עמנואל טובים / מתל אביב לביירות בסירה בית"ר – 3 ביוני 1931

ע. טובים, מהנדס

לבירות בים

עוד בקיץ שעבר אחרי שהפלגנו בסירת המפרש שלנו לחיפה וחזרה, החלטנו להוציא לפועל, בהזדמנות ראשונה, טיול יותר רחוק – ומאליו נולד הרעיון נסיעה לבירות.

אולם רק באביב זה – התחלת העונה לאניות – אפשר היה לגשת להכנות ממשיות. סירתנו „ביתר“ סבלה בשתי השנים האחרונות לרגלי הפעולות המרובות על הים וזקוקה היתה לתקון יסודי. חוץ מעבודות נגרות, חדשנו את מערכת המפרשים וצבענו את הסירה מחדש. אולם הקושי היה בהשגת הסכמתם של ההורים, שהביטו בחשש על מעשה נועז כזה ושבועות עברו בוכוחים בין האבות והבנים שנגמרו בנצחון הבנים על האבות.

היות ומטרת נסיעתנו היתה חו"ל, הזדקקנו לפספורט ימי עבור הסירה, דוקמנט זה דרוש לכל ספינה וספינה, בין אם היא ספינה טרנס-אטלנטית בת קבול של 30.000 טונות ובין שהיא סירת „ביתר“ בת קבול של 2 טונות.

בפספורט שלנו כתוב היה שסירתנו מפליגה לבירות עם קברניט פלוני, ששה מלחים, בלא משא וחפשיה מקרנטין. לפני ההפלגה שנקבעה למוצאי יום שלישי, 5 למאי ש"ז, טענו על הסירה כמות רבה של שמורים מכל המינים, שלשים ככרות לחם, חבית מלאה מים, שמיכות, בגדים ושאר דברים נחוצים. לא נשכחו גם המפות הימיות וספר „מורה דרך ימי“.

באותו ליל שלישי בשעה 10 בערב, התאספנו על חוף הירקון. לוו אותנו המדריך המקצועי, צעירי הימיה וחברים רבים. לאור פנסי הלילה נפרדנו. רגע השלך הס ופתאם נשמעה הפקודה „הפלג“ „משוט המימה“ ואנו מתחילים את נסיעתנו ההיסטורית. היציאה המסובכה מהירקון הימה ידועה לנו במדה כזאת, שגם בחשך הליל מצאנו את דרכנו לבטח. ההפלגה בלילה היתה הכרחית מכיון שההפלגה צפונה תלויה ברוח דרומית הנושבת בשעות הלילה.

העלנו את המפרשים, המפקד חלק את המשמרות והאנשים החפשים מעבודה שכבו לישון. שכיבתם של חמשה אנשים בסירה שארכה רק 6 מטר ורחבה 1.50 מטר והמלאה חפצים שונים, מזכירה לי את הספור על „מטת סדום“. אולם גם זה ספורט והאנשים נרדמו באשר שכבו עד שנשמעה הפקודה לחלוף המשמרות.

עם זריחת החמה, הציץ עלינו יער חדרה (חצי הדרך לחיפה) שכתמו הירוק בלט בזהב החולות של כל הסביבה. עליו חרבות קיסריה, הנמל העתיק, מלפני החורבן. עזבנו מאחורינו גם את עטלית עם שרידי המבצר שהתפרסם בימי מסעי הצלב ובשעה 11.30 לפני הצהרים ירדנו לחוף „בת-גלים“ כדי לא להפסיד זמן במפרץ חיפה.

נחנו בחיפה. בשעה 10 בלילה יצאנו לדרכנו, אורות המגדלור של הכרמל, של עכו ושל ראס אל נקורה, נשארו מאחורינו. אנו נמצאים בלב הים, מחוץ לגבולות ארץ-ישראל.

במשך יום המחרת ראינו מרחוק את צור, צידון ולאט לאט הלכו והתבלטו מרחוק הרי הלבנון. הרוח הנוחה שנשבה עד כה בגדה בנו ובמקום להגיע באותו ערב לבירות, הפסדנו את כל הלילה בטלטולים על גבי הגלים, ברוח בלתי קבועה. אולם כל זה לא השפיע כל עקר על מצב רוחנו, הודות ל„עכבר-יבשה“ אחד שנמצא בחברתנו שע"י אכילתו ושנתו המרובה גרם למצב רוח מרומם עד מאד. אגב „עכבר-יבשה“ היה מזוין במשקפת צבאית ובמצפן שבור ובהם ראה את בניני הקולג' האמריקני עוד מגבולות א"י מתוך מרחק של לא פחות מ-105 קילומטר.

ביום הששי בשעה 9 בבקר התחילה לנשוב הרוח, שהביאה לנו גשם שוטף במשך 10 רגעים, ונתנה לנו את האפשרות להתקדם. על החוף ראינו באפן ברור את כל הנקודות המעידות לפי המפה על קרבתנו לבירות. בצהרים שנינו את הקורס מצפון למזרח, כדי להכנס למפרץ וב-2.15 אחר הצהרים עגנו מול בניני הקולג' האמריקני בבירות. מיד התחלנו בסדור הסירה ובינתים התקרבו אלינו מתרחצים על דוגיות סגורות. התחילה שיחה בינינו לבינם.קשה היה להם להאמין ששבעה בחורים עברו את המרחק הגדול הזה שבין תל-אביב לבירות (בערך 222 קל"מ) בסירת מפרש קטנה זו.

בין אלה שנגשו אלינו נמצא גם סטודנט יהודי אמריקאי שהציע לנו את שרותו להשיג עבורנו מזון וכל עזרה אחרת. הודינו לו על יחסו האדיב והבטחנו לבקרו בעיר. בין כה וכה התפשטה השמועה בין הסטודנטים העברים – תלמידי הקולג' – שסירה עברית באה מתל-אביב. אחרי שהתרחצנו בים לבשנו את תלבשתנו הרשמית, העלנו דגל כחול-לבן, ונכנסנו לנמל. הודות למפה הימית יכולנו לקבוע את משרדי הנהלת החוף.

ברגע הראשון לגשתנו לרציף הנמל, הרגשנו שהופעתנו עשתה רשם טוב על הקצינים והפקידים שנוכחו שם. אחד החברים ירד לסדר את נירות העגינה ואגב יחס לבבי יוצא מהכלל מצד שלטונות הנמל, שלא חסו על זמנם בכדי שלא להכריחנו לחכות עד המחרת, קבלנו את רשות הירידה העירה. על בילוי זמננו בבירות כבר הופיעו ידיעות בעתונות הא"י ולא כדאי לחזור עליהן כאן, מלבד אשר נזכיר עוד הפעם את יחסם היפה של השלטונות, הארגונים ואנשים פרטיים שהשתדלו להנעים את שהיתנו בעיר והצליחו בזה עד מאד.

ביום השני 11 מאי בשעה 12 בצהרים בדיוק נמרץ, הרימונו את העגן, והפלגנו בדרך חזרה. מיד בעזבנו את מפרץ בירות, תקפה אותנו רוח צפונית חזקה שאפשרה לנו נסיעה במפרשים מלאים בכוון הרצוי.

החלק הזה של הנסיעה העמיד את כשרונותינו הימיים במבחן. הים הכה גלים גבוהים. מהירות הנסיעה הגיעה עד 9 קשרים (16 קילומטרים בשעה) שזו מהירות של אנית משא רגילה. אחרי שעתים של נסיעה כזאת הלכה הסערה והתגברה עד כי הכרחנו להכניס את אחד המפרשים, אף על פי כן לא ירדה המהירות שלנו. בשקוע השמש הגענו למעבר של ראס אל נכורה ולאט לאט נפלה הרוח לגמרי. רק אז נתנו לעצמנו דין וחשבון באיזה מצב מסוכן נמצאנו ומה עבר עלינו.

כל אותו הלילה נשארנו במקומנו מחסר רוח. עם עלות השחר, קמה רוח דרומית מזרחית חמה  וחזקה והים החל לסער בחזקה. הכרחנו איפוא לבקש מקלט בין סלעי המגור של „ראס אל נכורה“. בהתקרבנו אל החוף ראינו את הסלעים הזקופים הנופלים לים באפן נצב. בדיוק מתחת לתחנת המשמר האנגלי ישנה מערה שבה קבענו מראש את מקום חניתנו. אולם לדאבוננו הרגשנו שהמקום הזה אינו מתאים מסבת הזרם החזק הסוחף פנימה, ובקשי רב הצלחנו להמלט קצת יותר צפונה ושם מצאנו מקום מתאים לעגינה.

מיד לאחר סדור הסירה הלך אחד החברים לתחנת הגבול על מנת להתקשר טלפונית עם תל אביב. את כל היום בלו החברים בטיולים ובבקורים בכל הסביבה. בשעה 6 בערב עזבנו את המקום למרות הסערה, היות ואנו חששנו להשאיר את הסירה בלילה בין הסלעים. על אף הרוח המתנגדת הצלחנו אחרי מאמצים רבים במשך כל הלילה להגיע לעכו.

בעכו לא התחשבו אתנו כעם ספורטסמנים, אלא כעם מבריחי מכס. אחרי  חפוש ממושך שארך כשעה שלמה, הורשה לנו לרדת לחוף. במשך כל היום סובבנו בעיר ובערב הפלגנו לחיפה.

אחרי כניסה שקטה לתוך הנמל, השלכנו עגן ומתחת למפרש שפרשנו להיות לנו מחסה בפני הטל ועל שמיכות רכות וחמות נרדמנו וישנו שנה ערבה וחזקה. זו היתה השנה הכי מתוקה במשך כל הנסיעה. בבקר התיצבנו לפני שלטונות הנמל וקבלנו רשות לרדת לחוף.

הדבר הראשון שעשינו היה ללכת לשתות תה, אשר חסרונו הרגשנו בכל הדרך בסירה הקטנה. בינתים ירד גשם ואנחנו הכרחנו לכסות את הסירה במפרש. אחרי סבוב של כמה שעות בעיר – את ארוחת הבקר אכלנו רק בשעה 10.30 – החלטנו להפליג תל אביבה למרת מזג האויר הרע.

ב 12.00 עזבנו את הנמל ועם עזבנו התחילה שורת הפורעניות העקריות. בנגוד למסלול הרוחות הרגיל השורר בעונה זו – כמעט תמיד רוח צפונית – ושהודות לה יכולים היינו להגיע עוד בו ביום לתל אביב, נשבה רוח דרומית מערבית אשר הלכה הלך וחזק. רוח זו היא היא המסכנת את תנועת האניות בחלק הים התיכון שלנו בכל חדשי החרף. היא הרימה גלים גבוהים ובעיקר גלי-חוף חזקים עד מאד. בתנאים בלתי נוחים כאלה נמשכה נסיעתנו חזרה. כשרוח נגדית נושבת, צריכים לנסע בהצלבה, כדי להתקרב לאט לאט למטרה. במשך כל אותו יום וכל אותו לילה עשינו זגזגים כאלה מקרבת החוף ללב הים ובחזרה ובכל פעם חזרנו לאותו מקום בסביבת עטלית מבלי שנתקדם כמלא השעור. רק עם אור הבקר הצלחנו לעבור את שרידי המבצר של עטלית ולאט לאט התגברנו על הרוח הנגדית ורק בשתים אחרי הצהרים נמצאנו בקרבת שפת הירקון.

שבורים ורצוצים מחסר שנה ואכל במשך 30 שעה הגענו למחוז חפצנו. כאן החלטנו להוציא את הסירה אל החוף, מבלי להכניס אותה להירקון. גלי חוף גבוהים שטפו ברגעים האחרונים את סירתנו פנימה והרטיבו אותנו ואת חפצינו אולם לא היתה בזה סכנה. היינו כבר בבית. בכחותינו האחרונים העלנו את הסירה אל החוף ונסחב את חפצינו לתחנת הירקון ועם „קדוש“ הופיע כל אחד מאתנו לביתו.

וכך נסתימה הנסיעה הימית הראשונה תחת דגלנו הלאומי לחוץ לארץ.


"העם" – עתון לאומי, מס' 58, 3 ביוני 1931, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s