ג. בוייבסקי
מה קרה ל„שרה א'“
(מכתבים מן הספינה)
ב. „שירת הברבור של שרה“
25/1
…עכשיו אנו עוקפים את טאוולאד, אי של סלעים מזרחית לסארדיניה, שיותר משהוא נראה כאי של ממש הוא נדמה כתפאורת למראית עין, מדרונות צהבהבים-אפורים גולשים אל המים שצבעם כצבע אבן הטרקיה. למעלה, בשיא הרכס, עצי אורן ירוקים ירקוּת עזה. מהם ולמעלה – עננות ורודות שטוחות על גבי התכלת. וברקע לכל אלה – שיאי-הרים עטורי שלג בקורסיקה. ארבעה ימים קודם לכן, כשניסינו לעקוף את אי אנה הקדושה, כדי להתקרב אל טאוולאד, היה הכל נראה בצורה אחרת לגמרי. האי היה כחלילי-אפור וזעוף, ומעל לשיאיו התגלגלו לקראתנו גרוטאות של עופרת בצורת עננים מקורעים ברוח. הרי אנה הקדושה, – כף בצורת קונוס, המשתרבב בדמות חצי אי וטירה בקצהו, – נזדקרו מתוך שפעת קצף. רצוצים עד אפיסת כוחות, בתוך אניה שתש כחה, הוכרחנו לעת ערב להרתע לאחורינו. בתכלית הפשטות: לנוס מנוסת בורחים על נפשם, כל עוד עצמותינו לא נתרסקו, משום שהסופה הגיעה עד כדי שתעה „גלגלים“. חנינו חניה של מפלט, עד יעבור זעם, באורוזי, עד שפקעה סבלנותנו והוברר לנו, כי סוף-סוף יאזלו המים ויכלו המזונות. בינינו ובין החוף, הקרוב מאד, נתזו כלפי השמים דכיי הגאות. ראינו את הניתוזים והקצף שהסופה מטלטלתם וזורקתם הרחק הרחק אל החוף פנימה ואל מעבר לשיחי החוף. וכששככה הסופה שיכוך כלשהו, – היה זה שלשום, – נסינו להחלץ ולצאת. שוב נאבקנו כמטורפים כשתים עשרה שעות רצופות, המפרשים נתקרעו, האנשים נתרצצו ו… חזרנו למקום המקלט כלעומת שיצאנו. ורק הלילה פסקה הרוח, והנה מתחילה „אגדת התכלת“. התארך? משול הים לאשה. יכולה אשה להיות „קלפה“, אך יש רגעים שאפילו המכשפה הארורה ביותר נהפכת לפייה טובה ומיטיבה. ואז שוכחים אנו את כל אשר הרעה לנו. רק אתמול היו אנשי הספינה מקללים קללות נמרצות את הים ואת „השוקת העתיקה“ הזאת ששמה „שרה“ ואת ה„תכריכים“ הבלים המשמשים לנו כמפרשים. ועכשיו – הספינה היא, בכל זאת, „סבתא חביבה“; הים – „אין כמוהו בין שבעה ימים“; והמפרשים – שתוקנו בינתיים – „אין דבר, עוד יעצרו כוח! וכי מי זה הוציא דבתם רעה, כי בסחבות כאלה בושה היא לכרוך אפילו בר-מינן הגון?“.
… מי פלל, כי גם הדולפין עלול להסב אי-נעימות כזאת. וזהו הענין: אך הצלחנו לעקור מ„מולדת הסופות“, נתגלה לעינינו המגדלור של קארבונארי. הסערה שככה כבמטה קסם. עם הנץ החמה היו המים כחליליים ומסבירים פנים, השמיים הגיעו לריקורד של תכלת, וההרים היו תלויים כשערה ופורחים באוויר. למעלה מעת לעת הוליכנו שר של ים הילוך של נס מתחת לחמה האביבית והמפרשים התנפחו כלשהו ממשב רוח דרומית-מזרחית (שרקיה בשפת ארץ ישראל). חופי סארדיניה היו קרובים מאד ונראו חנוּנים, מכניסי אורחים ושופעי ניחותא ביתית. מעין קאלאבריה, אך בגוונים רבים יותר. ולפתע (אותה שעה עברנו על פני סאנטה אנה) האפירו השמים ומתוך המים נזדקרה איזו מפלצת. כמובן, היה זה פשוט דולפין, אך דולפין שארכו תריסר מטרים. הוא קרטע והתהפך בכבדות, ובנשפו – זנקו מנחיריו מזרקות של מים מטר לגובה, כמהתפוצצות אדירה. כל האנשים שהיו אותה שעה על הספון עמדו בפעירת פה, והוא, בהקיפו הקפה אחת את הספינה, התהפך כמספר הפעמים הנהוג אצל דולפינים, וירד תהומות. וקבלה היא בידי יורדי-ימים: דולפינים מקרטעים ומתהפכים, סימן לאויר יפה. וכאן – לא דולפין, אלא אבי אבות הדולפינים הטריח את עצמו. הרי זה סימן מובהק! והנה – אשר לא יגורנו בא לנו. יתכן, כי האי טאוולאר, – האי המכושף – הוא האשם: וכי מי, חוץ מ„פורסטיירי“ עלובים, אינו יודע, כי השט על פני טאוולאר חייב ליתן אות „ג'יטאטורי“, מעין קרנים עשויות בזקיפת אצבע וזרת? כי האי טאוולאר וסלעיו המוזרים אינם מעשי אבן סתם. פסגת ההר היא טירה מכשפה, ולמטה, במדרון, גולשות אל המים שפחותיה שהיו לנציבי אבן. בין ה„טירה“ והצוק, היותר ירידה תלולה הימה, רובצת תהום, וגשר קמרונות נטוי מעליה, ואילמלא שטה ספינתנו במרחק מאה מטרים ממנו, כי עתה נשבעתי, שהגשר הוא מעשי ידי אדם ולא משחק-פלאים של הטבע (או, לפי פירוש אחר: יצירת להטיה של המכשפה). הפעם שחקה לנו השעה, אולי, משום שזכרנו בעוד מועד את אות הישועה „ג'יטאטורי“ והוספנו לו עוד משהו איש איש לפי שעור דמיונו. אני, למשל, אמרתי בלבי לצורות האבן המפוסלות בדמות בני אדם ומנצנצות פה ושם לאורך פי הפחת: „עמידתכן כאן עמידת נצח, ועינכן צרה בנוסעים על פניכן. והרי לפנים רתק גם אותי איזה מכשף רע לאחד המקומות, והייתי גם אני אומלל כמותכן. הניחוני לעבור ואולי, מי יודע, בזכות זה יתיר מישהו את הכשוף גם מעליכן“. וה„סטרגים“ של האבן נאותו והניחונו לעבור. אחר כך החל היום להחשיך וממעבר בוניפציוס, שקץ משמאלנו באורות אייו הקטנים, פרצה הרוח. רוח מצויה, שבכל זאת החישה מעט את הלוכנו. אך לא עברו גם עשרה רגעים, והרוח גברה, וגברה מאד, ומאד-מאד, אחר כך – סוערת, שוצפת וכו' וכו'… מעודי לא ראיתי שרוח תזדעף כל-כך בשעה שהשמים בהירים והברומטר נורמאלי. אף על פי שהשורש „זעף“ אינו מדויק. לא היו מדחפות, לא היו התפרצויות, אלא מין כח מתעצם והולך במתינות ובהדרגה. אילו דחפה הרוח מדחפה אחת, כי עתה נתקפחו כל מפרשינו, משום שלצמצם את שטחם בשעת עיקוף השוניות לא היינו מספיקים. הספינה נשאה כאילו אחזתה רוח תזזית, מוּטה הטיה כלשהי לצדה האחד ובוקעת את הגלים כאנית-מוקשים. החבלים המתוחים עד קץ המו מאד ושלד הספינה המאומץ אף הוא עד קטון לוחותיו, השיב על המיה זו בבת-קול ככלי הכנור. 9 „קשרים“, – שירת הברבור של סבתא „שרה“…
8.2 באסטיה, קורסיקה
כן, היתה זו שירת הברבור שלה. אמנם, עוד לפניה, „מסע“ אחד: לליבורנו – לפירוק ולגרוטאות. אזי יובילוה אל הנמל הישן, הוא „המושב זקנים“ של האניות, כי שם במקואות העזובות, שמימיהן רדודים, מבלות ספינות-אינוולידים את שארית ימיהן ברקבון אטי. („בית עלמין של ספינות“, – זהו השם המקובל). כמובן: אם לא תטבע הספינה בדרך, – אם כי זוהי לה המיתה היפה ביותר.
כל מה שבא עלינו בשבוע האחרון היה כבר לנחלת העבר. הטראגי והנפלא, הטראגי והנתעב, – הכל כאילו ניטלה חריפותו. ולי, סוף-סוף, היינו הך. כל זמן שהחמה דולקת מלמעלה, ומתחת לרגלים יש סיפון. איזה? הספינות משתנות, והים לעולם עומד. וכנוהג שבקטסטרופות נצטלבו כאן בנקודה אחת כמה קוים של דברים שבמקרה. מקרה א': אותה שעה היינו שטים לאורך חופי קורסיקה וכבר רואים מרחוק את הכף האחרון, שמאחוריו נפתחת הדרך למרסיליה, והנה קרבנו אל תוצאות נהר גוֹלוֹ. מקרה ב': קודם לכן היתה בהרים הפשרת שלגים גדולה, הנהר גאה מעט והטיל לים ערמות חול למעלה מן המידה. מקרה ג': רוח חרישית נשבה מן החוף, רופפנו את המפרשים מצד ימין, ופתאום פרץ הרוח מימין דווקא. בימים בהירים, סמוך לחופים הרריים, שכיחות הן סופות-פתאום כאלה. אין הן נמשכות הרבה: חמשה–עשרה רגעים. וגם סופת-רוח זו לא ארכה הרבה. אך במשך עשרה רגעיה הספיקה להבטיל את המפרשים וקרבתנו אל תוצאות הנהר, למקום שבו מתפגשים בשרטונות נעים שני זרמים (אף זהו מקרה נוסף). ו… עלינו לשרטון.
זוכר אני: היתה שעת חמה, ובתא היתה ניחותא בלתי שכיחה. היתה נדנדה קלה, מרדימה. שכבתי על גבי המטה וקראתי רומן דדקטיבי אווילי, אחד מאלה המרגשים לבו של נער בן ט"ו ונוסכים כמעט שנת מרמיטה על איש בן מ"ו. איני יודע, כמה ארכה שנתי, אך התעוררתי ממדחפה, שיותר משחשתיה בגופי הרגשתיה בחוש. פרצתי למעלה. ושם – תוהו ובוהו: כבר מסלקים את המפרשים ומתכוננים להוריד המימה את הסירה המשמשת להסעת עוגן המילואים.
– שרטון?
–שרטון! אם כי לפי רישומי המפה אין הוא בנמצא כאן.
וההמשך הוא כרגיל במקרים כאלה הסעת העוגן, הפשלת החבל, הממושכה, המשעממת… ו… הספינה „אינה משה ממקומה. מניען „ההולךהמהיר ביותר“ טורחים בשארית כוחם, אנשים שוקדים עד אפיסת כחות על מנוף־העוגן… שעה, ועוד שעה, ועוד. וכך עד השעה השלישית בבוקר. אחר כך – שינה קצרה, שאינה מחזקת את הגוף – ומן השעה השביעית חוזר חלילה. אנו שולחים לנמל אנשים להבהיל אניות-גרר. אך אין הדבר פשוט כל כך: הנמל הקרוב ביותר – באסטיה – רחוק מספינתנו י"ד מילין; ותחנת טלפון ראשונה – מהלך שתי שעות, ובתוהו לא דרך, בין חתחתי פרא, הלכו שני אנשים, – על דרך החכמה העממית, הבטוחה, כי חכמים השנים מן האחד. הפעם נוכחנו בטעות הפתגם… סמוך לשעה השלישית אחרי הצהרים באה מבאסטיה לא אנית-גרר, אלא סירת-מוטור המשמשת לטיולים. מעשה חוזק!
– כמה כוחות לסירה?
– 25!
– מניעי ספינתנו מאתים כוחות סוס להם, ולא הועלנו כלום, ואתם רוצים למשוך בסירה בת כ"ה כוחות סוס את עגניה היסודיים של ספינה בת אלף טון?
היה זה מצב שאוולת וטרגיות התחרו בה בהצלחה הדדית: בכל רגע היה החול מושכנו ומשקענו ביותר שאת. והמעט לנו הצרה הזאת, עוד הוכרחנו להוציא לבטלה שוב שעות רבות עד שתחזור המשלחת השניה ותביא אנית-גרר של ממש. האניה באה בשעת ערב מאוחרת, כשמזג האויר הורע והים החל לרגוש. מחי הגל על גבי שרטון פועל על פי חוקים אחרים לגמרי מחוקי תנודותיו השקולות, ואפילו המסוערות, של הים הפתוח. ועד מהרה למדנו תורה זו מן הנסיון. עד הבוקר טרחה ויגעה אנית-הגרר, במשכה את העגנים ובנסותה לחלצנו מן השרטון. אך לא הועילה כלום. הרי גם זו לא היתה אנית גרר של ממש, אלא אניה קטנה של משמר צבאי, שעיקר כחה לא במידת העומס אלא במידת המהירות. האניה התאמצה לחלצנו מן השרטון, וכשלא הצליחה, שידרה ידיעה בראדיו להבהיל עזרה. ובתשובה, שנתקבלה למחרת היום מאת חברת הצלה, שהספקנו לבוא עמה בדברים, הודיעונו, כי מאיטליה חשו לעזרתנו ארבע אניות גרר גדולות (איטליה קרובה מאד).
(סוף יבוא).
"הארץ", שנה כ"א, מס' 5653, 28 בפברואר 1938, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 