשומים עדיין בדפתר של „גראציה“ ואיש לא  ידע על לכתם ושובם לספינתם – והענין יצא חלק ומתקבל על הדעת. רב החובלים מורחוז הסכים ברצון לספר את הבדותא בענין „ציליסטה“ ובשכר זה קבל פרס מחברת הספינות שלו. חילוק וחבריו סברו כי גם הם יקבלו חלק מן המלקוח, אך מורחוז רימה אותם, כנראה.

זהו ספורו של הטבח פימברטון, אחד משלשת הספנים ה„שאולים“. קיטון בדק את עדותו ומצא, כי חילוק מת כעבור 5 שנים באי קיראסאו.

הבוצמאן דוסיל, אף הוא אחד מן השלישיה ה„שאולה“, דר עד 1917 בעיר האנגלית טריסברי. ב-1917 מת.

פמברטון היה היחידי שנשאר בחיים, ואחרי סירובים רבים הסכים לגלות את האמת. אכן „סודה“ של „ציליסטה“ נתגלה. לחנם אמדו אומדנות ושערו השערות ודמינו דמיונות. הסוד היה פשוט מאד.

*

הַבָּרְק København, ציור מאת Peder Christian Pedersen משנות העשרים. מקור: ויקישיתוף.

אך הנה עוד סוד של ספינה. לא מימים רחוקים אלא מימינו. וספק גדול הוא אם יגלוהו בזמן מן הזמנים. הכוונה היא לספינת „קופינהאגן“ – אנית-למודים של הצי הדני.

„קופנהאגן“ – ספינת-פלדה מחומשת-תרנים, שיש בה מניע-דיזל – הפליגה ב1928 לשם שיוט מסביב לכדור העולם, ובה 45 קדיטי-ים. בי"ד בדצמבר הפליגה הספינה מבואניס איירוס בדרכה לאוסטראליה. התכנית היתה להקיף את כף התוחלת. כעבור 8 ימים פגשה ספינה נורבגית באמצע האטלנטיקה מסע 800מיל מטריסטאן ד'אקוניה מערבה. ומאז נעלם מחומש התרנים מעל פני הארץ.

בימינו אין הספינות, וביחוד האניות הגדולות, הולכות לאבוד בלי שידעו עקבותיהן. ה„לויד“ המפורסם, שאצלו מבוטחות כמעט כל ספינות העולם, עורך דפתור מדויק לביבאותיהן והפלגותיהן של כל הספינות בכל האוקינוסים והימים. כמו כן נרשמות כל הפגישות בים, והבקיאים בדבר יכולים לקבוע על נקלה את מקומה של כל ספינה ברגע זה או אחר. לבד זאת: בספינות הגדולות, ובכלל זה גם קופינהאגן, יש מכשיר ראדיו.

חפושי „קופנהאגן“ עלו בתוהו. חפשו הדנים, הנורבגים והאנגלים. הספינות חרשו את כל האטלנטיקה שתי וערב, עד האיים הבודדים והרחוקים הגיעו – פויליס הקדוש, אמסטרדם החדשה, קרגואלן, – הפליגו הרחק לצד דרום אל מי האוקינוס האנטרקטי הרחיקו עד חופי אפריקה ולא מצאו כלום.

דרומית לכף התוחלת יש כברת אוקינוס הידועה בשם „ארבעים המנהמים“. כאן מזדמנים זרמי האוקינוסים האטלנטי וההודי, כאן אין הים שובת לעולם, מרקחה תמידית, כאן מתפרצים פתאום נחשולים-זידונים וחשרת הערפלים אינה נמוגה לעולם. בחרדה רבה נכנסים כל קברניטי  הספינות, הגדולות והקטנות, לתחום התופת הזאת. הספינה „קופינהאגן“ התעתדה לעבור פה. הספינות שעברו על פני „ארבעים המנהמים“ בדצמבר 1928 ספרו שהם ראו המון הררי קרח צפים. „מרובעי התרנים“ – „הדוכסית ציציליה“ ו„גריס הארוואר“ – חשבו להטרף במקום הזה מפגיעת ההרים הללו. „ארציבלד רסל“ שהפליגה מריגה לאוסטרליה ראתה במשך היום 200 מפלצות קרח צפות על פני המים. נתעוררה השערה, כי „קופינהאגן“ נגפה – בלילה או בשעת ערפל, – באחד מהררי הקרח הללו וירדה תהומה, היא וכל הנוסעים בה, ולא הספיקו כלל להודיע בראדיו.

ופתאום נמצא אדם, שראה, לפי דבריו, את אבדן „קופינהאגן“ לא במקום „ארבעים המנהמים“, אלא ליד שוניות האי טריסטון ד'אקוניה. בשעה שחפשו את „קופינהאגן“ שכחו על דבר האי הזה כי זה גורלה של כברת ארץ מקוללת זו שבה יושב קומץ אנשים מופרשים ומובדלים מעולם ומלואו. הספינות באות לשם פעם או פעמים בשנה. ורק כשחזר המטיף לינדסיי לאנגליה, לאחר שעשה באי הזה שלש שנים, וקרא על אבדן „קופינהאגן“ נתבשר העולם על אופן האבדן.

לינדסיי מספר, כי ב21 בינואר 1929 ראו אנשי המקום ספינה מחומשת תרנים, שאחד מתרניה שבור וקרעי מפרשה מתנפנפים ברוח, וחרטומו שקוע עמוק במים. האניה קרבה אל האי כדי רביעית המיל מן החוף ואחר כך פנתה מערבה. הזרם המזרחי סחפה אל מחוז-השוניות האיום. הספינה נעלמה מאחורי הסלעים ומאז לא ראוה בני המקום.

לינדסיי אומר, כי הספינה הזאת היא בלי ספק „קופינהאגן“, מפני שהיא היחידה הגדולה בין „מחומשי התרנים“ בעולם. שאר מחומשי התרנים הם ספינות מפרש עשויות עץ וקטנות לאין ערוך מ„קופינהאגן“ ולבד זאת, הרי כולם מלבד „קופינהאגן“ שלמות וקיימות. אילו היו אנשים ב„קופינהאגן“ אין ספק, שהיו מאותתים משם או מורידים סירת הצלה. מכאן אנו למדים, אומר לינדסיי, כי הספינה נעזבה.

ואם נכון הדבר – מדוע איפוא נעזבה „קופינהאגן“?

המומחה הימי באנגליה מביע השערה, כי „קופינהאגן“ נגפה בהר-קרח, והספנים הורידו את הסירה בחפזון ולא הספיקו לאותת בראדיו. בלילה נעלמה הספינה מעיני הנוסעים בסירות ובוודאי טבעו בסערה. ו„קופינהאגן“ הוסיפה לשוט וטבעה בהנגפה באניות סמוך לטריסטאן ד'אקוניה.

יש משיגים על השערה זו, ונימוקיהם:

ראשית בין בואנוס איירוס לטריסטאן ד'אקוניה אין הררי-קרח. האוקינוס בשטח הזה הוא חם. אין להבין, מדוע באה הספינה אל האי מצד דרום – והרי במקום הזה אין זרם דרומי.

ועוד: אילו היתה הספינה „קופינהאגן“ רחוקה מן החוף כדי רביעית המיל, הרי יכלו המטיף לינדסליי ואנשי המקום להביט במשקפת ולראות את שמה, את פסל הבישוף המפאר את הספינה ואת שאר הפרטים הבולטים. את כל אלה לא ראה לינדסליי. אמנם הוא מספר, כי ראה פס לבן על גבי הדפן החיצוני – פס כזה היה ל„קופינהאגן“.

לבד זאת, אין להניח, כי ספנים מנוסים ומובהקים כספני „קופינהאגן“ (הרי זו היתה ספינת למודים!) תעזוב את הספינה השטה על פני המים בסדרה ובתקונה, ובלי כל מתן אות בראדיו.

ועוד: אם הספינה נטרפה ונשברה בשוניות טריסטאן ד'אקוניה הרי צריכים היו שבריה להטלטל אל החוף ואלו לינדסיי מספר רק על סירה שטוחת-תחתית שהגלים טלטלוה אל החוף – והרי סירות כאלה לא היו ללא היו ל„קופינהאגן“ כלל.

ובכן: סוד. אבל קרוב יותר לשער שנחשול גדול קם על „קופינהאגן“ והספינה נהפכה על פיה כהרף עין, וכהרף עין טבעה, – וממילא לא היה סיפק להוריד סירות ולאותת את האותות האיומים „הצילו!“.

אם נשער את ההשערה הזאת הרי עלינו לומר, כי אנשי טריסטאן ד'אקוניה לא יכלו לראות את „קופינהאגן“.

וממילא נשאלת השאלה: מה היא, איפוא, הספינה, שראו האנשים הללו?

תיקו. ­– ­–

אגב: הספנים הותיקים ודאי יספרו לכם, כי סמוך ל„כף התוחלת“ משוטטת זה כבר „ספינת הרפאים“ הסודית. והפגישה עמה – סימן לפגעים. – –


"הארץ", שנה שתים-עשרה, מס' 3383, 15 בספטמבר 1930, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s