"פיניקיה"
שם מוזר זה (שפרושו „צור וצידון“ כתוב, בעברית ובלועזית, על סירת הדיוג של האדונים בויבסקי, מלינוב ופלינר העוגנת כעת במימי נמל ת"א.
ממציאי השם התכוונו, כנראה, להעלות את זכר המלחים הצידונים שהיו בשעתם בעלי הים הגדול ועברים כמונו, כיון שגרו בארץ העברים, דברו בלשון העברית והיו עברים בכל הויתם וברוחם השואפת לחקור ולכבוש.
„פיניקיה“, סירת־דייג בת 10 מטר בעלת מפרשים ומניע־עזר, נבנתה בארץ־ישראל בכסף עברי ובידים עבריות.
כשפניתי אל מר מלינוב מטעם „הירדן“, מסר לי פרטים טכניים רבים. הטונז', המניע, הכבלים והמפרשים, שיטת המפרשים, ועוד הרבה פרטים אחרים, על החמרים שהשתמשו בהם, על שיטת כפוף הקורות בכוח הקיטור, על הקשיים והסדורים הכספיים שאפשרו להוציא את העבודה לפועל (סדורים דוגמת קצוץ בתקציב האוכל של הבונים), ועוד ועוד. הקורא ימחול ודאי על כל אלה ואני נגש לעצם הענין.
ראשית כל: מי הם הבונים?
מר מ. פלינר, שעליו ידוע לי פחות מאשר על שני חבריו, הוא האדריכל. הסירה נבנתה לפי תרשימיו ובהדרכתו. הוא התמחה במקצוע עוד בחוץ לארץ. בארץ עבד שנתים באיילת־השחר, אך עזב את המקום. מדוע עזב לא אדע, אך משער אני שלא מצא ספוק לאיניציאטיבה הפרטית שלו במסגרת הצרה של הפרזיאולוגיה הסוציאלית. לפני שנה התקשר עם שני חבריו הבית"רים בויבסקי ומלינוב וביחד בנו סירת דיוג קטנה, לנסיון, ואחריה את „פיניקיה“.
מר בויבסקי הוא אישיות שכמעט אין צורך להציגה בפני הקורא. רוסי גוי, קצין גבוה בצי המלחמה שנפגש מיד אחרי המלחמה עם ד"ר טיומקין בקושטא. הלה ספר לו אפשרויות הדייג בא"י. בויבסקי האמין ובא לארץ ועד היום עודנו מאמין. בארץ עברו עליו זמנים קשים ואכזבות קשות. עתה אחרי 20 שנה של נסיונות וכשלונות הוא מתחיל בנסיון דיוג חדש, אולי נועז יותר מן הקודמים. אותו סוציאליסט לוחם ברוסיה, נספח בארץ לתנועת בית"ר – היחידה שנתנה ספוק מלא לדרישותיו הפשוטות של ציוני חדש בעל דעות ברורות ובעל ראש־של־גוי, בלשוננו. שמו של בויבסקי יזכר בבית"ר לא רק בתור חלוץ הדיוג אלא אולי עוד יותר בתור המדריך הראשי בבית־ספר למדריכים של הקצין ירמיהו הלפרין, ידידו לשגעון הימי בשנת תרפ"ט. – אותו בית־ספר שהניח את היסוד לעצמאות הבית"רית ולכל המבנה הבית"רי של היום. מספרים שבאחד הימים נאסר מר בויבסקי באיזו תגרה עם בני מפא"י. הביאו אותו, מכוסה רפש וזב דם לתחנת המשטר ושם בדקו את הדרכיה שלו ומצאו בה את תעודת ההצטיינות הגבוהה ביותר שהעניקה הימיה הבריטית לקציני הימיות הזרות בימי מלחמת העולם. בימי המלחמה הצטיין בויבסקי ב„מלחמת הרדיפה“ – זו רדיפת אניות מלחמה ע"י ספינות המחופשות כספינות אזרחיות שברגע המכריע הן פותחות פתאם באש מתותחי מלחמה. מלחמת ים זו היא אפשר הפרק המזהיר ביותר בתולדות המלחמה. מר בויבסקי עבד במשך 8 שנים בחברת החשמל אבל פירט זקן זה לא ידע להסתגל לחיי אדם ששוב אינו אדם אלא גלגל במכונה גדולה יפה ומסודרת, המשדרת חשמל לאלף כוונים.. כעת חזר אל הים.
לפי כארבע שנים אפשר היה לראות ברובע הסטודנטים של פאריס מכונית־ספורט מהודרת בעלת חרטום ארוך ואדום שצורתו האוירודינמית הטביעה בלבו של כל מסתכל את ההכרה שבאמת מכונה אדירה לפניו. אמנם מי שהיה פותח את הפחים של אותו „חרטום“ ארוך – היה נידון לאכזבה במצאו בפנים רק מניע קטנטן ודל אונים שמוצאו מלפני המלחמה. אחד מארבעת השותפים ל„בלוף“ היה קצין נציבות בית"ר, המפקד זאב מלינוב, בוגר בית הספר הלאומי העליון למהנדסי האויריה הצרפתית. בבית"ר היה ידוע בכנוּיוֹ „הפגר“. פעם, בשעה שהבריח נשק מצרפת (במקום שקניתו היתה מותרת), לאחת הארצות במזרח אירופה שבו היה חשש פרעות הפליט אקדח אחד כדור בתוך כיס מעילו. הכדור עבר, מלמעלה למטה, מתחת ללב ונתקע בגוף. מבית החולים הודיע על המקרה ועל הניתוח שעשו לו בבית־החולים, במדינה זרה. אחר כך עברו חדשים ושום ידיעה לא נתקבלה. היינו בטוחים שהבחור איננו עד שבבוקר לא עבות אחד הופיע לפנינו רענן ומצוחצח. מצרפת גרשוהו בשעה שנמצא מעורב באחת מהפגנות הרחוב והוא ברח למונקו. אולם, לפי החוזה שבין שתי המדינות, הוציאו אותו משם חיש מהר ושלחוהו לצרפת. הוא היה מיואש. באותו זמן לא היתה בידו שום דרכיה ולא ידע כיצד יגיע לפולניה, שהיה נתין לה. הוא נעלם. החפושים אחריו בבתי הסוהר לא העלו כלום. לבסוף הגיעה ידיעה שהבחור בא בשלום לוארשה. אחחחחחר כך פגשתיו ברחוב אלנבי – הוא עלה לפני שמונה שעות בסרטיפיקט רגיל (!). ומיד נתגייס לפלוגות. כמגויס נשלח לשמירה בזכרון־יעקב ומשם כמכונאי לקונצסיה של החולה ביסוד־המעלה. אך הים משך אותו תמיד (שכחתי לפרט כאן את כל אותם המקרים שבהם עמד לטבוע במצולות האוקינוס). לסוף קבל פקודה לרדת, ביחד עם בויבסקי, בספינה „ביכורה“ לדוג בסביבות חיפה. הדייג הזה לא הצליח. מלינוב ספּר ש„ביכורה“ עמדה ליד ספינת דיוג איטלקת – האיטלקים, ברשתותיהם, היו מושים מן הים דגים ממש ואנשי „ביכורה“ היו מצליחים להעלות רק מים צלולים בלבד. אז החליטו שניהם לעסוק בדייג פרטי ולבנות ברשות מפקדת הגיוס סירה. הם קבעו מושב לעצמם בליפט על שפת הים בתל־אביב (ליפט – זהו מעין תיבה, מאותן התיבות הגדולות שבהן מביאים יהודי גרמניה את כל טוב הרייך השלישי לארץ האבות). הליפט שימש דירה ומספנה לבנין הצי כאחד. ניסו להפקיד את מלינוב למנהל המחלקה בנציבות בית"ר. אכן נתברר שאין שעתו מספקת לכך.
„פיניקיה“ איננה מפעל בית"רי – זהו מפעל של בית"רים.
שמעתי בקורת חריפה על מפעל זה. שמעתי מפי אחד המומחים הגדולים ביותר לדיוג בארץ־ישראל ש„פיניקיה“ אינה סירות דיוג – זוהי סיריה בשביל הצגה במלון ראוה – כל כך היא מצוחצחה ומשוכללת. לדברי המומחה אסור היה להשקיע שנה של עבודה וסכום כסף כזה בסירה. צריך היה לקנות סירה זולה ולצאת לדוג.
*
איני מומחה לדיוג אך אני מרשה לעצמי לשלול את הדעה הזו. אם הדייג לא הצליח כאן עד הנה הרי זה מפני שעשו את הדבר אנשים, שלא מצאו את הגישה הנכונה לדבר. אנשים שיצאו לדוג כמו שאנשים מן הרחוב יוצאים לעבוד בפרדס. והדיוג זו אמנות. את האמנות יש ללמוד מאלף עד תו ויש לשמור עליה בכל הפרטים והדקדוקים. ג'וזף קונרד מספר באחד מספריו, על רב־חובל גדול שהיה מסיר כל גרגר אבק מעל לוחות חדר המפקדה של ספינתו בממחטה של משי. זה – אומר קונרד – היה אמן. הספנות היתה בשבילו אמנות האהובה עליו לשמה. ולכן גם הצליח בה.
כשאתה מביט ב„פיניקיה“ הקטנה, המצוחצחת כסירת טיול ברור לך ששלושת יוצריה אמנים הם – פלינר האדריכל, בויבסקי הפועל הראשי, מלינוב המארגן והמכונאי. אמנים, האוהבים את אמנותם לשמה. והם יצליחו.
א. תג'רי
"הירדן", שנה ג', מס' 636, 11 ביוני 1937, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 