רופא המעונין בעילום שמו פירסם בעתונות הצרפתית את יומנו, יומן רופא שעבד באניה מבריחה משקאות חריפים לארצות-הברית.
הרופא, שעמד על משמר בריאותם של מבריחי-הכוהל, בכל ההרפתקאות והחתחתים, מספר:
בנמל שקט. האניה שלנו העוגנת ליד החוף מתנודדת ופולטת אנחות קלות. המלחים מלומדי-הפלגה ומנוסים. כל מלח מדבר ושומע שפות רבות ובקי בכל המוצאים והמבואים של הנמלים. הם יודעים יפה את הלכות האסטרטגיה ותמרוני הטכסיס של עבודת ההברחה: פעם בהתחמקות מעין רואים, פעם בהעמדת-פנים של „זקיפי החוק“ ופעם „בסופה ובסערה“. מה שם האניה שלנו? – אין לה שם. יותר נכון, שמותיה כשמות כל האניות שבעולם. בכל נמל יש לה שם. מיוחד. וכמספר השמות כן מספר הדגלים. ברגע שאני כותב את השורות האלו מתנוסס על התורן דגל יווני, ועל הסיפון נשמע דיבור בערברב של לשונות. הסיפון נקי. בפינה אחת – חבלים. בשניה – חגורות-הצלה. באמצע – ארגזים אחדים מרותקים לרצפה, ומשני עברי האניה – צנורות לאיורוּר. הארגזים פשוטים וה„מאווררים“ אינם „מאווררים“ סתם. בארגזים כל מיני רובים, אקדוחים, רמונים, ארוזים בזהירות. והצנורות? – הם לועי מקלעות מוכנים לקרב. בהתקרב שעת סכנה ניתנת פקודה לרבי-קלעים לתפוס מקום יד גלגלי-השיגור, ומהצנורות פורצים כדורים מיטיבי-פגוע. לא אחת זכיתי להגיש עזרה מהירה למלחי האניה הפצועים בקרב עם סירות ואניות משמר במימי אמריקה.
*
בתא קטן יושב הממונה על הרדיו. אין טוב בלי רע. מכשיר הרדיו „הטוב והמסור“ (כך אנו קוראים לו בשיחות חולין), החוטף ותופס ידיעות חשובות על תנועת „אויבינו“ – לפרקים גורם לנו צרות רבות בגלותו את המקום שבו אנו משרכים את דרכנו. איש הרדיו שלנו מומחה שאין רבים כמותו. „אינו מאבד טיפה“ מכל המתרחש על גלי הים ובמעמקיו. כי גם משם, מהמצולות, אורב לנו האויב. אויב מסוכן – צוללת.
רב החובלים איש קשה-אופי. אפילו אש הגיהנום לא תאכלהו. מקפיד על דבר קטן כגדול. עשרות פעמים עמד לטבוע, מאות פעמים ראה במו עיניו את מלאך המות, אך רוחו לא נפלה, ידיו לא רפו והמשמעת לא זועזעה אף כמלוא השערה. בעצם אינו אדם, אלא מכונה. מי הוא, איפוא נולד, איפוא למד, איה משפחתו – אין איש באני היודע. פעם כטוב לבו בחלב (כן, אנו נזירים מיין, שומרים על ה„פרוהיבישן“ כמהדרים מן המהדרים) גילה את אזני כי יליד נורבגיה הוא, למד באוסלו ובקופנהאגן ובלונדון ובמאדריד. יש לו אשה יפה וילדה נחמדה. הבטיח להן לעבוד רק חמש שנים, ואחרי כן יבוא אליהן עשיר ויוכל למלא את כל מחסורן…
הסיפור שוסע על ידי לחישה שנשמעה בצנור הנמשך מהדוּסן. מה קרה? – ניתנה פקודה לכבות את כל האורים. המכונות עובדות „בצניעות“. מתלחשים. ופתאום – פקודה: „עמוד!“ מזרקור ענקי מגשש ממרחקים. ישגיח בנו או לא ישגיח? – השגיח! „צנורות האיורוּר“ „ממליטים ביצים“ מתפוצצות, ואנו נסוגים אחור. נמלטים על נפשנו באפלה… נשוטט ימים אחדים במימי שכנים עד שנצליח לאחז את עיניהם של זקיפי הגבול האמריקני. וכשיצאנו מתחומי הסכנה, הדלקנו את המנורות ועשינו חשבון – נודע, כי באניתנו יש ארבעה פצועים. אחד מהם – פצוע אנוש. הגיע תורי לעבוד.
*
הרופא מסיים את זכרונותיו שלא בכי טוב: האניה פגעה בשעת סערה באחד הכיפים במימי נורבגיה, בהצטיידה לדרך רחוקה – ושקעה. המלחים ניצלו בנס והתפזרו על פני ארצות שונות. רב החובלים לא הוציא את חמש השנים המוּתנות.
"דבר", שנה שמינית, מס' 2176, 19 ביולי 1932, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 