באפריקה הדרומית
צילומים דרך אגב
מאת ז. ז'בוטינסקי
האניה מסויטהימפטון לקאפשטט נוסעת 17 יום. הנסיעה נחשבת בכלל לשקטה במובן נדנוד האניה, לא נעים הוא לפעמים רק מפרץ הביסקאייה וגם שני הימים האחרונים, משאתה מתקרב להתמזגות שני האוקיינוסים ע"י כף התקוה הטובה. אני לא התנסיתי גם בזה. במשך כל הנסיעה הנה וחזרה, 34 מעת לעת, היה הים שקט, כמו צלחת המרק. התאים נוהים, הגם שאין בהם אותו ההידור שבאניות המשובחות ביותר של החברות האמריקאיות, ולא אותו הנוי שבאניות אחדות של קוי ים־התיכון. המזונות הם בנוסח אנגליה כלומר – הרבה אוכל, התוצרת הכי משובחת – בעולם אבל להבין אותם כהוגן אינם יודעים.
לעומת זה ישנה ספריה לא רעה: והאנגלים יודעים ואוהבים להשתעשע. ביום השלישי, כשהאנשים הספיקו להתוודע זה לזה, מתכנסת אספה כללית של הנוסעים (אמנם, באופן נבדל לכל מחלקה): האספה בוחרת בועד השעשועים. והועד עובר, קודם כל, בין הקהל ואוסף תרומות לקנית פרסים ומכשירים. אחרי כן מתחילה פרשת „מאורעות סוציאליים (אני מתרגם מלה במלה): התחרויות חלקיות, התחרויות כלליות בשביל הצ'מפיונים של ההתחרויות החלקיות, נשף המסכות, קונצרט. זה הכל – מלבד הריקודים בכל ערב. ההתחרויות מגוונות מאד: בריג', משחק כדור־יד וגולף על הסיפון; זריקת טבעות החבלים, שיש צורך לקלוע אותן אל הדלי; דיסקוסים של עץ, שנחוץ לדחוף אותם ע"י מוטות מיוחדים, בכדי שיעפו לאורך הסיפון ויתגבבו בנקודה מסויימת. מקום מיוחד תופסת התחרות, הנקראת „בולכטר־באר“. לרוחב הסיפון, בגובה של שלש אמות, קובעים בול־עץ מלוטש היטב, עד שנהיה חלקלק מאד. על בול־העץ מרכיבים את שני המתחרים; רגליהם מתנודדות במרחק אמה מן הסיפון, ובידו של כל אחד – כר, הממולא נעורת. התפקיד הוא – להפיל את המתנגד מבול־העץ ע"י מכת הכר; וה„יופי“ הוא בזה, שבול־העץ הוא חלקלק, ואתה בעצמך, בעודך מנפנף בכר, נשמט ונופל על המזרונים השטוחים למטה. זה בשביל הגברים: על הסיפון מעמידים זה ע"י זה דליים מלאים מים, בכל דלי (צף תפוח) מימי לא ידעתי, שתפוחים אינם נטבעים). הצ'מפיונים צריכים לכרוע ברך בפני הדליים, ידיהם קשורות מאחור, וכל אחד צריך לתפוס את התפוח בשיניו. מתברר, שזהו צירוף של עבודת־סיזיפוס עם עינויי טנטלוס. התפוח אינו ניתן להתפס, הוא מתחלק או צולל במים; בלי הידים קשה לשמור על שיווי המשקל, הצ'מפיונים נחבטים בזה אחר זה, ופניהם משתכשכים במים, והקהל שמח מאד.
לגולת הכותרת של ההתחרויות נחשבת ה„דרבי“, כלומר מרוץ סוסים. את תפקיד הסוסים ממלאות הגברות: על כל אחת – מגבעת של ז'וקיי וסרט עם קומבינציה מיוחדת של צבעים. מהותו של ה„מרוץ“ היה, שנחוץ לחתוך במספרים עקומות סרט צר מאד, שארכו כ־2 וחצי מטרים – לחתוך אותו לארכו זו שגוזרת את הסרט בדרך (והדבר קורה לעתים קרובות, בשעה שהאדם ממהר, והמספרים עקומות), יוצאת מן „המרוץ“, וזו שהצליחה לחתוך ראשונה עד הסוף, היא המנצחת. מתחרות כשש „סוסיות“ בבת אחת, ואחרי כן – המנצחות של כל ששיה מתחרות ביניהן.על זה מבזבזים ערב שלם, עורכים פארודיה שלמה של „דרבי“ אמתי – של מרוץ־מאי המפורסם באפסוס, עם התערבויות, „בוקמייקרים“ מקבלי ההתחרויות), אפילו עם שוטר במדים כחולים) כהים ועם שכורים, שהוא משליך אותם החוצה. את ה"דרבי" עורכים בסוף הנסיעה; אחריו בא נשף מסכות (המכשירים נמצאים בכמות מרובה מן המוכן אצל הספר של האניה) – ואור לערב הגישה לנמל – קונצרט, חלקות הפרסים ונאומי שבח לכבוד רב החובל וחברי הועד. דומה, שזהו הכל; יש רק להוסיף, שבכל יום ויום נערכות התערבויות, מי ינחש ביתר קירוב את המספר המדוייק של המילים שעברו במשך המעת־לעת שעבר.
האנגלים שמחים מאד על כל זה: אומה שאננה. לחנם חושבים אנו, כאילו העמים הלטיניים יודעים לשמוח יותר מכולם, בתולדותיהם של הצרפתים, של האיטלקים, ביחוד אצל האחרונים, היו הרבה אסונות; משום כך יש קרע בנפשם. בתולדותיה של אנגליה לא היו כל אסונות לאומיים אמתיים זה מזמן רב. דברי ימי אומה בלי טרגדיה, הלך־נפש מבלי טרגיות – אפשר, שבזה טמון השורש של כל אופים העממי המיוחד במינו. בכלל זה – של כשרונם להשתובב באופן רציני ביותר.
[…]
"העם – עתון לאומי", מס' 36, 7 במאי 1931, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 