זאב ז'בוטינסקי / צי'וויטווקיה – 10 בדצמבר 1935

זאב ז'בוטינסקי, 1934. מקור: ויקישיתוף.

זאב ז'בוטינסקי

צ'יוויטאווקיה

את הפרק הזה הייתי צריך לקרוא בשם „גינואה“, כי את תלמידי בית הספר הימי הבית"רי ואת ספינת המפרש שלהם „שרה“ ביקרתי בג'ינואה. הדבר היה בשבוע שעבר; הם חזרו אז מאלג'יר, עם 550 טון משא בשביל אי איזו פירמה גינואית, ומצאתי לי סוף סוף את האפשרות להכיר אותם ואת ספינתם.

גם בצ'יוויטוויקיה הייתי, מיד אחרי הקונגרס הוינאי, אבל „שרה“ והתלמידים שהו באותו זמן בסיביליה. לא נשאר לי אלא לבקר את הבניינים. בית הספר של האיגוד הימי האיטלקי המקצועי נמצא ממש על החוף, בבית ישן נושן, שמראהו כמראה מבצר מן המאה השש עשרה; במשהו הזכיר לי אפילו את מבצר עכו בשנת תרפ' (להבדיל). על חוף סלע שני עומדים שלשת הבניינים, שבהם היו הבית"רים ישנים וסועדים בעונת ירחי הלימודים: בניני סלע רמים עתיקים. כל העיירה הציורית הזו אומרת עתיקות – ואעפי"כ לא שמעה מעולם את השמע היהודי: אפילו באינציקלופדיה הישנה של עפרון אין זכר לשמה. אבל בהוצאות הבאות בודאי שייזכר.

העיירה ראויה לכך. שומע אני, שמתהלכות אגדות על אי אלו פריביליגיות מיוחדות, שזכו להן תלמידינו: עלי להזהיר מפני גוזמות ממין זה. באיטליה של היום, – כמו בזו של זמנים עברו, בהם בליתי את שנות לימודי – מתקבל הזר בבתי הספר בסבר פנים יפות: במכללה כבגימנסיה כבמוסד מקצועי מיוחד. תלמידים בני חוץ לארץ כי יבואו בחברייה וישתקעו בחברייה – הרי שיעזרו להם בחייהם המשותפים ובלימודיהם המשותפים. במקרה שלנו בא בחשבון משהו מיוחד: התלמידים הבית"רים משתייכים לטיפוס אנושי שונה מזה של התלמידים האיטלקיים הרגילים שבאותו בית ספר ימי – האיטלקים מתקבלים בו, בעודם בגיל הילדות, ולומדים כאן את לימודי בית ספר עממי בכללם, גיאוגרפיה, היסטוריה ומתימטיקה; ואילו שלנו באים ברובם ותעודת הבגרות אתם, רק לשם הלימודים הימיים; הם איפוא, בגיל מבוגר יותר ורשאים ע"כ לסיים בהקדם את החלק התיאורטי של הקורס. בית הספר מביא בחשבון את כל המומנטים הללו, כשם שהיה נוהג גם לגבי כל כת אחרת. ולא עוד אלא שהכתוב מדבר באיטלקים, לאמור – בעם המקפיד במצוות הכנסת־אורחים, בעל נטייה לכל תנועה לאומית, וביחוד לתנועה, שיש בה מן הטעם הליגיוניסטי הגאריבלדאי.

וכל אלה לא היה בהם כדי נימוק מספיק, לולא מר ניקולה פוסקה, שהוא מנהל בית הספר הימי. עודנו אדם צעיר, אבל בקי ומומחה בספנות, במדה גדולה עוד יותר – בדיג, המחבר של מפות גיאוגרפיות אחדות, המציינות את דגי הים למיניהם ועד חופיהם האפריקניים של האוקינוס האטלנטי. במשך חצי שעה סיפר לי על מיני הדגים החיים במימי ארץ־ישראל וגם בים סוף ובמפרץ עקבה. „במשך דור אחד הייתם צריכים ליהפך לעם הדיג“, היא המסקנה מדבריו; אם כי אין הוא מביע זאת בצורת עצה ישרה נועזת. מתון הוא, וממעיט, בכלל, בדיבור; אבל בעל מעשים. בשעה שבאו התלמידים הראשונים, שטרם הכירו דבר, לא רק בהלכת הספנות, הדיוג, הלשון האיטלקית, – אלא לא ידעו איש את אחיו, – הפשיל הקאפיטן פוסקה את שרווליו, חיפש ומצא בשבילם את שלושת הבניינים הנזכרים – למעון, השיג אשראי אצל בעלי המלאכה, וסוחרי עץ וברזל לריהוט־הבניינים וכו' וכו'. מקובל לכתוב את ה„וכולי“ רק שתי פעמים, אבל הפעם היה מן הראוי להכפיל את מספרה עשרת מונים. אל נא יתרעם תלמיד מן התלמידים: איש נוצרי המטיל על עצמו את תפקיד הדרכת־גדוד של צעירים מישראל בדרך לא סלולה, כפטרסון בשעתו, – נוצרי כזה צריך שיצטיין גם במידת הסבלנות אשר לפטרסון. פוסקה הוא בעל מידת הסבלנות אשר לפטרסון…

בצ'יוויטוויקיה לא מצאתים, כאמור; היתה לי רק ההזדמנות לבקר את ראש העיריה ולחוות לו את תודתי על רוב הטוב, שהעיר העניקה לתלמידינו; ועוד ביקור עשיתי, מלא תוגה – על קברו של הבית"רי הצעיר מדאנציג, אברהם שטרויסברג, שטבע בים בחודש מאי. „קרבן לכיבוש הים העברי,“ – כה כתוב על המצבה הבודדת. בודדת היא המצבה, כי אגף מיוחד ליהודים אין, כמובן, בבית הקברות הנזכר; אבל הקבר נשמר בנקיונו ובטהרתו, גם בשעה שחברי שטרויסברג שוהים בסיביליה, מעבר למיצר הגיבראלטר. בעמדי כה לפני הקבר הבודד אפפוני הרהורים על המושג „הים העברי“. דבר מיוחד במינו: עד עתה סבור הייתי, שבמשך 40 שנות התעמולה הציונית, שעלו בחלקו של דורי, כבר הובעו כל הסיסמות והנוסחות האפשריות, המליצות, הכרוזים והמונחים הלאומיים: כולם, כולם כבר מצאו להם את ביטויים המלא, המוגמר, ושוב אין עוד מקום לחידושים. ואילו לעיני כאן מעין נוסח חדש, שטרם שמעתי את שמעו: חקוק הוא לעיני בשחם־המצבה, אולי בפעם הראשונה בדברי ימי ישראל. ומי יודע: אולי, בעתיד הרחוק, יגידו הבריות, שכדאי היה קרבן רך ורענן זה, כדי שישמש כרוז ואות ומופת לנוער היהודי.

בנמל גינואה, ממרחק, הכרתי את הספינה: ספינת־מפרשים בעלת ארבעה תרנים אינה הופעה רגילה – ספק הוא, אומרים, אם קיימות עוד בכלל שלש „ענקיות“ נוספות ממין זה בין צי המפרש שבים התיכון כולו. אלא שהתלמידים עצמם מודים, שבנמל אלג'יר ראו עיניהם ספינת מפרש גדולה מזו: ב־15 מטר יותר בארכה, ו־5 תרנים במקום 4: היתה זו ספינת הלימודים הפולנית מגדיניה. – „שרה“ היא בת אמריקה לפי מוצאה, שם נבנתה, ספינת לוקסוס של אדמיראל, ושמה היה אז „פור־וינדס“: ארבע רוחות השמים. אחר כך נרכשה לאיטלקים ושמה תורגם: „קוואטרו ווינטי“. חושש אני שבינתים הורדה בת־הנגידים מגדולתה: השתמשו בה לצרכי משאות שונים, בכלל גם בהמות ועזים. אולם עתה היא בדרך לשיא גדולתה: ספינת לימוד, פתיחה לאקדימיה ימית עתידה – „לכיבוש הים העברי“.

במקרה נזדמנתי באנייה עם שני אנשים, שלהם חייבים בית הספר וקרן תל־חי תודה על הספינה היפה. איני יודע אם כבר נזכר השם הזה בעתונות; איני יודע גם אם רשאי אני לקרוא אם השם הזה, וחושש אני שמא יאשימו אותי במידת האל־סודיות.

יהא מה שיהא – מר קירשנר הוא ורעיתו, ו„שרה“ היא תרומתם. הגאוה „המקומית“ מאלצת אותי להדגיש בזה, ששני בני ארצי הם בני־ארץ כפולים: ראשית – אודיסאיים, שנית – פאריסאיים. בהזדמנות כזאת מתעורר בו הרצון להיפגש בפונדק אחד עם כל הנוגעים בדבר, אבל הם אינם כאן. ה„מבעיר“ הראשון היה ירמיהו הלפרן, ראש מחלקת ספורט־ההגנה בבית"ר. מחנך אלפים אחדים של „מדריכים“: סוד בי"ס כזה. לפני שנה נתקשר, לתכלית זו, עם בית"רי איטלקי, הוא הרופא הצעיר מאוריציו מנדס: הוא הוא ש„גילה“ אז לפנינו את צ'יוויטאוויקיה ואת המפקד פוסקה. אבל הלפרן ופוסקה אינם; ועוד מישהו חסר לי – על אודותיו כבר כתבתי פעם מאמר ארוך: „אל־רייד“ היה כינויו, הוא הוא שהופיע הראשון בתיאוריה שלו על אימפיריאליסמוס ימי יהודי, אגב טענה שאפילו קאטאנו היתה עיר ואם בישראל, ושהעבר היהודי והעתיד היהודי („רודי־גל“) קשורים בים־התיכון.

יום אחד בלתי בחברת התלמידים: שבעה־עשר הוא מספרם כעת בספינה, והשמונה־עשר מהם נשאר באלג'יר בבית־החולים, (טיפוס; בהתאם לידיעות האחרונות הרי יצא משם בקרוב לחיים בריאים). רציתי „לחקור“ בעצמי, כיצד מגיב צעיר יהודי על נסיון בלתי־רגיל ממין זה. את שלושת החדשים האחרונים בילו על פני הים, שמהם 18 שעברו עליהם בסערות, בתוך ספינה זו בת 750 הטונות, בעוד שהעני בחלוצים או בתיירים הנוסעים לא"י מקונסטאנצה, או מטרייסט, או ממארסייל, גם לא שמע מעודו שמע אנייה בעלת פחות מ־9 – 8 אלף טונות. כי על כן, – כבר הנסיון הפיסי כשהוא לעצמו אינו מן הקטנים. הוסף לכך את הנסיון הפסיכולוגי: גם זה אינו מן הקלים. והגם שכל אחד מן השמונה־עשר עמד בהצלחה בבחינת התעודה התיאוריטית (קודם שהרשו לו להפליג ב„שרה“ לסיביליה) „פאדרונה מאריטימה“, – הרי אין התעודה לע"ע אלא פסת נייר בלבד: עדיין חסר להם הוותק הימי, ופה, ב„שרה“ אינם לפי שעה אלא תלמידים. להימנות בין תלמידי ספינת־מפרש קל, בהרבה מובנים, מאשר להימנות בין המלחים שלה, אבל במובנים אחרים הרי, אולי, יותר קשה. מהי, ובכן, המסקנה „שלהם“? „שלהם“ דוקה: כי את מסקנת המשגיחים עליהם, את מפקדיהם האיטלקיים כבר חקרתי, כמובן, עוד קודם שהלכתי לשוחח עם הצעירים.

לעתים רחוקות ביותר נופל בחלקי, בשנים האחרונות, יום תמים של נחת: עלי להעיד שהפעם הזאת הגעתי לידי כך. ברכבת, בדרכי לגינואה, חרדתי במקצת, שה„נסיון“ היה קשר – עובדה זאת הן ידעתי כבר, מתוך התזכירים האיטלקיים והביתריי"ם – כמו גם מתוך מכתבי תלמידינו. לא פעם נזכרתי בשנים שעברו, עת ציוו עלי לשמש „צינזור“ למכתבים של חיילי הגדוד העברי – ונוכחתי והרגשתי פתאום מה קשים הם החיים הצבאיים לסתם חייל מן השורה, מה עזים געגועיו לבית אבא, מה כבד עול המשמעת בקסרקטין או במחנה שבשדה. בקרב תלמידי ביה"ס הימי שרר מצב אחר לגמרי, כמובן, – ואין לדמותו למצב ההוא: ואעפי"כ, מטבע האדם הוא, בודאי, ואולי במיוחד מטבעו של אדם מישראל, ששולטת בו, בשעת כתיבת מכתב לאמא או לכלה, רוח סנטימנטלית, והריהו נוטה לעגמומית ולבכיינות; ואמא, או הכלה, מסדרת העתק־המכתב ושולחת אותו לפאריז.

שאלה אחת היא, שעניינה אותי במיוחד – ואותה הצגתי לכל אחד מהם: „ובכן, מסקנה – מסכים אתה, או אין אתה מסכים, להמשיך את חייך אלה, חיי מלח, הלומד לכהן בכהונת קאפיטאן?“ – שאלה זו היא שעניינה אותי במיוחד. את חוות דעותיהם של המפקדים האיטלקיים על כל אחד מהם, על היותו מוכשר, או לא, לחיים כאלה ולמלאכה כזאת – כבר היו אתי, שחור על גבי לבן, חתומות בכיסי בגדי; אלא שמנקודת־השקפה יהודית הרי חשוב יותר לדעת, מה דעתם הם עצמם – הנבהלו או לא?

מופלא מאד: משבעה־עשר אלה – רק אחד ויחיד הוא שהודיעני על החלטתו ש„לא להמשיך“; ודוקה צעיר הגון למדי, משכיל שבמשכילים (גמר את לימודיו במכללת צרפת), ופועל חרוץ בבית־הספר כבספינה. הוא מוצא, שלא יעמדו לו כוחותיו הפיסיים, ויש ברצונו לשוב אל המקצוע שהוא זכה לו לפי תעודתו האוניברסיטאית. אבל אחד ויחיד, כאמור. ששה־עשר הנותרים (והם מבטיחים שזוהי גם דעתו של החבר החולה שבביה"ח באלג'יר) מצהירים פה אחד: מנוי וגמור – הריני נשאר על הים! – והיות ואני מדבר עם כל אחד ביחידות, הם אינם מתביישים כלל בפני (הוכחה לכך תשמש לי העובדה שמפי רבים מהם, מפיות כולם כמעט, הרי אני שומע גם הערות־בקורת מרות וצודקות על פרט זה ועל פרט אחר; ביקורת עפי"ר צודקת בהחלט) – הריני מקשיב בדברים נעימה של גלוי־לב, וביחוד שאין זו הלא סתם שיחה אידיאולגית, אלא שיחה בשאלת הקאריירה או המקצוע; ו„פה אחד“ זה עשה עלי רושם אדיר. היה זה נסיון קשה, אבל מוצלח.

אין זאת אומרת כלל, שאני מסכים לדעתם של כל ששה־עשר „אומרי־ההן“ הללו. ישנם ביניהם, לדאבוני, שלושה־ארבעה שאיני רשאי להסכים להם: אין ביכולת הבית"ר לקחת על עצמה את האחריות לתמיכה שהם זקוקים לה להמשכת השכלתם הימית – אי־אלה מהם אינם מתאימים לכך בסגולותיהם הפיסיות, ואחרים אינם מתאימים מבחינה פסיכולוגית. אבל 75 למאה ממספר התלמידים הם בלא ספק „חומר“ טוב, אחדים מהם אפילו „מצויין“. עוד רחוקים הם מגמר חוקם בספנות. עוד עליהם לסבול דוחק ועמל רב עד שיגיעו למטרתם, והריני מסופק מאד, אם תוכל הבית"ר, בענייה, לתמוך בהם בדרכם הקשה. אבל הנסיון הצליח, ועל הסיפון של ספינת־מפרשים זו בעלת ארבעת התרנים ושני המוטורים – ועליה עוברים קוים תכולים־לבנים – על מעקה ספינה זו נפתח באמת פרק חדש בספר התחיה העברית.

אגב, נסיון צ'יוויטאוויקיה אינו היחידי: שם הספינה הביתר"ית השניה הוא „תיאודור הרצל“ ומקומו בים הבלטי, ותלמידיו הם מבני בית"ר בלטביה. איני יודע, לדאבוני, מתי אוכל להיפגש אתם, אבל, עד כמה שידוע לי – עלה הדבר בקושי וגם שם יצליח.

עד עתה הוכתר הנסיון בשם המתון והארעי: מחלקה ימית – מחלקה ימית של השלטון. עתה רשאים אנו לצעוד עוד צעד נוסף קדימה בדרך להגשמת החלום שאותו חלמה בית"ר בשני כינוסיה העולמיים: הראשון, בדאנציג ב־1930, והשני – בקראקוב בחוף העבר. שם עברי לחלום הנ"ל: „רודי גל“: השגה עקשנית, כמו „כיבוש הים העברי“, כמו „הדיבור העברי“, כמו „המדינה העברית“ – דמיון ומציאות בערבוביה: כמו כל עיקר מעיקרי הציונות. בבית"ר החדשה (על הפרק עומדת שאלת שינוי המבנה שלה) תהיה „רודי גל“ אחת ממחלקותיה.

ג.

ספנות ודיוג הם שני מקצועות חשובים, ביהודים אינם תופסים בהם לפי שעה כל מקום. ברור כשמש, שיש לשנות את המצב הזה. צעירים, שנטייתם לכך, צריכים להרהר היטב על קו־כיוון חדש זה בחייהם. ואין „היטב“ כאן פירושו אלא הירהורים מתוך העמקה וזהירות. אי־אלו אזהרות עלי להביא מיד ולמפרע, והריני מייעץ את קוראי הצעירים ואת הוריהם, לקרוא את ה„סוף“ בכל תשומת הלב הראויה, ובכל ישכחוהו לעולם.

ראשית: אין זו קאריירה בשביל בני עניים בלבד. הגם שההשכלה התיאוריטית היא בת 6 חדשים בלבד (כך קבעו, לפחות, באיטליה), אבל כבר אמרתי, שהתעודה התיאוריטית אינה מספיקה כלל וכלל. העיקר ב„וותק“, נסיון פעיל בספנות הנקנה בלא פחות משלש שנים.

ואין לשכוח, עם זאת, שצי יהודי עדיין אינו קיים, או „כמעט“ שאינו קיים; ובאניות של עמי־הים קשה כיום, לבן חוצ"ל, להשיג עבודה. לא בית־הספר בצ'יוויטאוויקיה, וכנראה שאף לא כל בי"ס אחר, לא יהיה עוד רשאי, זמן רב, להבטיח לתלמידיו היהודים שיוכלו למצוא בנקל את ההזדמנות לשלש שנות הספנות, ואח"כ – את משרת הקברניט או כהונת קצין „שני“ או „שלישי“. כצעיר זה, ההולך ללמוד משפטים או רפואה בצרפת או בלגיה, היודע בבירור שעם תום הלימודים תעמוד לפניו השאלה האיומה – „במה עלי להתחיל באמצעות התעודה שלי?!“ – כן יקרה גם להולך ל„כיבוש הים“: וכלגבי כל הכיבושים למיניהם – גם כאן: אין זו „קאריירה“, אין זו דרך־מלך בעלת ספסלים למנוחה משני עבריה ובעלת שלט של „ברוך הבא“ בסופה: העפלה חלוצית ההרה היא, נועזת, לא בטוחה, בלא תמיכה ובלא רחמים. דרך היא לאנשים חזקים בעלי כתפים רחבות, גוף ונפש בריאים. „ברזל“.

והמלאכה קשה. מחלת־הים אינה בדיחה; האוכל לא ינעם אף פעם לחככם. אלה הם הדברים שאנו „ערבים“ להם. ומשמעת הקסרקטין (במקום שם אתה „עובד“ שנה ויוצא פטור) היא כמשחק בהשוואה למשמעת השוררת בספינה: ולה הן תסור במשך כל ימי חייך.

חשבו היטב את דרככם. על „רודי גל“ להיות כחצר בעלת מבוא צר־צר ובעלת מוצא רחב ופתוח תמיד לרווחה.


"הירדן", שנה ב', מס' 562, 10 בדצמבר 1935, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s