
חמסני העבודה ממשיכים
וגורמים להסערת רוחות
ענין מקום העבודה בבני ברחוב אלנבי בת"א (מול הקאזינו), שנגזל ע"י הראֶויזיוניסטים מההסתדרות, מוסיף להסעיר את הרוחות ולגרום להפרעות קשות. פועלי הבנין, שלהם הובטחה העבודה ע"י חוזה, בטוחים בצדקתם ומסכימים לכל הצעה של בירור צבורי.
אתמול בבוקר יצאה למקום הבנין משמרת שקטה של ההסתדרות במספר 100 איש, פועלים ופועלות. המשטרה, שגויסה במספר רב מאד, פיזרה את המשמרת. קמה מהומה, הפועלים התפרצו אל מגרש הבנין והבית"רים שנמצאו שם ברחו.
[…]
וגם בנמל!
קבוצת בריונים המסתתרת תחת שם „שותפות הספן“ נסתה אתמול להתפרץ לשטח הנמל בתל־אביב. כפי ששמענו, פרצה תיגרה ויש גם פצועים. המשטרה אסרה תשעה־עשר איש.
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3563, 29 בינואר 1937, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
משפט נאסרי „הספן“
משפטם של הבריונים הריביזיוניסטיים, המופיעים כחברי חברת „הספן“, שהתפרצו לנמל ת"א, החל להתברר סמוך לצהרים, בפני שופט השלום מר בודילי. 19 צעירים נאשמים בהסגת גבול פלילית, הקמת רעש במקום ציבורי, מצור על מקום עבודה, לשם מניעת ביצוע העבודה מהרשאים לעשותה, כניסה לשטח הנמל בלי רשיון. כתובע הופיע הקצין שמאי. לצדו ישבו המפקח רוזנשטיין, הקצין שבולת, שבאיזור תחנתו נמצא הנמל, והסאֶרז'אַנט פינקל. על הנאשמים מלמד זכות העו"ד בנימיני. הפרקליט הריביזיוניסטי דרש להרחיק ממקומות אך הסאֶרז'אנט, בחששו, שמא ישמע ההוא לשיחותיו עם מזכירו.
הנאשמים לא הודו באשמתם. המשפט במהלכו נתקל בקשיים בגלל המצב המשפטי המסובך של הנמל ובעלותו. קשה היה להסביר לשופט הבריטי את התפתחות הדברים, את הרכב ועד הנאמנים, „אוצר מפעלי הים“ וחברת „פריקה“. לאחר הרצאתו של הקצין שמאי ניגשו לחקירת ש. קורנפלד שהעיד כסגן מנהל הנמל, תחילה על עצם הענינים בעבודות הנמל ואחר כך על עצם המאורעות של אתמול.
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3563 (תוספת ערב), 29 בינואר 1937, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
נאסרו חברי „הספן“
אתמול בבוקר בשעה 10 בערך הכניסה קבוצת „הספן“ את שתי סירותיה לנמל הסירות בתל־אביב מאחר שחברת הנמל לא הודיעה על סירובה לדרישת „הספן“, להכניס לשם את סירותיה. אחר־זמן הביאו פקידי הפריקה את המשטרה הבריטית, שאסרה 19 איש מקבוצת „הספן“ והחזיקה אותם עד שעה 3 אחר־הצהרים במשטרת הצפון. הנאסרים הועברו אחר כך לסוהר ביפו, בלא הודעה על סיבת המאסר.
אחד מידידי „הספן“ פנה אל המשטרה בבקשה לשחרר את הנעצרים בערבות, אולם ניתנה לו תשובה, שיש הוראה שלא לשחררם.
אנו דורשים מועד הנמל הודעה מפורשת, מי גרם למאסר חברי „הספן“, וכ"כ עלינו להעיר את תשומת לבו, שהצבור היהודי לא יוותר על זכותו של כל יהודי ויהודי לעבוד בנמל, שהוא קנינו של כל העם כלו.
"הירדן", שנה ג', מס' 618, 29 בינואר 1937, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
במשפט חברי „הספן“ שהתפרצו לנמל
משפט נאסרי „הספן“ היה הבוקר בפני שופט השלום מר בודילי. ראשון העיד הרצל צוקרמן, מזכיר „אוצר מפעלי הים“. מסר פרטים מתולדות הנמל, בסיס קיומו וכו'. סיפר, כי קבוצת „הספן“ ביקשה לעבוד בנמל כקבלן, אולם הממונים הסכימו לקבלם רק לעבודה יומית.
בחקירה נגדית עורר עוה"ד הרביזיוניסטי, בנימיני, את שאלת הבעלות וה„סטאטוס“ החוקי של נמל ת"א. „דאג“ לקהל הרחב. התענין במניות היסוד – המבטיחות לבעליהן בקורת והשפעה על הנעשה בנמל – שלא הוצעו למכירה. שאל לחברת „פריקה“ ואופיה. העד נתן הסברה מקיפה והטעים, כי לשכת המסחר ובאי כוח האניות דרשו, לטובת הכלל, שתרוכז עבודת הפריקה בנמל בידי גוף אחד. לשם כך נוצרה חברת „פריקה“.
יוסף נוביק, מכונאי, שעבד בכניסה לבריכת הנמל, כשסירות „הספן“ התפרצו, סיפר על ההפרעה בעבודה שנגרמה ע"י כך. הוא הכיר שנים מהנאשמים. העיד קורפוראל בריטי, סמואל, שנקרא לנמל, לאחר שהתפרצו לשם אנשי „הספן“.
אשר שוסטרמן, ספן ראשי בחברת „פריקה“, סיפר על הסירות שנכנסו לנמל בניגוד לחוקי התנועה בים וגרמו להפרעה בעבודה.
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3565 (תוספת ערב), 1 בפברואר 1937, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
נדונו מתפרצי „הספן“ הרביזיוניסטי
השופט מר בודילי קרא היום בת"א, ב-11, את פסק־דינו במשפט הפלילי של 19 חברי „הספן“ הרביזיוניסטי, שהתפרצו לנמל תל אביב.
פסק הדין משתרע על 10 דפים כתובים במכונה ומכיל ניתוח מצבו החוקי של נמל ת"א ושל טענות הסניגור. השופט אמר:
„הארכתי בענין משום שאמרו לי, כי זהו מקרה הצורך הראשון להגדיר את זכויות הצבור בקשר עם נמל תל־אביב ואחד המקרים הראשונים, אם לא הראשון שבו יש צורך לפרש את סעיף 286 (כניסה פלילית לרשות זרה) של חוק, והסניגוריה עוררה שאלות משפטיות שיש לענות עליהן.
אני דן את הנאשמים בעד התפרצות פלילית לרשות זרה, בניגוד לסעיף 286 של הפקודה הפלילית 1936. אני קונס את הנאשמים נינדרמן, רוזנבוים, צבי כספי, ירחמיאל לוין ושמואל גאנסקי – כולם חברי הועד של האגודה השיתופית „הספן“, כאחראים למכתב שנזכר לעיל (מכתב האיומים – המעתיק) ולהתפרצות לתוך הנמל ב-16 לא"י או שני חדשים מאסר כל אחד. אני קונס את שאר הנאשמים ב-5 לא"י או מאסר חודש כל אחד.
בהנמקה הארוכה מספר השופט את פרטי המקרה. את מקום המקרה „אני מכנה נמל תל אביב אם כי אין עדות להוכיח בדרך משפטית, כי זהו נמל“. השופט מתאר לפרטיו את הנמל וכל אשר בו וגם את החסר בו עוד והולך ונשלם. כן מכילה ההקדמה את היחסים בין „אוצר מפעלי הים“ לבין חברת פריקה. בחברת „הספן“, אומר השופט, רשומים 28 אנשים, ויש להם 5 סירות־משא. כאן בא גם תוכן חליפת המכתבים בין „הספן“ לועד הנמל ותיאור ההתפרצות.
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3593 (תוספת ערב), 5 במרץ 1937, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
נמל או לא נמל?
עם משפט חברת „הספן“
כידוע הובאו לפני השופט תשעה־עשר מחברי חברת „הספן“ בהאשמת התפרצות לנמל תל־אביב ביום 28 בינואר. כב' השופט, מר בודילי, מצא אותם אשמים וקנס אותם בקנסות כספיים שונים. אולם הצד המעניין שבדבר הוא הבירור המקיף של מצבו המשפטי של נמל תל־אביב. בירור זה, שנגרם על־ידי קו־הסניגוריה של העו"ד יצחק בנימיני – שזכה, אגב, למחמאה מצד כב' השופט מר בודילי, – טושטש ברוב העתונים היומיים. והדבר מובן: הסניגור, העו"ד בנימיני, הסתמך על ההנחה, שנמל תל־אביב הוא נמל מבחינת החוק האנגלי, ועל כן הוא נתון למרות החוק של הספנות הצבורית. פירוש הדבר הוא, שנמל – אף אם הוא נוצר ומתנהל ע"י אישיות משפטית פרטית, שקבלה זכיון לכך מטעם הרשות – נשאר חלק מן הים המשמש כעין „דרך המלך“, זאת אומרת שאי אפשר לחסום אותה בפני כל מי שעובר בה בלא לפגוע בחוקי התנועה.
התביעה, זו שהצליחה לשכנע את השופט כי הנאשמים חייבים בדין, הסתמכה על הנימוק, שאין כל הוכחה לכך, שהשטח הימי, שע"י התערוכה, – הברכה וכו' – ש„אוצר מפעלי־ים בע"מ“ משתמש בו לצורך טעינת סחורות ופריקתן וכו', ראוי להקרא בשם נמל מבחינת החוק.
השופט הסכים לנקודת־המבט של התביעה, שנמל תל־אביב איננו אביב איננו „נמל“ ולכן לא הכיר בזכות השיט החפשי בתוכו ומצא את הנאשמים חייבים בדינם.
פסק הדין של כב' השופט, מר בודילי, המשתרע על 10 עמודים, ניתן בפירוט מדויק מכיון ש„זהו המשפט הראשון בענין זה, ויש צורך להגדיר את זכויות הקהל לגבי נמל תל־אביב“. (השופט הדגיש, שהוא משתמש במונח „נמל תל־אביב“ רק לשם הנוחיות והקיצור, ואין בכך שום הודאה בקיומו המשפטי בתור נמל).
אולם חברי „הספן“ ופרקליטם, העו"ד בנימיני, החליטו לברר את השאלה עד תומה. לא חברה של צעירים שנקנסו עומדת לדין אלא כל מעמדו המשפטי של נמל תל־אביב. לכן הגישו הנאשמים באמצעות העו"ד בנימיני ערעור לבית המשפט המחוזי בתל־אביב. ונקודת הכובד שבערעור זה אינה השאלה של 19 הנאשמים, אלא שאלת הנמל. דינם של הצעירים האלה לא יהא אלא תולדה משאלה עיקרית זו.
מעניין לציין, שאותה קבוצה של צעירים המהווה את חברת „הספן“ מבססת את זכויותיה על ההנחה שמפעל על־יד התערוכה הוא נמל, נמל רשמי מבחינה משפטית, והתביעה, זו המגינה על ענייניו של „אוצר מפעלי ים“ או יותר נכון – על המונופול של חברת „פריקה“ העובדת בנמל – מבקשת לקבוע שתל־אביב אין לה נמל רשמי, אלא מפעל פרטי בלבד, המחוסר זכויות של גוף ימי מדיני.
"הירדן", שנה ג', מס' 625, 19 במרץ 1937, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.