אל חופי ארץ-ישראל
כמעט כל תכניות־הים העבריות שנרקמו בארץ־ישראל במשך 17 שנים האחרונות היו קשורות עם מחבר הטורים האלה, מר ז. פרנקפורטר. בזה מתחיל מר פ. לספר עליהן לקוראי „דבר“.
עם תום השנה הראשונה לפתיחת שער הים בתל־אביב אמרתי: אספר לקוראים על חיפושי ים שלנו במשך 17 שנים. טוב שידע הנוער על הנסיונות והמאמצים, גם אם לא הצליחו.
ב־1920 החלטתי לעזוב את רוסיה. בתור קפיטן (רב־חובל) לשעבר נחשבתי לבורגני בעיני הבולשאֶויקים. כיהודי לא היתה לי תקוה מהרוסים השחורים. ברחתי בסירת־מוטור קטנה יחד עם מספר ידידים לקושטא. נתקבלנו בזרועות פתוחות ע"י חברי ההסתדרות הציונית שם, שבראשם עמדו ד"ר כלב ורייזנר. כעבור ימים אחדים הציעו לי לקחת את ההגה באניה פאֶליקאן, שבה היו 650 נוסעים.
האניה היתה לא גדולה. קיבולה היה כ־1500 טון. ישנה היתה, שריד מימי אלכסנדר השלישי, ושימשה לסחורות. אך לעת כזאת הסיעו בה גם אנשים.
הסכמתי להצעה, כי חפצתי למהר לבוא לארץ־ישראל. לא הייתי אז ציוני, אבל רגשות לאומיים היו טבועים בי מטבעי.
קבלתי על עצמי לשמש רב־חובל של פאֶליקאן, שכבר היתה מוכנה להפליג. 400 הנוסעים שמצאתי בה שמחו לראות רב־יהודי בראש האניה. מצאתי כי גוף האניה איתן וגם המכונות היו תמיד משביעות רצון מבחינה זו. רק מהלכה אטי.
עשיתי את ההכנות הנחוצות להפלגה ואחזתי באמצעים הדרושים לשמירה. כי גם בחופי תורכיה היו לנו אויבים. מספר המלחים והמשרתים באניה לא היה מלא.
כעבור 36 שעות הגענו לקושטא. היתה חדוה כללית בין הפליטים היהודים. אנו השלכנו עוגן בגלטיה. באו לאניה, ב"כ ההסתדרות הציונית ואחרי זמן מה גם מר כלב ומר רייזנר. אחריהם בא מר משה לוי והזמינני אל החכם באשי. קרוביהם של הנוסעים באו ואתם צידה לדרך.
מכל צד באו לבקשני שאקבל עוד אנשים לאניה, כדי להצילם. החכם באשי רצה לעזור לאנשים שההנהלה הציונית סירבה לקבלם לאניה המפליגה לארץ־ישראל.
הלכתי לבקרהו מיד אחרי ביקורי במשרד ההנה"צ של קושטא. בטון אבהי בקשני „להושיע אנשים הגוועים ברעב“. לא הועילו טענותי שסכנה היא לאסוף אל האניה כל כך הרבה אנשים. למחרת באו הפליטים ועלו לאניה בלי רשות, וכמובן הייתי מוכרח לקבלם. כך הגיע מספר הנוסעים ל־650. האניה הצטיידה בפחמים ומים וב־18 בדצמבר הרימונו את העוגן.
יצאנו מים השיש במזג אויר יפה ובמצב רוח טוב, לאחר הפרידה הנלבבת בבית הכנסת האוסטרי. הנסיעה היתה טובה. אבל כמעת־לעת לפני הגיענו ליפו נתקפנו במעבר קפריסין ברוח דרומית־מערבית. זכורני כי דוקא אז בא אליו הקצין הקוזקי הגר יאֶגורוב מן המושבה סובוטין שבקאוקאז, שנסע עם משלחת של 12 גֵרים קוזקים אל ההנה"צ בארץ־ישראל וסיפר לי על הצעתו בשם אלף גרים קוזאקים לשרת את ההנה"צ שירות צבאי. ליפו הגענו 48 שעות לאחר הפליגנו מקפריסין.
הים היה גועש. לא העזתי להשליך כאן עוגן. חכיתי עד הבוקר. הפליטים, קרבנות הפרעות ברוסיה, הגיעו עיפים ונדכאים.
רק אחדים מהם היו ערים ומאוששים למראה יפו. בין אלה היו הקוזקים והשופט ד"ר נופך ז"ל.
אך ב־8 בערב התגברה הסערה והנחשולים הלכו וגבהו עם עלות השחר. בשעה 9 בבוקר, 29 בדצמבר, נסיתי בכל זאת להתקשר עם הנמל ע"י סימנים ותקיעות. אח"כ סיפר לי מר צ'אֶרנוב, ממפקחי הנמל, כי מנהל הנמל, מר בוזבייל, רצה לעזור לנו, אך לא יכול והסתפק בשתי יריות־אזהרה שעלינו להתרחק מהחוף המסוכן.
אותה שעה ראינו מרחוק אנית־קיטור מתקרבת. זו היתה האניה „רוסלאן“ מחברת האניות הרוסיות, שהביאה נוסעים מאודיסה. „רוסלאן“ הפליגה מקושטא כמעט בזמן אחד אתנו, אבל התעכבה בנמלים שונים. כאשר הפנתה „רוסלאן“ את חטמה כלפי הרוח התפקע כבל העוגן הימני. „רוסלאן“ החלה מתרוממת על הנחשולים וכאילו מתקרבת לצד „פאֶליקאן“, אבל שני עגנים אחרים ועבודת המכונה הכריחו אותה להתעכב ולעגון במקום.
בינתיים הכו הגלים על ספון האניה. חפצים התפזרו לרוח ויש שנגרפו המימה. הנוסעים ירדו אל החלק התחתון של האניה. רגעים קשים היו לנו כשראינו את „רוסלאן“ מתנדנדת ומיטלטלת בקצף הגלים. אנו המשכנו לעמוד על עוגן אחד. חוף יפו, שנראה קודם יפה, התכסה ערפל מחמת הסערה הקשה. החלטתי להביא את האניה לבירות (אז לא היו עדיין בארץ נמלים ואפילו חיפה לא היתה בנויה עדיין).
הכרח זה לעזוב את החוף המקווה ולחפש מקלט זר, הוליד אז במוחי את הרעיון על נמל משלנו.
הרימונו את העוגן. מפקדי „רוסלאן“ לעגו לנו והתקלסו בנו. הם הניפו שקים וסחבות במקום דגל.
ובכן הוסיפה לה „פאֶליקאן“ עוד 160 מיל של דרך, לאחר שעברה 1964 מיל מהים השחור. נסענו עתה לא יותר מ־4–5 מיל בשעה. בחיפה אי אפשר היה לרדת. אחרי 30 שעות נסיעה קשה הגענו לנמל בירות ועמדנו ליד האניה הענקית „ריאו דאֶ ז'אניירה“, שבאה בדגל צרפתי. הקפיטן של אניה זו היה יהודי, כפי שסיפר לי בעצמו. הוא נתן עזרה ראשונה לחולים בפאֶליקאן והאכיל את הבריאים. בבירות שבה רוחם של כמה מהפליטים שהרגישו קודם את עצמם כ"כ רע.
כעבור שעתיים באו אל אניתנו ב"כ ההסתדרות הציונית בבירות, ה"ה רבינוביץ וברקוביץ, וערכו לנו קבלת פנים יפה. שלחו לנו שקי לחם אחדים. קצין הנמל היה יהודי ספרדי. אם איני טועה היה שמו אליהו בסל. כל מי שנסע אז אתנו היה מכיר טובה לקצין זה.
זאב פרנקפורטר
קפיטן להפלגות רחוקות
* * *
תכניות נמל וחברת-אניות
(רשימות רב חובל יהודי)
בזה ניתן עוד פרק מזכרונות מר ז. פראנקפורטאֶר על נסיונות־ים עבריים בארץ־ישראל אחרי מלחמת העולם.
לאחר שהיינו יומיים בבירות, השגנו בעזרת קצין הנמל היהודי הספרדי אליהו בצל ובעזרת ב"ב ההסתדרות הציונית במקום, אפשרות לנסוע ברכבת, בקרונות מטיפוס „גורקו“ שברוסיה. פליטי החרב מרוסיה לא היו מפונקים, והנסיעה בקרונות הצרים והמעופשים נחשבה כמעט לתענוג, וביחוד כשהננו נוסעים לארצנו.
זכורני, במעלה הר עוטה שלג עמדה הרכבת שלנו ולא היה בה כוח להתקדם למעלה. שעתים חכינו בקור גדול עד שבא לעזה קטר שני. התגלו לפנינו מראי נוף נהדרים של הלבנון. בערב הגענו לדמשק ושם נשארנו עד הבוקר. בדיקת הפספורטים החלה בחומרה יתירה, אבל הכסף ענה את הכל.
בבוקר נסענו במסילת הברזל לצמח ושם כבר נתקבלנו בזרועות אחים. ים־כנרת התפשט לפנינו במימיו השקטים וברושם האידילי שלו. מרחוק נראתה טבריה על מגדלי חומתה העתיקים. ליד החוף דייגים זורקים רשת. דממה. אידיליה.
באנו לחיפה מאתים איש, שבעי תלאות והרפתקאות, איש לא בא לקבל את פנינו. רבים מאתנו נשארו כאן והרוב המשיך את הדרך לתל־אביב.
בתחנות חדרה, זכרון יעקב ועתלית פגשתי לראשונה את הפקידים היהודים ברכבת, לבושי מדים, אותיות עבריות על כתפותיהם, שמעתי את צלצול הלשון העברית בפיהם. לבי רחב וכל קרבי צהלו: עמך ישראל חי.
ככל שהתקרבנו ללוד התחלתי שומע יותר רוסית מבין שיני אחינו. המדים שלי, מדי קפיטן ימי, עשו, כפי הנראה, רושם. שלושה קצינים, שאחד מהם ליטננט־קולונאֶל, נגשו והציגו את עצמם כיהודים אנגלים. אחד מהם יפה, השני לוי, השלישי היה, כמדומני, הקולונאֶל מרגולין, שהחל מדבר אתי רוסית.
עתה היינו צריכים לעבור מרכבת חיפה־קנטרה לרכבת ירושלים־ת"א. מהלך שלושה קילומטר, ובחול, הנוסעים סחבו בכוחות אחרונים את החבילות. הקצינים שלחו לעזרתי קבוצת חיילים מהגדוד העברי. היו אתי מכשירי ספינה שונים. חשבתי, אם נצליח לרכוש אניות משלנו, יהא צורך בכל אלה. אנשי הצבא היהודים הרבו לשאול על מצב היהודים ברוסיה והתפלאו על זה שיש בה רבי־חובל יהודים.
רכבות ארץ־ישראל אינן נוחות ביותר גם היום, אבל קשה לתאר כיצד היו אז. זה היה עינוי הגון לעבור בקרונות־הארגזים כברת־דרך.
סוף סוף באנו ל„תחנת“ תל אביב, צריף עלוב, במהמורות חול. אבל הקהל היה לא מועט. באו לפגוש קרובים וידידים. בקהל בלטו החיילים היהודים. בראשונה הייתי גלמוד, כזר שנקלע למערבולת שמחה זו. אבל עד מהרה הכירני מר דוּבּינסקי הצעיר והוא הובילני אל מלון הוז, שנחשב אז לאחד המעולים בעיר.
מהראשונים שבאו אלי אל בית המלון היו חולמי ים: ראשון – ד"ר מאיר גורביץ, אחריו – המנוח שיינקין. שניהם דיברו על לבי להישאר בארץ ולסייע בבנין ארץ־ישראל הימית.
בשבת לקחני שיינקין אל בית ראש העיריה. מר דיזנגוף הצטחק כששמע את הצעת שיינקין על פיתוח הספנות: קל לחלום, אמר, אבל קשה להגשים. הקפיטן שלנו חדש כאן, ואינו מכיר את תנאי החיים. צריך לשמור עליו שלא ישגה בהזיות. ועד מאורעות תרצ"ו היה המנוח דיזנגוף מדבר באירוניה ידוע[ה] על מפעלי ים. אכן זה לא מנע אותו מנכונות לעזור. מר פולאֶסקין המטפל בארכיונו של דיזנגוף מספר שהמנוח ביקש לתרגם את מאמרי על המפעל הימי העברי לאנגלית, צרפתית וגרמנית, כדי לאפשר הסברה לתיירים.
ביזמת המנוח שיינקין ומר – יבדל לחיים – אליהו ברליין, נתכנסה אסיפת נכבדי תל אביב לדון בעניני הים. השתתפו ז. ד. ליבונטין וגיסו יעקבסון, ש. טולקובסקי, יהושע גורדון, ד"ר מ. גורביץ, עקביא ויס, המנוח שלמה ברסקי, ועוד. האורח הקפיטן זכה, כמובן, לתשומת לב לא מעטה. מר א. ברלין הסביר את מטרת האסיפה, הרציתי רוסית ומר ברלין מסר את התוכן בעברית. זכורני כי ה"ה טולקובסקי ויעקבסון התלהבו מאד להצעת הפעולות. סיפרתי כי אניות של יהודים באות יום יום מרוסיה לקושטא וכי בעליהן יסכימו להעבירן לארץ־ישראל. האסיפה החליטה ליסד חברת ספנות עברית לאומית, שתרכז את האניות היהודיות בים התיכון ובים השחור. אז ידעתי על 25 אניות כאלה.
בחרנו לועדה זמנית את א. ברלין, ש. טולקובסקי ואת יהושע גורדון, שהיה אז קצין מחוז.
העתונות ענתה בהד יפה. הועדה סידרה כמה הרצאות גם במושבות. מביני דבר טענו מיד שקשה לבנות ספנות בלי נמל, ונמל לא היה עדיין בארץ.
באסיפה שניה בתל אביב הציעו לי לנסוע לקושטא לנהל מו"מ עם היהודים בעלי האניות, להעבירן לחופי ארץ ישראל. אבל נרגנות פנימית שנתעוררה בחוגינו עיכבה.
והנה הוזמנתי ע"י מר נחום וילבוש, כיום מנהל „שמן“ בחיפה, לעזרה בתכנית האחים וילבושביץ על נמל בקיסריה בשביל מפעל השמן הגדול של מר פאינסון. מר פאינסון אמר אז להקים מפעל שמן וסבון ענקי בקיסריה, שתשמש נמל חפשי (פטור ממכס) מיוחד, למפעל.
רכובים על חמורים יצאנו, מר נחום וילבוש ואני, לקיסריה. היה חורף. גשמים ובוץ. בבית קטן בקיסריה הוצגתי לפני מר משה וילבושביץ ומזכירו אז (כיום עו"ד בת"א) מר ישראל שוחט ומניה וילבושביץ־שוחט. היה גם מוּחתר הכפר, צ'רקסי, קצין לשעבר, שדיבר אתי רוסית. נסענו אל הנמל העתיק שצריך היה להתקינו. סיפרו על המעונינים בדבר. סמכו על פאינסון.
אני נדרשתי לעשות מדידות בחוף, לשם הכנת תכנית נמל קטן. לא דחיתי את העבודה. עוד בבוקר התחלתי בעזרת המהנדס הצעיר טאבאצ'ניק באודיסה, שהיה מסוגל לעבודה זו. בחמשה ימים עשינו את המוטל עלינו ואני הכינותי ראשי פרקים של הרצאתי על נמל שיאכסן שלוש אניות־קיטור בנות 2–3 טון ומספר סירות־משא.
מיסדי שמן הבינו יפה את הדרוש. אבל „ידידינו“ בראשותם של גנרל בּולס, הנציב העליון אז, עשו כל מה שיכלו כדי להפריע, אסרו על בעלי התכנית לעשות אפילו את העבודות המכינות, שרשיונן הובטח כבר.
קשה לתאר את גודל חשיבות התכנית ההיא. אילו נתגשמה התכנית לפני 17 שנה, היינו אולי גם במצב מדיני אחר, מאשר הננו. בצד המדיני של הדבר התענין אחר כך גם המזכיר הראשי לשלטון האזרחי הראשון, בראשותו של סאֶר הרברט סמואל.
זאב פרנקפורטר
קפיטן להפלגות רחוקות
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3612, 28 במרץ 1937, עמ' 4; מס' 3636, 14 באפריל 1937, עמ' 4. העתקים דיגיטליים באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 