ספנות
– – – וכמו מאליו נוטה האף לצד שמאל, השפתים מתכווצות ומתרוממות למעלה, לחיצת כף גסה;
– להתראות בעבודה בארץ!
– על ספון אניה עברית!
ועוד תנופת זרוע באויר, ואחרי־רגע בא גל עשן ויורד כמסך על המחזה.
אחד מחברי למקצוע, ספן עברי, חזר למולדת; הראשון מקבוצתנו שחזר. הנני נשאר יחידי ושוקע בהרהורים. זוכר אני את ימי שבתי בארץ. כשהחילותי לדבר על הספנות כעל מקצוע בעתיד לעגו לי מכירי:
– „קפיטן“! הראיתם?
– „קברניט הספינה הטרופה“!;
חברי המעטים למטרה גם הם זכו ליחס מעין זה מצד מכיריהם, ומצד הורינו פגשנו כלנו התנגדות רצינית.
– ספנות?! – גסות וקלקול מוסרי, לא. אין זה ענין ליהודי, ובכלל מה צורך לנו בספנים בארץ? האם יש לנו צי?!…
ואולם לא לעג המכירים ולא התנגדות ההורים לא הניאונו מלהשיג את מטרתנו. התגברנו גם על קושיים חיצוניים רבים (לא קל להתקבל לבתי־ספר מסוג זה). חלק מאתנו יצאו מקודם לאיטליה ולצרפת, גמרו את חק למודיהם העיוניים, והחלו עכשיו רוכשים נסיון, ועד כמה שידוע לי הנם ספנים הגונים מאד. ואחרי כן יצאנו לבלגיה והננו עוסקים בלמוד המקצוע. והזמן עשה את שלו, שנים עברו, הורינו השלימו עם המצב (ספק אם השלימו עם הרעיון) ועוזרים לנו כפי יכלתם להשיג את מטרתנו. מכרינו? – הסכימו גם הם.
אולם אנחנו, – או מוטב שאומר: אני, – הבינותי שלא רק הורינו, שהמקצוע הזה זר לרוחם, מתיחסים אליו כאל סמל הגשמיות והקלקול המוסרי, כי אם בכל ארץ וארץ, ודווקא בארצות שבהם הימיה מפותחת מאד, שוררת דעה זו ביחס לספן, אולם בארצות אלה אין דעה זו מביאה הפסד, יש בהן די ספנים – בני ספנים, אבל אצלנו דעה זו עלולה להזיק, יען כי עלינו להתחיל ולברוא את אנשי-הים העברים הראשונים.
והאם נכונה היא הדעה השוררת הזאת? לא אתחייב בפתרון השאלה, אך יורשה נא לי להביע כאן מעט מהסתכלויותי בזמן נסיוני על הספון.
ברדת ה„ירוק“ באניה, מיד הוא מתקשר לשני עולמות, שונים זה מזה תכלית שנוי. הראשון: עולם צר מאד, אך הוא עולם המעשה: הספון. השני – עולם רחב מאד – אך עולם המעורר את ההזיה והדמיון: הים.
בתורת ספן (איש הספון), צריך „ירוק“ לרכוש את כל המעלות המעשיות: סבלנות, קור-רוח, זריזות, דיקנות, אחריות למעשים ומשמעת. לפתוח המעלות המעשיות האלה דרושה מתיחות מכסימלית של החושים (ראיה, שמיעה) והתאמצות השרירים, והמנעות, עד כמה שאפשר ממחשבה שלא לצורך. ואולם כאיש הים, הבא במגע תמידי עם הטבע והופעותיו, היפות לעתים, והאיומות לעתים, כאיש החוצה את הים הבא במגע עם ארצות שונות ועם עמים שונים ומשונים, – מן ההכרח הוא שהספן יחשוב מחשבות ולעתים קרובות מקוריות ויפות, ומן ההכרח הוא שיתפתחו בו ההזיה והדמיון.
שתי ההשפעות ההפוכות הללו על נפשו של איש-הים, (ונוסף על כך: בדידותו התמידית) הופכות אותו לשתקן, לאדם השונא להביע את מחשבותיו. ועל כן אין איש היבשה יודע מהם ולא כלום. ה„יבשתן“ רגיל לראות את הספן רק בשעת קלקלתו, בשעה שהאחרון צמא לחברה – ומנודה ממנה בעלותו לימים מספר אל היבשה, הנו שותה, או בא במגע עם האשה. אך קרבו נא אל איש הים, חדרו ולו לזמן קצר אל תחת גלימת הצמר העבה שלו, הם לא תתמהו למצוא מתחתיה לב רגיש ועדין עד מאד, ומתחת לכובע המלחים – מוח הוגה, לעתים מחשבות יפות להפליא? האם לא תתמהו למצוא בו גם את האידאליסטן, הסוגר את עצמו במסגרת חיים מיוחדת, והמונע מעצמו זכויות אלמנטריות של חיי יבשה?
בצורה זו פגשתי את חיי הים, היוצרים את טפוסו המיוחד-במינו של איש הים, גס-ועדין, שתקן, – אך הוגה מחשבות, הולל – אך אציל-לב. ולמותר הוא להוסיף: איש מעשה מועיל ומוכשר לכל. הספן כסמל המגושמות והקלקול המוסרי – זוהי דעה בלתי-צודקת, וחבל מאד, שדעה מוטעית זו תפריענו ליצור את טפוס האדם המועיל הזה, החסר לנו, ליהודים, ושיהוה גם את הבסיס לפתוח ימיה עברית בעתיד, שערכה רב מאד בשביל התפתחותה הכלכלית של ארצנו. (על זה כדאי לעמוד לחוד). וחבל שאין צבורנו היהודי מתיחס ביתר תשומת לב לענף חשוב זה, שאין ארץ קימת בלעדיו. כדאי מאד היה, שמוסדותינו המרכזיים יתענינו בדבר, כדאי מאד.
ואנו, הצעירים העברים האחדים המתחילים בדבר והמסורים לו, – יומנו המאושר ביותר יהיה יום בו תדרוך כף רגלנו על ספון אניה עברית.
"הארץ", שנה י"ב, מס' 3449, 7 בדצמבר 1930, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 