נסיונות הדיג בא"י מימי המלחמה ועד היום – 29 בספטמבר 1936

בנהרות ובימים

(נסיונות שניסינו בדיג)

הננו נותנים בזה סקירה של מתמיד־הים העקשני רב־החובל בויאבסקי על נסיונות הדייג שלנו מימי המלחמה ועד היום.

ייתכן, כי הכותב דן סוביאקטיבית בכמה מקרים, ומן הסתם לא נמלט גם משגיאות עובדתיות קלות, אך חשיבותה של הסקירה המקפת בעינה עומדת. הענין חשוב לנו, בעמדנו לפני נסיונות דיג חדשים.

א. לפני המלחמה העולמית

שתי קבוצות של גרים, יוצאי רוסיה, מדייגי הים הכספי, היו עובדים בדיג על חוף ימה של ארץ ישראל לפני המלחמה. על פני ים כנרת היו מדייגים 30–35 דייגים ספרדים. לאלה האחרונים היו 5 דוגיות בים כנרת. לגרים היו 2 סירות בנות 6 מטר כל אחת. הם היו מעלים ברשתותיהם הפשוטות צייד רב, לפי מידות הדייגות האכסטנסיבית, כחמשים רוטל לשבוע לאיש. אך זה לא יכול להיות לעסק מכניס, כי אף פעם לא היה להם ביס נוח ולא היה שוק מסודר. הסיטונאים המעטים היו קשורים עם בעלי ה„זכיונות“, השולטים בשוק, ואינם נותנים לסוחרים חדשים לחדור לתוכו ואינם משלמים לדייגים בעד שללם מחירי־מחיה. שלטון הסיטונאים האלה נשאר עוד גם בימי השלטון הבריטי, ביחוד בתקופה הראשונה ובמקומות מסוימים.

ב. מהגדוד העברי אל הים

בראשית 1920 נתאגדה קבוצת הדייגים העברים הראשונה. אלה היו בחורים ממתנדבי הגדוד העברי באמריקה. הגורמים הנפשיים שדחפום להתנדב לגדוד ולעלות אתו לארץ ישראל, הם הם שדחפום לתקוע יתד בימה של ארץ ישראל ולנסות במשלח־יד מסוכן, קשה ובלתי ידוע להם מקודם. הם לא היו אמריקנים, כי אם יוצאי רוסיה ופולין שעבדו מספר שנים באמריקה.

קבעו להם בסיס בחצי־האי של עתלית. המים העמוקים עומק יחסי, המיפרצים הצפוני והדרומי, המוגנים פחות או יותר, מסערות, שימשו גורמים מסייעם להתחלה הזאת. אבל היו גם גורמים שליליים קשים: א) הביצות מסביב, זרועות קדחת, וקדחת צהובה בכלל, ב) חוסר מעון ומחסה לחפצים ולכלים. הם חיו בחורבות עתלית העתיקות, שמאות בשנים עמדו כבר בשממותן. ג) עתלית היתה אז רחוקה ממסילת הברזל מהלך 5 קילומטר בחולות ובביצות. 4) רכבות המשא לא היו נוסעות אז בקביעות. ה) שוק חיפה היה אז זעיר והיה נתון (כאשר הנהו גם היום במידה ידועה) בידי שלושה סיטונאים ערביים.

ההנהלה הציונית של אז באה לעזרה, ולפי הערכתה – ביד רחבה. נתנה לקבוצה רשתות טובות. רשת אחת היתה בת 2000 מטר. כלי השיט היו: סירה ערבית מהטיפוס הישן, בת 8 מטר, עוד סירה ישנה בת 6 משוטים, ועוד אחת בת 4 משוטים. היתה גם דוגית של שני משוטים. כלי שייט מתאימים לרשתותיהם לא היו להם. הקבוצה השתדלה אצל ההנהלה הציונית, אך בא כוחה של זו ענה: תוכיחו קודם, כיצד אתם יודעים לעבוד בכלים אלה שישנם ברשותכם. חברי הקבוצה לא יכלו לדון עם התקיף מהם.

היו מקרים שעדר דגים קרעו ונשאו אתם מאות מטרים של רשת ואבדו יחד אתה. היו מקרים ששלל 8–10 קאנטאר שנשלח לחיפה בדרך הים בסירה שמלפני המבול, או על דבשות גמלים, הושלך הימה, כי המשלוח נמשך זמן רב מדי והסיטונאים הורידו את המחיר עד לגיחוך. הקבוצה התענתה וסבלה, קיותה להצלחה בשלל, כדי שתוכל לרכוש סירת־מוטור־מפרשים בעלת קיבול של 30–40 טון, ולעבוד בתנאים יותר תקינים, לפי תכנית.

במקום ההצלחה באה הקדחת. לאחר שנת מחלות נתפוררה. שמעתי בחוגי ההנהלה הציונית את הדעה על הקבוצה: „הוזים ושלומיאלים“. שמעתי בחוגי הקבוצה את דעתם על אלה מההנהלה הציונית שהיו נוגעים בדבר. דעה זו היתה יותר קצרה ויותר „ציורית“. אך לא זה העיקר.

ג. המשך עתלית

אחרי הקבוצה הראשונה באה שניה, שקיבלה מקודמתה את האינואֶנטאר. בראש עמד ראש הקבוצה הקודמת, הח' ליב ליפשיץ, שהתעקש למרות המחלות הקשות שתקפוהו, והקדחת הצהובה בכלל. אכן, בנס נשאר בחיים.

גם הקבוצה השניה קיומה לא ארך, מאותם הטעמים שהפריעו לקודמת. נתאגדה גם קבוצה שלישית שהתישבה לא בחרבות המבצר אל במושבה עתלית. הסירות והרשתות של ההנהלה הציונית כבר נמסרו (באפריל 1921) לקבוצת גרשוב, אבל לקבוצת עתלית השלישית היו מכשירים משלה. קבוצה זו הסתפקה במועט שבמועט. עסקה בעיקר בעבודה שכירה בחקלאות והיתה מספקת דגים למושבה עתלית ולקבוצה החקלאית של טירה שהתקיימה אז. הדייג היה לקבוצה השלישית רק למקצוע־עזר, אך לא היתה לה היכולת להתפתח.

ד. כנרת א'

בסתו 1920 סודרה ע"י גדוד־העבודה (שחנה אז בקירבת הכנרת) קבוצת הדייגים הראשונה מטיפוס אירופי. אלא שזמן רב עבר עד שצוידה כהוגן. אז עוד חסר הכל בישוב. כרובינזונים הוכרחו הראשונים להכין כל גלגל וכל מכשיר. היתה לקבוצה רשת רחבה 4 מטר וארוכה 80 מטר. לא היו שום ידיעות הידרוגראפיות והידרוביאולוגיות של המקום. לא היה גם מקור, ובשום מקום בעולם, להשיג ידיעותכאלה. המפות והתרשימים שישנם כיום נערכו אחרי אותו זמן.

אבל היה שלל, שהגיע במשך הזמן עד 5 קנטר ליום. דגת הכנרת עדינה ביותר, ובתנאים של אז אי אפשר היה לחשוב על שליחותה לשוק רחוק. שוק טבריה עצמה היה כה זעיר שלא יכול לעכל כמות כזאת. את המשלוח הראשון מהכנרת מכרו בשני גרוש פח ריק (משל בנזין). את המשלוח השני והשלישי היה אפשר לקבל יותר משילינג בעד כל השלל. השאר צריך היה כבר להשליך חזרה המימה. העסק הכניס רק גרעון, ולכן חוּסל.

כיום השתנה המצב בענין ים כנרת.

ה. מעגל של רשת

באביב 1921 החלה לעבודת קבוצת גרשוב. זו היתה שותפות ולא קבוצה מבחינה חברתית. האנשים קבלו את הנותר מקבוצות עתלית: שלוש סירות, אלף מטר רשת תת־מימית וכמה מאות מטרים רשת פשוטה. כסף לא היה להם כלל, ואפילו לתיקון המכשירים נזקקו לתמיכה מאת ההנהלה הציונית. את הסביבה לא ידעו כלל. לבסיס לקחו להם את חולות הים של תל אביב (שכיום כוסו כבר בנינים). על טיב הסירות תעיד העובדה, כי כאשר הביאה אותן סירת־מוטור מחיפה, נתפוררו שתים מהן מרקב. ולא בלשון גוזמה נאמר הדבר. הרשת בת אלף מטר נשארה על החוף, מרקיבה והולכת, כי כדי לעבוד בה נחוצה היתה סירה בת 10 טון לפחות. חטיבה בת 600 מטר מרשת זו נשארה עוד טובה לעבודה ועברה לידי קרוטאקוב ובניו. זו היתה מעין קבוצה משפחתית. סירה לא היתה לה כלל. 380 מטר מאותה רשת מסרו הקרוטאקובים לקבוצת הדייגים על הכנרת, וזו לפני חיסולה מסרה את ה־170 מטר שנותרו ממנה בחזרה לקבוצה שניסתה שוב בעתלית.

אך בזה לא נסגר עדיין המעגל של רשת זו. שרידיה עברו מקבוצה לקבוצה, ועוד אשתקד הציע לי חובב דייגות רומאנטי נלהב שאקבל לרשותי את 40 המטרים מרשת עתלית „שנשמרו עוד במצב מצוין“.

אך נשוב לקבוצת גרשוב. פעמים נתחלפו אנשיה וקיומה נמשך עד 1923. שללה היה מגיע עד 20 רוטל לאיש לחודש.

וזכות גדולה היתה לקבוצה זו שלמדה את מצב חוף תל אביב ביחס לדייגות עד מרחק 10 מיל מהיבשה. אנשי גרשוב היו הראשונים לצוד במי ארץ ישראל טוניצים אדומים.

ו. קבוצת לב

באביב 1922 נתאגדה קבוצת לב, שבסיסה היה בדגניה ועבודתה בכנרת. אלה היו 7–8 אנשים, רובם דייגים לפי מקצועם, אך דייגי נהרות. בעצמם בנו להם את סירותיהם הפשוטות. הם השתמשו בעיקר בשבכות־ברזל וכן היתה להם רשת פשוטה של כמה עשרות מטרים. היו כבר הכבישים טבריה־צמח וטבריה־נצרת־חיפה. השוק הורחב. דגת־הכנרת עדינה יותר מדגי מים מתוקים רגילים. לכן מחירה טוב, אבל הובלתה קשה. הביקוש היה טוב, אך הקבוצה היתה חלשה באמצעים ולא יכלה לעמוד בהתחרות עם „מלך הכנרת“ של אז, גולדצוייג, שקשר אליו את כל הדייגים, הקבלנים והסוחרים, הקטנים והגדולים, יהודים וערבים. היו רדיפות פליליות על קבוצת לב והוא ניצל ממות רק משום שהמתנקש הערבי השכיר טעה והרג אחר במקומו.

ז. חלוצי פינסק

הקבוצה השלישית של דייגי כנרת היתה מחלוצי פינסק. גם אלה רובם דייגי נהרות ואגמים. אף הם בנו להם בידיהם את סירותיהם. אף הם עבדו בעיקר בשבכות של ברזל וגולדצוייג חנק גם אותם. חברי הקבוצה התפרנסו לא מן הדייג בלבד, אלא עבדו בעבודה חקלאית. בפעם האחרונה דברתי אתם לפני שנתיים. בחורים טובים מהטיפוס החלוצי הישן, אך לא דייגים בפסיכולוגיה. איך יכלו אלה להתגונן מפני הסיטונאי־העכביש הגדול?

ח. המאלטאים

ב־1923 נפל דבר בדייג בחופי ארץ ישראל: הופיעו המאלטאים. בחודש מארס באו בשש ספינות ישנות בנות 2 תרנים, מטיפוס המאה ה־18. יכולת קיבולן היתה 20–90 טון. היו להם רשתות „טרול“ שנמשכו ע"י מכונות־הקיטור. העובדים היו 54 איטלקים, רובם ממאלטה. הספינות האלה מתרחקות 10–12 מיל מהיבשה, פורשות רשת של 200 מטר הרוחב ומושכות אותה בקו מקביל לחוף כשהן (2 הספינות) נוסעות בקו מקביל זו לזו במשך שעות אחדות. לסוף הן מתקרבות זו לזו ומעלות את הרשת. אחרי זה הן חוזרות על פעולה זו בכיוון הפוך. וכך 16–17 שעות במעת לעת. הכנסת כל ספינה לחודש הגיעה ל־260 לא"י ומעלה. השאלה היא, איך נתחלקה הכנסה זו בין בעלי הספינות לבין העובדים. המאלטאים אמרו לי כי הם מקבלים 60 אחוז. בעלי הספינות נשבעו לי במאדונותם כי החלוקה היא מחצית על מחצית. אם נקבל את הנוסח הזה הרי 132 לא"י המתחלקים לתשעה אנשים: 14,64 לא"י לאיש. לזה יש להוסיף מזונות. יזכרו היטב את המספרים האלה כל החברים הנשכרים לספינות־דייג. הורדת שכר גרועה מהפרת־שביתה.

אין דבר שהראשונים לפיתוח הדייגות מטיפוס אירופי בארץ ישראל היו המאלטאים. ואין בכך כלום, שאמצעיהם היו נושנים במאה וחמשים שנה. עובדה היא שהם הראו כיצד ומה לעשות בגישה נכונה. לכן נצרף את פעולתם לחשבון האקטיבה. כל „הצי“ שלהם עלה ב־360 לי"מ. הציוד – 180 לי"מ. עוד מכשירים וכלים – 200 לי"מ. ס"ח 740 לי"מ.

ממאלטאים אלה היו באים לחופי ארץ ישראל מ־1923 עד 1932, מדי קיץ.

ט. „הרברט סמואל“

ב־1923 בא בחור בעל הון מאמריקה והעמיד ספינת דייג מונעת במוטור, ושמה „הרברט סמואל“. אליו נצטרפו הלאֶטי מיאנסון מקבוצת גרשוב ואחרים מקבוצת לב.

הספינה היתה פתוחה, כלומר, לא התאימה לים. המניע הוסק בבנזין, כלומר, לא חסכוני. היו 600 מטר רשתות־פלדה ו־700 מטר רשת פשוטה. היתה מכמורת של 400 מטר. הספינה לא הכילה אותן ולא היתה מתאימה להן. היתה גם רשת מטיפוס „טרול“ שהספינה לא יכלה למשוך אותה. האמריקני סיפר שהוציא על העסק עשרת אלפים, ודאי התכוון לדולארים, כי גם לפי השערתי עלה הדבר ב־1500 לא"י ומעלה. עבדו בלי תכנית. העובדים היו חסרי כל ידיעה בים. יותר מרצון טוב לא היה בכלל ולא כלום. איני יודע מי קנה אח"כ את הספינה. לא שמעתי מאז על „הרברט סמואל“.

י. הראשונים על הירקון

מהנסיון של המפעל האמריקני נשאר משהו אצל שנים מהעובדים: האחד זלמן כהן, אז עוד עלם צעיר מאוד, ואתו הלאֶטי יאנסון. היתה להם סירה בת 6 משוטים ומאות אחדות מטרים של רשת. הם התישבו על שפת הירקון במקום סכנה שמם כפי שהיה אז, ישבו, עבדו ו… רעבו. יאנסון עזב. נשאר זלמן כהן לבדו. היום הנהרו בעל בית־מלאכה לסירות, בעל עשרות אחדות של סירות־טיול זעירות ובעל סירות־משא אחדות. הדייג הנהו כבר דבר פעוט ולא חשוב בשבילו. אך בדייג החל. אז ב־1923.

יא. הצליחו במחקר

ראש עירית תל אביב מסר באותה שנה מגרש עירוני זמני לקבוצת רובינשטיין־פלינאֶר (המגרש השייך כיום לאגודת „זבולון“). בקבוצה נמצאו שרידים מהקבוצה הראשונה של כנרת, מהשניה של עתלית, מחבורת גרשוב־יאנסון. מאורת־כלבים לשעבר שימשה להם צריף־מעון. כלי־השייט – סירה אחת ב 4 משוטים. הרשתות 300 מטר מסוג המשולשות ו־200 מטר חכת־מחרוזת. עסקו גם בחקירה וגם בעבודה מכניסה, והצליחו בחקירה יותר מבהכנסות. ובכל זאת השתכרו למחיתם. קבוצה זו התקיימה עד 1930. חבריה נתפזרו כאשר באה הגאות בשוק העבודה ומשכורתם של בעלי מקצוע בכל מלאכה הלך ועלה. נשאר אחד, אייזיק באֶלינסקי, שסדר אחר כך עוד קבוצה בחיפה.

יב. „סיילקוט“

ב־1924 נרשמה בחיפה „סיילקוט“, ספינת־דייג בעלת מיפרשים ומניע לשם עבודה בטרולאֶר (סוג רשת). קיבולה היה 23 טון. הספינה היתה שייכת ליהודי אנגלי. הספינה היתה מפליגה למרחק 2–3 מיל ואח"כ גוררת את הרשת ברבע עיגול עד המצוף. העבודה היתה לפי השיטה הדנית. שלל הדגים היה מרבע עד חצי טון ליום, כלומר מ־5 עד 30 לא"י במחיר. הספינה עזבה את ארץ ישראל מחמת הסיטונאים הערבים.

יג. קבוצה שניה של גרשוב

בקיץ 1925 מצא גרשוב „בעל הון“, אדם בשם קרוגלאק, שנתן כסף לנסיון נוסף. בנו שתי סירות שטוחות־תחתית מטיפוס פאנטאסטי. שוב התישבו באהלים על חולות תל אביב. הנגר לוין עמד לבנות את הסירות. הם ידעו בבנין סירות לא הרבה יותר מ„בעל ההון“. קנו עוד סירה בת 4 משוטים ו־200 מטר רשת ישנה מסוג המשולש. העסק נגמר במשפט בין הצדדים. השופט המנוח ד"ר נופך אמר אז בפסק דינו: „יש סוג אנשים שאין לדון אותם“. זה התאים, לדעתי, לשני הצדדים.

יד. הסאלוניקאים הראשונים

דייגים עברים עובדים זה מדורות במפרץ סאלוניקי. התנאים שונים במאוד מאוד מתנאי ארץ ישראל. ב־1923 באו דייגים יהודים מסאלוניקי לארץ ישראל. הם קבלו קודם הבטחה שההנהלה הציונית תעזור להם. דייגים ממש היו רק שנים. השאר קרובים למקצוע הדייג, סוחרי דגים וכדומה, אך לא דייגים. תוצאות עבודתם של „דייגים“ כאלה הן ידועות מראש. עוד ב־1926 סיפרו העתונים את המקרה המעציב ובסיפור יש גם משפט כזה: „אויבינו הערבים יעצו לנו להיכנס אל פי נהר רובין לדייג. עלינו על סלעים שלא ידענו על קיומם“. הסירות נשברו וכו'.

טו. הסאלוניקאים ב'

החלו באים דייגים יחידים, לא מאוגדים, כאלה שידעו כי התנאים בא"י הם שונים, כי קשה יהיה הדבר, אך המצב אילץ אותם. הם ידעו כי דייג יתפרנס גם באמצעים פרימיטיביים. יש שהביאו אתם גם מכשירים. 5–6 דוגיות. מאות מטרים של רשת (מסוג המשולש). אלפים אחדים של חכת־מחרוזת.

ההסתדרות איגדה אותם. זה איפשר להם להצטייד יותר במכשירים. היו 20–30 איש. הקבוצה עודנה קיימת בחיפה.

טז. חלוץ בודד

באביב 1924 החל י'. אברמוב, אחד הגרים, לבנות לו בידיו סירה מוזרה. הוא ענה למבקרים בשויון נפש. נסיונו הוא בא לו מהים הכספי ברוסיה. „צריך לחקור קודם כל את פי הנהרות“ – אמר.

זמן רב אחרי זה התודענו. הוא הציל אותי פעמים ממות ופעם הצלתי אני אותו. בגורל „הראינועי“ של חוקר במקצוע זה יארעו מאורעות כאלה. הוא אמר לי פעם: 22 הנהרות הנופלים לים התיכון הם 22 מוזיאונים הידרוביאולוגיים. יש לדעת בדיוק מה הם הדגים שיש לך עסק בהם. אתה צריך לדעת את הזרמים, את זרמי אלכסנדריה וליטאני (נהר גדול בדרום סוריה, סמוך לגבור א"י), ואז תדע את תנאי הדייג. כן, אדם זה, היודע בקושי קרוא וכתוב, פתח לפני אפקים חדשים, צריך להתכונן לקדחת צהובה, לכיבים טרופיים, לנשיכות ועקיצות. זה 11 שנה חוקר אברמוב זה את פיות הנהרות. איך החזיק מעמד עם כל סוגי הקדחת בקרבו, איני יודע. „עז כמות“ נאמר כפי הנראה גם ביחס לאנשים מסוג זה. אדם זה בסירתו המשונה ובשבכות־הדייג שלו צד כ־200 רוטל לחודש. זהו אדם מופת, אך מופת למה שאחדים לא יוכלו לחקותו. חלוצים אנו, אבל בכל זאת לא בתי חרושת לנסים ונפלאות.

(סוף יבוא)

א. בויאֶוסקי

*  *  *

בנהרות ובימים

(סוף מגליון 29 בספטמבר, (מדור „כלכלה ומשק“)

י"ז. קבוצת האוצ'אקובים

בסתו 1924 באה מעיר אוצ'אקוב קבוצת דייגים. באותו זמן החלה הסתדרות העובדים במעשה חשוב ונחוץ – שהוזנח אחר כך משום מה – לאגד את קבוצות הדייגים להתאחדות אחת. ההסתדרות קיבלה את האוצ'אקובים אל חסותה, הצלחה נדירה בשביל דייגים, הנחשבים בדרך כלל ל„אֶלאֶמנט אובד“. נתנו להם אשראי, נתנו להם לבחור להם מקום, כלי שייט וכדומה. יתכן שבמקומם היו בעלי מקצוע טובים. אבל הים השחור לחוד והים התיכון לחוד. אוצ'אקוב – לא עכו. בידיעת הים ובאוכטולוגיה לא היו חזקים ביותר. לאחר שני דיוגים מזהירים, שיש לבארם בפגישת להקות דגים נדים מטעמים מאֶטאֶאורולוגיים, באה „הבצורת“. הסיבה לא נודעה. לא האוצ'אקובים ולא ההסתדרות ידעו. נפרדו ברגש עלבון הדדי.

סיבת אי־הצלחתם היא משום שלאורך חוף ארץ־ישראל יש 7 רצועות של סלעים. חוץ משכבות אלמוגיות באמצע. העבודה ברשת הנהוגה ברוסיה (נאֶווד) בלתי אפשרית חוץ מבשטח צר ליד חיפה. חוף עכו מזכיר במראהו החיצוני את הפנה הצפונית־מערבית של הים השחור, ולכן בחרו האוצ'אקובים במקום זה, אבל הדמיון הוא רק חיצוני. במרחק יותר גדול מהיבשה יש גם כאן אותן שכבות הסלעים והרכסים האלמוגיים. אנשי הים השחור אינם מבחינים באלמוגים, אבל הדגים מבחינים בהם. הם לא ישוטו במקום כזה בלהקות גדולות, אלא אם יקרה מקרה הכרח. יש עונות שבהן מופיעה דגה גם מדיוג עונתי. נחוצים ציודים מיוחדים ובכלל זה בתי חרושת לשימורי דגים.

י"ח. קבוצת קיסריה

בשנת 1924 עבדה קבוצת דייגים, רובם גרים מסביבת הים הכספי, ובסיסה היתה קיסריה. לקבוצה היו 2 סירות בנות 4 משוטים, 300 מטר חכות־מחרוזת ו־200 מטר רשת משולשת. השלל היה טוב, אך קיסריה מרוחקת מהשווקים. לאחר חדשים אחדים נתפזרה הקבוצה.

י"ט. קבוצת חפצי-בה

ב־1925 החלה עובדת על חוף חפצי-בה קבוצת דייגים שהיתה מוכרת את הדגים בשוק הרחוק מהם שעה אחת הליכה ברגל, חדרה. הקבוצה עובדת גם היום, אם כי חבריה נתחלפו כבר פעמים רבות.

כ. במעלה הירקון

שלושה אנשים התחברו ב־1925 לעבודה במעלה הירקון בשבכות ובסירות קטנות ופשוטות. שללם היה רב: 2–3 רוטל במעת־לעת לכל שבכה. מפני הקדחת הוכרחו להסתלק מהירקון.

כ"א. בים התיכון ובים-סוף

ב־1927 בא לארץ־ישראל רוזנֶנגארט והחל בנסיונות־דיוג בקנה מדה רחב.

אותה תקופה היה המצב ביחס לדייג כזה.

השוק היה בידי 7–8 סיטונאים. הקמעונאים היו תקיפים. חוץ מאלה עבדו, כרגיל, הרוכלים המכריזים.

בדייג עצמו עבדו: המאלטאים, ערבים נשכרים לקבלני דייגות, ערבים בודדים, יהודים ספרדים שעבדו בים כנרת, קבוצת הפינסקאים, הסאלוניקאים בחיפה, הקבוצה בחפצי־בה ([?] להטלת הביצים, אך כדי [?]), שתי קבוצות על הירקון וחוץ מזה בודדים מטיפוס אברמוב.

הדגה המקומית כבר לא הספיקה. הביאו כבר דגים מהארצות השכנות ומארצות רחוקות – בהיקף של 40–50 אלף לא"י לשנה.

ידוע היה כבר על מציאות דגה רבה במרחקים מסוימים מהחוף, מעבודתם של המאלטאים ו„סיילקוט“. זאת אישרו גם כל הדייגים שעבדו זמן מה.

כל אלה הספיקו, לכאורה, לכך שאדם בעל הון יוכל להקים מפעל הגון במקצוע. רוזאֶנגארט החל מפתח חנויות דגים קמעוניות, צעד נכון, כי הוא משחרר את המפעל מהסיטונאים.

אך אחרי זה באו שגיאה אחר שגיאה. הספינה שהובאה מהולאנד לא התאימה לא ביכולת קיבולה ולא בתכונותיה. שנית, החל רוזאֶנגארט מיד בעבודה זולה. הוא רצה שבעבודה יעבדו טירונים ליד שני אנשים מנוסים. שלישית התערב מר ד', שלא ידע כלום לא בדיוג ולא בשייט, בעבודת רבי־החובלים שלו. לסוף חסר לו גם כסף.

ב־1928 העביר רוזאֶנגארט את ספינתו לים־סוף, העשיר בדגים. מפרץ אילת (עקבה) גדוש באמת דגים, אבל הספינה לא היתה מתאימה, ממחצית דגי ים־סוף נודף ריח פוספור, וחוץ מזה קשה מאד ההובלה מאילת לשוקי תל־אביב וחיפה. רוזאֶנגארט החל קונה פשוט דגים בזול מדייגים ערביים מאילת והיה מביא אותם לשוקים הטובים בארץ. מהמפעל עצמו לא נשאר, איפוא, ולא כלום. וחבל שהיה רעש גדול, לא־בריא, סביב מפעל זה.

כ"ב. עוד נסיון

רוזאֶנגארט הצליח למשוך אל מפעל אילת (עקבה) את הקולונאֶל קיש. מר קיש העמיד ספינה יותר מתאימה מזו של רוזאֶנגארט, אך העסק לא הוטב, כי מלבד הבעלות הכספית ומלבד הספינה לא נשתנה במפעל ולא כלום. ב־1934 נמכרה הספינה לד"ר שמיר.

כ"ג. מהכנרת לירדן

ב־1930 מכר אמזיך באֶלינסקי את סירותיו ורשתותיו (גם בית־מלאכה קטן לבנין סירות) שבירקון ובכסף העמיד ספינת טרולאֶר־גלגלים בים כנרת. אתו היו עוד 4 אנשים. הדייג לא הצליח מחמת פגימות מכניות בטרולאֶר. הקבוצה נתפזרה. מכל הרכוש נשארו לאיש 3 לא"י. הוא עשה לו סירה קטנה ועבר לדוג ליד גשר. במשך 5 שבועות ראה ברכה והצליח לרכוש לו שוב מכשירים הגונים. אך להתקדם לא יכול מחמת התקפות הקדחת. הצלחתו בדייג לא היתה מקרית, כי אם ילידת ההתמדה והשיטתיות.

כ"ד. האיטלקים

באפריל 1932 באה קבוצת שש ספינות טרולים איטלקיות, מצוידות במיפרשים ובמניעים, כל אחת בת 30 טון בערך. המניעים בני 80 כוח סוס. המיפרשים מצוינים. הציוד בכלל – בן זמנו. כשנים וחצי חודש עסקו בעבודת חקירה ע"י הידרוביאולוגים ואוחטיולוגים שבאו אתם. העסק היה בידי חברה עשירה. הם שאפו למונופולין. למאלטאים נתנו פיצויים 1000–2000 לא"י שיסתלקו. נגשו לעבודה ובבת אחת הורידו את מחיר הדגה לחצי. בזה אמרו להכות מראש כל מתחרה. אז עוררו הדייגים הערבים רעש גדול. אבל איך יכלו באמצעיהם הפרימיטיביים לעמוד במחירים כאלה? והאיטלקים עוד הבטיחו להביא בשנה הבאה עוד ועוד ספינות. התערבה הממשלה. הרשו לספינות לגמור את העונה. באוקטובר הפליגו 4. שלוש נשארו. הבעלות עברה מהחברה האיטלקית לקואופרטיב של הדייגים עצמם. הם עובדים עד היום. שללם – כ־40 תיבה מעת־לעת (כל תיבה שלושה רוטל). הרי זו שוב הוכחה נגד הדיבורים על דלות־דגה במימי ארץ־ישראל.

כ"ה. קבוצת מחקר

ב־1932 נוסדה ליד אגודת זבולון קבוצה קטנה לחקירת הנהרות והחופים של ארץ־ישראל מבחינה הידרוגראפית והידרוביאולוגית. לקבוצה 2 סירות, אחת בת 5 וחצי מטר, השניה – 3 וחצי מטר. אמצעי כסף לא היו. לכן עוסקים חברי הקבוצה בדייג, למען המחיה. הקבוצה הצליחה לאסוף ולקבוע חומר רב.

כ"ו. „קינגפישר“

קבוצת־מחקר זו רכשה בהזדמנות אחת ספינה בת 18 טון, בעלת שני תרנים. כדי לצייד אותה במניע וכדי לעשות בה שינויים, שטה לחיפה. זה היה בתחילת הגאות המהוללת. העבודה היתה מרובה בכל בתי המלאכה, וכל אשר ניתן להידחות נדחה. בפברואר 1933 נגמרו התיקונים. נותני הכסף דרשו שהספינה תבוא ליפו, חסרת המחסה מסערות (לפני שנבנה נמל הסירות של היום).

סערה גדולה ניתקה את הספינה מהעוגן והשליכה אותה ליבשה. הספינה נופצה.

כ"ז. „מכס נורדאו“

ב־1;934 איגד ד"ר שמיר כעין חברת מניות קטנה בת 6 אנשים ושכר מאת הקולונל קיש את ספינתו „מכס נורדאו“, על מנת להתאימה לדייג. ד"ר ש. לא ידע בעצמו אם תהא זו ספינה לרשתות רגילות או לטרול. תנאי הותנה בין השוכר והמשכיר שהספינה תקבל תיקון יסודי. לשם כך שטה הספינה לצידון ושם… תיקנו את הספינה, שהיתה קודם לא רעה. הפכוה לכלי לא יוצלח. ואחרי כל זה לא נשאר כסף במה לעבוד. האמת ניתנה להיאמר כי לא היה גם איש אחד מומחה לעבודה. עברה שנת עינויים. החברה נתפזרה, הספינה עומדת בטלה.

כ"ח. „הרקולס“

משותפות רוזנגארט־קיש הובאה ב־1935 לחיפה ספינה מים סוף, הרקולס שמה. עזובה ומקולקלה היא עומדת עד היום. רצו להשכיר אותה לאיטלקים, אך הללו דרשו תיקון יסודי.

כ"ט. „ביכורה“

ב־1935 בנה קפיטן פראֶנקאֶל באיטליה והביא לארץ־ישראל ורשם בחוף יפו את ספינת הדיוג „ביכורה“, בעלת מפרשים ומניע. ביום הראשון לעבודה קרה לספינה אסון. ההגה אבד לה. הסיבה – אי־דיוקים במפה, שהיתה לספינה. אחרי זה עבדה הספינה בסדר, אבל שללה היה מועט, משום שאנשיה לא ידעו היטב את מפות־נחילי־הדגים בחופי הארץ. ממכר הדגים לא היה מוצלח. היה חוזה רע בין בעלי „ביכורה“ לבין הסיטונאים.

הספינה עברה לחיפה. ושוב עברו עליה אותן התלאות: גישוש מקומות הדגים, חוזים קשים עם המוכרים הסיטונאים. רשת הטרול לא היתה ערוכה כדבעי. גם לא היו אמצעים מספיקים, כדי ללמוד היטב את איזור הים הזה. מהדייגים האיטלקים לא יכלו לקבל את פרי חקירותיהם ונסיונותיהם הם. והמגרעת העיקרית של „ביכורה“ – חוסר עובדים בעלי מקצוע. בעל הספינה לא הבין שב־1935 לא ילכו אלא בעלי מקצוע לעבוד בשכר ירוד.

„ביכורה“ עבדה עד פברואר 1936. זמן מה עמדה אח"כ בטלה ואח"כ הפליגה למצרים. עתה היא עוגנת בחיפה ומר פרנקל מתכונן לחדש את העבודה בה.

ל. סוף דבר

לוח־אבל? רשימת הכשלונות? הקורא החודר יבין, שלא כך הוא הדבר. לאט־לאט, מתוך גישושים, נרכש הים. כל מישגה משמש לקח לממשיך. נוכחו כבר, כי בשיטות הערביות לא כדאי להתחיל, וכן לא כדאי בלי כלי שייט מתאימים. גם נעדרי־המעוף מדברים כיום על ספינות טובות ועל כלים נאותים. כבר נחקרו החופים, פחות או יותר, לכל אורך הארץ. כבר נסללה הדרך בפני מפעלים רציניים. שגיאות לא תחסרנה גם בעתיד, אך אלה יהיו מקריים ולא מהקובעים את נפש כל מפעל ומפעל.

א. בוייבסקי


"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3461, 29 בספטמבר 1936, עמ' 3; מס' 3466, 6 באוקטובר 1936, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s