„חבל ימי לישראל“
תמצית הדיון בכנוס ה-1 של הליגה הימית
(נתכנס בימים 8–10 ביוני 1937, תוך נסיעה באניה „הר־ציון“ בים התיכון)
דברי פתיחה וברכה
ד"ר מ. סולוביצ'יק: זכיתי לכבוד הגדול, לפתוח את הכינוס הארצישראלי הימי הראשון, לא מתוך קשרים מיוחדים עם הים, אלא מתוך רצון לעזור לאלה מחברינו שעומדים בשורה בעבודה חשובה זאת. קומץ קטן אנחנו, שעלינו על האניה הזאת כדי להניח יסוד למפעל החדש בשביל הים. הננו מודים לרב החובל ולכל עוזריו ומלחיו שטרחו ועוד יטרחו בימים הבאים בשבילנו; מסגרת זו של האניה – אף היא צנועה, אבל אנחנו עומדים בתחילת מפעל גדול, עומדים לפלס נתיב לעבודה ימית שלנו.
והימים – ימים קשים, והים גועש ורותח. הים התיכון הזה נעשה בזמן האחרון מרכז של התחרות מעצמות גדולות, של מלחמה משקית ופוליטית. ובתוך הים הזה – מה אנו? תולעת קטנה. אבל יודעים אנחנו כי התולעת הזאת – תולעת יעקב היא, ולא פעם למדנו מתוך ההיסטוריה, שצו המציאות, צו הגלות, צו העתיד – מעודד בתולעת זו כוחות עד כדי להתחרות עם הלויתנים ועם תניני הים.
התחלה קטנה וצנועה היא שאנחנו מכריזים עליה, אבל כל דרך עבודתנו בארץ היא חוליות־חוליות של התחלות צנועות. כך הכרזנו על כיבוש הקרקע, על כיבוש העבודה, על השפה העברית, על בנין ערים עבריות והגענו לדרגה גבוהה של התפתחות. אנו תקוה, בטחון ואמונה שגם בשטח החדש הזה של העבודה הימית נצליח לכבוש מקום, נבסס את עמדותינו על הים, כמו שבסנו אותן על היבשה. במשך השנה האחירונה, שנת המאורעות, למדנו להעריך את ערכו המיוחד של הים.
השנה רכשנו את הים בתור נכס לאומי, לעת עתה ביחוד להלכה, אבל גם למעשה רואים אנחנו אפשרויות בלתי מוגבלות במקצוע הימאות. והליגה העברית הימית שהזמינה אתכם לכינוס זה צריכה לשמש בסיס עממי לכל המפעלים שהוקמו ויוקמו במקצוע הים. לא הליגה כשלעצמה תוכל לבצע את התפקידים שנדבר עליהם, אבל היא תשמש לנו סמל לעבודה גם בארץ ובגולה. לאור הנסיונות שלנו שהוכתרו בהצלחה ומתוך אמונה שנדע לבצע מה שמוטל עלינו אני מכריז על פתיחת כינוס זה.
ב. מאירוביץ מברך בשם הנה"ס. יצוין הערב הזה בליכוד כוחות ראשונים שנתנו את ידם לגאול את הים העברי. אחרי הזנחה של דור קמה התעוררות בישוב העברי. במשך השנה האחרונה נעשו מעשים נועזים אחדים. זעומים הם וקטנים לעומת המטרה הגדולה, אבל התוצאות של השנה האחרונה נותנות את התקוה ואת העוז לאמור, שאם נלך בכוחות משותפים נצליח.
מר אולייניקוב מברך בשם הישוב בחיפה: „אין אני רוצה להשתמש בסיסמא של „כבוש הים“. הים הוא מטבעו חפשי ואנחנו לא צריכים לקחת לנו סיסמא כזאת. אנחנו רוצים רק שווי זכויות בים. בתור ציונים אנחנו תומכים ברעיון מפעל הים, ואני מוסר לכם ברכת כל היהדות החיפאית.
ש. קפלנסקי: רעיון מצוין הגו מארגני הכינוס הזה לסדר אותו על ספון האניה השטה בלב ים. טבעי הוא לסדר את יום הולדתה של הליגה הימית העברית בקרבה ממשית לים. אני נזכר בליגות ימיות שהיו מתארגנות באירופה, כמו, למשל, בגרמניה, אבל שם עמד קיסר וילהלם השני אשר תבע לגרמנים את השלטון על הימים, הסיסמא היתה לכבוש במובן צבאי, לרכוש את דעת הקהל בשביל יצירת צי צבאי. מטרות הליגה שלנו הן אחרות לגמרי. כמו בשטח כיבוש העבודה וכיבוש האדמה אנחנו באים לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח, לגאולת עצמנו, להבראת העם, כך גם בכיבוש הים אנחנו שואפים להכשיר את עצמנו בשביל הים. לשחרר את כשרונותינו, לחדש אותם במידה האפשרית לשטח חשוב זה של המולדת, כי הים הזה הוא חלק מארץ ישראל.
זה רעיון אלמנטארי, אולם דוקא משום פשטותו הוא נשכח ואינו מובן. ארץ ישראל שוכנת בין מדבר ובין ים. המדבר מפריד, המדבר הוא מקור רוח קדים. ואנחנו בודאי לא נהפך לעם מדברי, אבל הים הוא מקור גשמי הברכה. הים איננו מפריד, הוא מקשר. אמר מכס נורדוי שמדבריות ויבשות מפרידים, וימים מקשרים, מאחדים. גם ים זה מקשר אותנו לעולם הגדול, לתרבות אירופית, מקשר עם העם היהודי בתפוצות הגולה, משמש מקור להרבה פרנסות ומקצועות. הרבה עלינו ללמוד עד שנוכל ליהנות משפע המים. הכרמל הזה היה פעם הגבול הפוליטי בינינו ובין צור וצדון. פה על המפרץ הזה ישב שבט זבולון, שבט אשר, הם נתנו מקרבם הרבה יורדי ים, הם חצו את הים התיכון וגילו את קרתגו, את ספרד עד קורנוול אשר באנגליה. עדיין גנוזים בנו הרבה כשרונות ואנחנו צריכים לאסוף את הכשרונות האלה ולהסתגל למקצועות הים כמו שהסתגלנו לעבודת האדמה, אשר גם ממנה נותקנו במשך הדורות. אני תקוה וברכה שהכנוס הזה ילכד את הכוחות של הליגה הימית בארץ־ישראל וירכז את כל הישוב סביב מפעלה. תהא ברכת הים והמולדת שורה על הכנוס הזה ותביא לתוצאות פוריות בשביל המפעל החדש.
ד. רמז: אנו מתחילים. לדעתי מתחילים זמן רב יותר מדי. 9 חדשים עברו למן המסיבה הראשונה בחיפה ליסוד הליגה הימית. והחדשים הללו לא היו חדשים פשוטים, הם היו חדשים של תקופה מהפכנית וסוערת בארץ. והתעוררות ישובית זו שצפינו לה לענין הים התפתחה ברפיון. מן הראוי היה לנו לבוא לכינוס הזה כשליחי אלפים רבים של חברים ואנו מונים לעת עתה רק אלפים מעטים. ועדיין אין לנו סניפים לא בירושלים ולא במושבות.
לכינוסנו זה רצינו לתת צורה מקורית. ביקשנו לחדש מה שהוא בשגרת החיים. וכל חידוש בעל ערך בהוי החיים טעון קצת רוח הקודש, קצת השראה. יציאה זו לשנים־שלושה ימים לים בצוותא יש בה כדי לקרבנו לענין שעליו אנו מדברים. וזכות היא לאניה „הר ציון“, לרב החובל העברי, ולבעלי האניה – לאַכסן את הכינוס הזה. אניות חברת ברקוביצי, זו המאכסנת אותנו, ואניות חברת עתיד המיוחדות למטען בלבד – הן, לפי שעה, כל רכושנו באניות־שיט. אם היתה לנו אניה שנסעה מחיפה לטרייסט ובה 120 עובדים – נתנו לה להמכר בפטיש בבית המשפט.
תפקיד הכינוס הזה, לקרב אלינו את הים, לקרבו בהרגשה, לחזק את רצוננו, להפעיל אחרים, ולמצוא יותר חברים לענין זה של העבודה הימית. גם תרומה קטנה, קבועה שנה שנה, תרומה של רבבות אנשים, יכולה לעזור לבנין הספנות העברית. אני מניח, כי נשמור שנה שנה לעשות את הכינוס הזה בים ואני מניח, שנוכל להביא בחשבון שהתל־אביביים לא יצטרכו עוד לבוא לחיפה בכדי לעלות באניה ויוכלו לעלות בנמל תל־אביב (מחיאות כף). תרשוני לענות למחיאות הכפים הללו בהערה לא חגיגית: גם נמל תל־אביב מתפתח לאט. הוא צריך היה ויכול היה להיות כבר אחר.
כשאני מעלה על דעתי כמה כסף מזומן זורקים אנו לים יום יום, בכל מיני צורות, ועד כמה אין אנחנו מצליחים לעשות מעשה, כדי שחלק מסויים מהכסף ילך אלינו – אני משתגע. הרי האנשים שלנו יש להם מוחות ויש להם עפרונות – ואיך יתכן הדבר הזה, כי נמסור חילנו לאחרים במדה כזו, איך קרה לנו הדבר הזה – קשה כמעט להבין. השנה מדברים על נסיעות מן הארץ ומוסרים על מספרים איומים, על 10 אלפים או יותר, הכרטיסים כולם נמכרו ל2–3 חדשים, וכולם – לאניות לא לנו. והרי יש כסף ליהודים, ומדוע אין לנו קו שלנו? מה הסיבה? הסיבה היא, שכנראה בכסף פרטי לא נוכל לעשות זאת. חוזרת ההיסטוריה – ההיסטוריה של כל בנין ארץ ישראל. צריכים להתחיל הבטלנים, הטפשים, אלה שאינם מומחים – אחר כך יבוא המומחים וירוויחו כסף. צריך שיהיה מקור כספי עממי, קרן היסוד של הים, וזו היא תכליתנו. כל יהודי צריך להקריב את חצי הלירה לשנה או לירה. צריך ליצור מצב כזה שאדם בישוב לא ינוח בענין זה.
מר אוליניקוב אמר שבמשך הגלות נפסק הקשר בין היהודים והים. למלומדים שלנו – כמו פרופ' סלושץ ואחרים – יש בענין זה דעה אחרת. הם אומרים שהקשר לא נפסק. מכל מקום יש צורך לעורר מחדש את חיבת הים בתוך המוני ישראל. אני רואה לפני גם את יהודי אמריקה ואנגליה מצטרפים להרחבת מפעלנו בים. גם את היהדות הפולנית אני רואה כשותפת. ואת כל פזורי ישראל באשר הם. צריך שכל יהודי יקבע לו איזו שהיא עמדה ביחס לים ובכוח הכנסות קטנות, מרבבות עם ובמעט אומץ – אפשר לשנות הרבה בענין זה. אינני רואה כל סיבה מדוע לא יהיה לנו צי עברי גדול.
"דבר", שנה שלוש עשרה, מס' 3682, 20 ביוני 1937, עמ' 3–4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 