„התקוה“ – בלב ים, בילל הרוח
„שרה א“ נאבקת עם נחשולים בקורסיקה
הלילות הדרמטיים בדרך-הפגעים מסרדיניה אל קורסיקה
תעלת בוניפציוס או הקפת קורסיקה. – באין מחסה. – הספינה עולה על השרטון. – לזוז רק מרחק של שני מטרים! – מפקד הפרדה
מכתבו של תלמיד מתלמידי „שרה“
קורסיקה, נמל בסטיה, 30 בינואר.
– – לפני 13 יום שעזבנו את טוניס וכל הזמן היינו על פני הים. כיצד הגענו לבסטיה? הרי זה ספור ארוך. ביום עזבנו את טוניס היה מזג האויר מצוין, וכן גם מצב הרוח. היינו עליזים ושמחים. הכל התנהל למישרין.
היום השני עבר בנסיעה נעימה על פני מים שקטים תחת שמים תכולים, אשר הזכירו את שמי ארצנו עד כי צבט הלב. לפנות ערב החילונו להתקרב לחופי סרדיניה. הפלגנו לאורך החוף היפה של האי, חוף שומם כמעט, אשר הרים גבוהים כאילו הרימוהו עד לשמים, ורק אורות בודדים בחשכה הזכירו על מציאות ישוב. למחרת בבוקר עוד אנו מתענגים למראה הנוף והרוח החלה להשתנות. הוכרחנו להוריד את המפרשים. אחר הצהרים התחוללה סערה. מצאנו מחסה והורדנו עוגן במפרץ טבעי ליד כפר אורוסן. הסתתרנו מפני הרוח ובינתים הזנו עינינו במראות הנהדרים המלווים את חלופי מזג האויר. כעבור יומיים הרימונו עוגן והפלגנו, אם כי מזג האויר לא נשתנה ונשבה הרוח הנגדית החזקה.
העבודה קשתה מאד. היה עלינו לטפל בלי הרף במפרשים. בשעה הרביעית בלילה הוכרחנו לחזור על עקבותינו אחרי שהתקדמנו 10 מילין. מקץ יממה שקט הים, כאילו שכח את הטינא שנטר ליורדי־ים, ושלחנו ברוח נוחה קדימה לדרכנו.
וכאן באה השאלה: באיזו דרך נבחר?
לפנינו היו שתי דרכים: להכנס לתעלת בוניפציוס לתוך מים סוערים תמיד, אל בין גלים שהורידו לא אניה אחת שאולה, וכך לקצר את דרכנו ב־100 מיל שלמים או להקיף את קורסיקה. גם ברירה זו אינה נעימה, כי גם ימה של קורסיקה אינו נדיב, אם כי יותר נוח. הבחירה – בידי רב החובל. הוא מחליט „לראות במקום“, לפי מזג האויר. למחרת הגענו למקום ונתקלנו ברוח נוחה בשבילנו, אבל חזקה מאד. המים געשו־רעשו. אין לכם מושג כיצד התנהלה „שרה“ שלנו, כשכל מפרשיה מתוחים. הנה היא נוטה על צדה. הנה היא מדלגת על פני הגלים הגבוהים כמו שמחה. אבל הגלים נצחוה והיו מציפים את הספון. אך לשטויות כאלה מי שם לב? היא התנועעה בעליצות, וכן גם אנחנו.
לא נכנסנו לתעלת בוניפציוס. באנו אל קורסיקה, וגם היא הזעיפה פניה.
רוח חזקה. ים קוצף. פוסידון מנהל נגדנו קרב גדול. הקרב האחרון – אנחנו או הוא. היעלה בידינו לנצחו? הנצחון תלוי בנו. לעבוד, לעבוד! מה שאפשר יותר. כולנו היינו על הספון, לוחמים בעד כל שעל דרכנו. הגלים הציפו את הספון, הכו על ראשנו כפצצות. איך לא נסחף אף אחד מאתנו הימה?
ובשעת הצהרים קרה האסון, אשר הביא אותנו, שהעמדנו את עצמנו לשרות הים העברי, לאותו בית מלון שכתבתו מתנוססת על גליונות ניר עלובים אלו. עלינו על שרטון. הספינה היתה חזקה. היא ישבה על החול, כאילו לא שמה לב לגלים שנסו לבלוע אותה. הבחורים לא אבדו את קור רוחם. הם עמדו על המשמר, צייתו להוראות הקצינים ועבדו בלי השמעת קול. נסינו לרדת מן השרטון ולא יכולנו. נסינו בכה ונסינו בכה, ולא עלה בידינו. רוח חזקה נשבה והים סער. הוי, מתי יבוא קץ לאותה סערה? עם חשכה הוחזרו לנו הפספורטים והורדנו לסירות ההצלה. כל פניקה לא היתה. עמדה לנו המשמעת הרגילה. הקצינים הכינו הכל למקרה של עזיבת הספינה.
הלילה עבר איך שהוא. עם שחר הבאנו את הקומיסר ואתו קצין אחד בסירה אל החוף. והם נסעו (או הלכו?) פנימה לאי, כי היינו במרחק של 12 מיל ממקום ישוב. פניהם אל הנמל בסטיה – לבקש עזרה. החיים בספינה התנהלו כאילו לא קרה דבר. איש על מקומו עמד. אנו עוד קוינו לרדת מן השרטון, וטרחנו טרחה רבה להוציא את הספינה מהחול. ולא הצלחנו. כך עברו עלינו שעות רבות. נשלחה לעזרתנו אניה מושכת – ואף היא לא הועילה בהרבה. בין כה וכה שקט הים. אז החילונו במדידות והנה נתגלה כי שקועים אנו בגבעת חול, ובמרחק שני מטרים מאתנו נמצאים מים עמוקים. עלינו לזוז רק 2 מטרים – ואז נצא. עבר היום, שקעה השמש. כל הלילה עבדנו, רצינו לכבוש מן החול סנטימטר אחרי סנטימטר – ולא יכולנו. היינו עיפים, מלוכלכים כאילו שנים לא באו מים על גופנו, אך אף אחד לא שם לב לזה. באותו רגע אחז אותנו רעיון אחד:
– לא להכנע. אסור ל„שרה“ ללכת לאבוד!
אבל גם „שרה“ עייפה: הספינה החלה לספוג מים.
המשאבות האוטומטיות לא יכלו להוציא את כמות המים שהיא ספגה. ואז הופקדנו על משאבות יד. בלי הבדל: קצין, תלמיד, טבח ורופא. כל אחד – 10 רגעים ליד המשאבה. כשהמים חדרו לחדר־המכונות פשטו המכונאים את נעליהם, הפשילו את מכנסיהם ועבדו.
אבל המשמעת כסדרה. המטבח התנהל כאילו לא קרה כלום, וארוחת הערב ניתנה בדיוק בשעה הששית: המאחר – יענש. באותו לילה הופיעה משטרת־הים ומיד פקדה על רב־החובל לארוז את החפצים שטרם נארזו ולהעלות את כל האפשר על הספון.
רק עכשיו הגיעו שעות המתיחות הכבדה.
עברה שעה. ושוב פקודה: – להתכונן לעזיבת הספינה!
הרוח השתוללה, הסערה הלכה וגברה, הים כאילו חרג מאזיקיו. עכשיו מנינו את שבתנו על הספינה ברגעים. עוד 10 רגעים ועלינו לעזוב את „שרה“. הלב נחמץ. כה נתקשרנו אליה, אהבנו אותה! גם ברגעים האחרונים לא הזנחנו את חובותינו: אלה על המשאבה, אלה נקו את הספון והשאר עסקו בסדור המפרשים. עבודת הצלה משולבת בעבודת יום יום. אבל משק המים בפנים הספינה והמכות החזקות בתחתיתה הזכירו לנו את האסון – אנו עומדים על שרטון.
בשעה 8 ירדנו כלנו ל„סטיבה“: הוא חדר השנה שלנו. המים כבר החלו להכנס גם לתוכו. סודר מפקד אחרון. עמדנו בשתי שורות, הקצין הממונה מסר בקול נמוך את המסדר לקפיטן הלפרין. הפרידה היתה קצרה, דברי הקפיטן היו מעטים:
– „בעוד כמה רגעים תעזבו את הספינה. ישמש האסון שקרה לנו צעד נוסף בכבוש הים העברי! להתראות על הים העברי!“
הקצין הממונה פקד: דום! וכך כשהים משתולל שרנו את „התקוה“. בעיני רבים עלו דמעות, ושירת התקוה התערבה ביללת הרוח. המלחים הצרפתים מאנית המשטרה עמדו משתוממים לשמע השירה הזרה להם. וכך החילונו לעזוב את הספינה. ראשית כל הוצאו ספרי התורה. אחר־כך העברנו את חפצינו, ולא עברו רגעים רבים – והנה אנו על אנית המשטרה… ו„שרה“ עומדת שוממה, כאבלה.
על הספינה נשארו רק המפקד הלפרין, הקצין הראשון ביבסקי (גר־רוסי), שני מלחים נוצרים ותלמיד למעלה מגיל 27, אשר החוק מתיר לו להשאר על האניה בשעת סכנה. ואז נפרדנו מהספינה.
– – הלפרין! איב! ביבסקי! פרנקל! קוסטרומו! שלום! להתראות! איכם?
הם לא נראו. כנראה נכנסו לתאים.
אנו התרחקנו, ועינינו תלויות ב„שרה“. מרחוק התלבטו 4 תרניה של ספינת הלמוד העברית.
*
למחרת קבלנו טלגרמה מליוורנו (איטליה) כי שתי אניות סוחבות יצאו לעזרת „שרה“ מטעם חברת האחריות. מחר נדע את הכל. עכשיו או שנסע בימים הקרובים לביה"ס בצ'יביטבקיה או שנפליג למרסיל. הספינה לא נזוקה ביותר, וכנראה שתסחב ע"י אניה־סוחבת עד מרסיל (יום נסיעה)…
יצחק סלונימסקי
"הבֹקר", שנה ג', מס' 693, 10 בפברואר 1938, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 