איתמר בן־אב"י / אדישותנו הימית – 16 במאי 1935

איתמר בן־אבי, 1933. מקור: ויקיפדיה.

איתמר בן-אב"י

אדישותנו הימית

לא הייתי בארץ ביום הגדול ההוא, – לפני ירחים מעטים – שבו הורם על תורן ספינה כבירה ויפה דלגנו הלאומי. דומני, כי אילו נמצאתי בנמל חיפה אז, על הרציף החדיש אשר ממנו הפליגה אניה עברית זאת, היה לבי מזדנק בקרבי למראה הנהדר ושפתי היו דובבות, בהתלהבותן, את קריאת האבות במאורעות כבירים אחרים לחיינו הצבוריים – היא קריאת „אמותה הפעם“, המבליטה, בקיצורה את תמצית השמחה האנושית למראה הגשמתו של חלום נשגב.

אכן, לא זה היה הנסיון הראשון, בתחיתנו השלישית, להדגשת רצוננו, הבלטת ישותנו העצמאית על פני הגלים התכולים. במאמר אשר שלחתיו, בערב המלחמה העולמית, לעורך „השלוח“ בימים ההם, פרופסור קלוזנר, – והוא לא הדפיסו, כדבריו אלי אז, מפחד הבקורת הרוסית – הזכרתי גם מניתי את כל המאמצים אשר נעשו על ידי חלוצים נועזים על הים של מולדתנו המחודשה. רב פעלים ואדיר החזון במקצוע זה היה, ביחוד, אותו „לוליק“ האכר, – הוא אביו הגאה של אבשלום הגבור, בן חדרה, אשר ירד, בודד וגלמוד, בסירה ישנה רעועה, לחצות את מימי הים התיכון הקדמון מאותה חדרה, אהובת נפשו, לחיפה הקרובה בתחילת שאיפותיה הימיות.

למן „אודיסיאה“ ימית זו, אשר תזהיר בדורות הבאים לביתנו הלאומי כאותה אגדת הומירוס הנערצה, לא חדלו, פה ושם, יחידים גם חבורות, לנסות את גורלם בביסוס הרעיון הימי העברי על בסיס מסחרי ומעשי, והכל זוכרים עוד, לבטח, את אכזבת חובבי ימנו, במיעוטם המדאיב, על אבדן ספינת קיטור קטנה „החלוץ“ – לא רחוק מימה הזועף של יפו העתיקה. „נשברו אניות“ – כה סיפרו אבותינו הקדמונים את דבר כשלונם של אחדים ממלכינו בבנין ציים עבריים ליד אילת ועציון־גבר, ושבר „החלוץ“ הרתיע את מאמצינו הימיים לירחים גם לשנים.

ודומה היה, כאילו אמר עם ישראל לשבת בחיבוק ידים על שפת ימיו הגדולים, כשעמי־הנכר מנצלים אותם בהצלחה רבה לטובתם הם.

*

לאשרנו, קמו לנו בארבע השנים האחרונות חולמים אחדים, אשר לא יכלו לראות בשויון נפש את נמלי יפו וחיפה מעגינים במימיהם רק אניות נכריות יום-יום, ובאחד הימים נוסדה על ידיהם אגודה ימית על שם אחד שבטינו הימיים היותר צולחים בעבר, הוא השבט „זבלן“. בזמן קצר עלה בידיהם של אלה להפיח רוח חיה בערי החוף שלנו, ודיזנגוף גם ביאליק המנוח נתנו להם את ידיהם ואת ברכתם. במשך זמן קצר הפך הנסיון החדש לתנועה כבירה. מאות חברים הקדישו לה מכספם, מזמנם מהתלהבותם ככל אשר לאל ידיהם. יום סרט מיוחד הכריז את תחיתנו הימית ברחובות תל אביב. כפתורם וטוטפות, עם העוגן כסימנם הבולט, נראו יותר ויותר בדשות הבגדים של העוברים והשבים. ציונים ידועים בגולה שלחו לאגודה הימית הזאת סירות ומכשירים לרוב. בית ספר ימי קטן נוצר אל פלגת ים יפו. אחד זאבי המרחקים הרחבים חבש כובע של רב־חובלים לראשו ובתהלוכת „פורים“ עברו בסך מלחים עברים צעירים – מלחינו הרשמיים הראשונים מאז החורבן.

מה נעימים היו שנים אלה לנלהבי הים העברי.

וכבר חזינו בדמיון את תחית הצי העברי, בכל חשיבותה לעתידותינו בתור עם העתיד.

כי פה, על פני המים הזכים והרבים, הן אין לנו שדות שלא נוכל לרשתם, ואריסים שאסור לנו להתחרות אתם בהתחרות גלויה.

כל המרחב התכול אשר לפנינו, פתוח הוא לרוחה, מאין מעצור על דרכנו החפשית.

עלינו רק להאדיר את רצוננו וים התיכון גם ים־סוןף ייהפכו לאשנבים עבריים אל מול אוקינוסי העולם.

כבימי דן וזבולן, שלמה ואבים.

*   *   *

אבל מה שומע אני מפיות החלוצים האלה, אשר העיזו לעלות צעד עוד יותר גדול בדרך המובילה למטרה הגדולה, מטרת הימיה המסחרית העברית, בהציפם על פני הגלים שתי אניות גדולות ורבות־הקיבולת – „הר־ציון“ ו„הר־כרמל“ בשמותיהם הגאים?

לדבריהם – חלפה ההתלהבות ה„זבולנית“ ותפוג עוד מראשיתה. האגודה הימית עצמה אינה עוד במציאות, וחובבי הים העברי התפזרו לכל רוח. אכן, בחיפה עצמה הריעו מאות אחדות של אנשים ונשים לכבוד הפלגת האניה העברית הראשונה בדרכה למצרים, לטורקיה ולרומניה, ובחזור האניה למקום מעגנה בשלום ובבטחון הריע הקהל לקראת נוסעיה ונפנף ממחטות ודגלים.

בזה נסתיימה כל ההתענינות, וספינותינו העבריות, בדגלי ציון לתרניהן, נלחמות מלחמה קשה לקיומן על־פני המים בכלל, ומימינו אנו בפרט.

אומרים – ומי יתננו טועים! – כי יחס ההמונים הרחבים לאניותינו אלה קר הוא עד ליאוש. אומרים, כי רוב סוחרינו ורוב נוסעינו – והם נמנים היום ברבבות – מבכרים כמעט תמיד את אניות הנכר אל אניותינו אנו. אומרים, כי אפילו מצד המטען בסחורות הנטיה הכללית היא למסרן אך ורק לסוכני־חוץ.

אין אנחנו לאומיים קנאים עד כדי־כך, שעשה נעשה כגרועים שבגויים להכריז חרמות ואיסורים על סחורות וספינות ארצות הנכר.

נמלי ארצנו לא נסגרו בעבר, גם לא ייסגרו בעתיד, בפני דגלי המדינות הגדולות והקטנות המונפים במימינו מעל תרנים רמים ונהדרים.

אפס, כאנגליה הדואגת לציה היא, שיגדל יותר ויותר; כאיטליה אשר הראתה גדולות ונצורות בהקימה לעצמה צי מסחרי אדיר שאין מתחרה לו כמעט ביכלתו ובתפארתו – כן גם על יהודה החדישה לדאוג לקיומה על הים.

הגיעה שעתה אף היא למאמץ ימי גדול, ובמאמצה זה שואפת היא רק להתחרות יפה וצודקת, המיוסדת בכל מדינות העולם על הסיסמא – „עמך קדם“.

ומיהו אשר לא יבין בגויים את התאמצותנו לתת מכל כחנו ואוננו לאניותינו אנו את בכורתן?

*   *   *

בכדי להגיע לכך לא יספיקו מלים בלבד.

צריך שאדישות המונינו תחדל בהחלט ושאת מקומה תתפוס התלהבות ימית בכל שדרות העם.

צריך שכל מוסדותינו הלאומיים יתיחסו באהדה מיוחדה ומרוכזה ליוצרי ציינו המסחרי החדש.

צריך שממשלת הארץ תיתן לו גם היא את כל העזרה אשר בידיה ותיצור לו את האפשרוית המיעוטיות להתפתחותו המהירה והאיתנה.

צריך, מצד אחד, כמובן, שחברת האניות העבריות תדאג לשפר את שירותה, להגדיל את ספינותיה, לעשותן לכלי־הדר ולאמצעי־נחץ בכל המובנים.

יפה היא ההכרה כי באניות העבריות שפת הדבור היא עברית, כשר המזון ובית־כנסת קטן מוכן לקבל בין כתליו מתפללים ללא הפרעה. ובמנאמים, אשר נאמתי בנסיעותיה לאוסתרליה ולמזרח הרחוק ידעתי להשתמש באלה לעירור התלהבות בחוגי היהודים כולם – המיחלים ליום שבו יזכו לראות במו עיניהם אניה עברית מקיפה את העולם כולו ומניפה את דגל ציון בחופיו השונים.

לרגשות אלה יש להוסיף עוד אחת והיא – יסוד אגודה עברית ימי עממית באמת, אשר תקיף את כל העם בארצו גם בגולה.


"דאר היום", שנה י"ז, מס' 206, 16 במאי 1935, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s