הבלוקדה בחוק הבינלאומי
אמרה עממית אומרת: „מי שישלוט בימים הוא ישלוט בעמים“. ואמנם ההיסטוריה במשך כל תקופותיה מראה לנו עד כמה נכונה אמרה זו; עוד הצורים והצידונים הקדמונים, סוחרי העולם העתיק, ידעו לנצל את הים שלחופיו שכנו עריהם. הצי הגדול שלהם שוטט בימים והביא להם את השלטון, לא כל־כך בעוצם כוחו, כמו בעושר הרב שהוא העניק להם ביד רחבה. המלחמה הגורלית בין רומא וקרתגה לא נגמרה בנצחון רומא עד שלא הבינו הרומאים שגורל הנצחון הוא בים, והם בנו צי מלחמה שעלה בכחו על צייהם של הקרתגים. ספרד, (ובדומה לה ווינציה שבאיטליה), היתה ארץ פורחת, ארץ עשירה ומלאה כל טוב, כל זמן שהים הגדול היה תחת שלטון אניותיה. ספרד זו נהפכה לארץ מדולדלת כששלטון הים עבר לאנגליה.
תנאי התעשיה המודרניים יצרו מצב כזה, שלא יתכן שאיזו אומה תוכל במשך זמן רב לחיות „כעם לבדד ישכון“. מנגנון הכלכלה המודרני בזמן שלום, והמנגנון הכלכלי המסובך שבעתים בזמן מלחמה, דורשים המון מצרכים וחמרי־גלם שיש הכרח להביאם מעבר לים.
בשנים של 1918–1914 לא היה ספק, שהנחה זו נכונה ואמנם הוכרחה גרמניה להיכנע אחרי קרב של ארבע שנים רצופות לא כל־כך מחוסר צבא כמו מחוסר מזון וחמרי אספקה.
המשטר הפאשיסטי בארצות הטוטליטריות, ובעיקר בגרמניה אחרי המלחמה האחרונה דגל בעקרון האוטרקיה (כלכלה עצמאית). עקרון היוצא מנקודת השקפה שכל מדינה ומדינה יכולה וצריכה לספק את צרכיה מתוצרתה היא מבלי לפנות לחמרי הגולם או לתעשיה של הארצות האחרות. איטליה לא עשתה בכוון זה רבות. גרמניה התקדמה בהגשמת עיקרון זה ע"י תחליפים שהומצאו ע"י מלומדיה וע"י שורה שלמה של כבושים שהביאו לה מכרות ושטחי אדמה פוריים. בכל אופן זקוקה גרמניה, – אם לא לדבר על איטליה, – להספקה גדולה מעבר לים, ואפילו כבוש כל אירופה לא ביטל דרישה חיונית זו.
מהו המצב באנגליה? – עם פרוץ המלחמה ב־1939 היתה אנגליה תלויה ברובה בהספקה מעבר לים. כשהשנתיים הראשונות של המלחמה מתקרבות לקיצן נעשה באנגליה הרבה בשטח ההספקה העצמית, ובעיקר בצרכי־מזון. ובכל זאת תלויה אנגליה בהספקה מעבר לים וכל זמן שהיטלר לא יוכל למנוע הספקה זו לא תהיה לו שום תקוה לנצח את העם האנגלי.
לצורך מניעת המעבר של הספקה וחמרי גולם מעבר לים מלהגיע לתעודתם מטיל צד לוחם אחד בלוקדה, הסגר, על נמל או נמלי הצד הלוחם השני. להטלת בלוקדה כזו יש כמה כללים בהסכמים הבין־לאומיים וכן כמה דוגמאות מענינות בהיסטוריה של המלחמות עד ימינו. המאה ה־19 מספרת לנו על צורה מיוחד של בלוקדה, „בלוקדה שקטה“. בלוקדה שקטה היא פעולה של כפיה, לא־מלחמתית, המוצאת לפועל ע"י מעצמה גדולה נגד מדינה קטנה, במטרה ללחוץ על אותה מדינה חלשה שתסכים לתנאים ידועים. מובן מאליו שבלוקדה שקטה כזו כשלעצמה אינה נחשבת כפעולת־מלחמה, אבל אם אותה המדינה שכפו עליה בלוקדה כזו רואה את עצמה חזקה למדי להתנגד לבלוקדה בכח הנשק יכולה היא לראות פעולת כפיה זו כפעולת איבה מלחמתית.
כדי להבין את צורת הבלוקדה הזאת כדאי לעמוד על מקרה מענין זה: ב־20 לאוקטובר 1884 („בלוקדה שקטה“ ראשונה בהיסטוריה היתה ב־1814 כשאנגליה ושוודיה הטילו בלוקדה כזאת על חופי נורווגיה) הכריז האדמירל הצרפתי קורבי הסגר על כל הנמלים ודרכי־המים בשטח ידוע של פורמוזה בסין, כדי לכפות על סין תנאי־מסחר הנוחים לצרפת. הצי הצרפתי לא נתן לאניות סוחר אנגליות להכנס לשטח ההסגר. הממשלה האנגלית טענה נגד פעולה זו שתי טענות לפני ממשלת צרפת. ראשית, שאין בכח הצי שברשות האדמירל קורבי לשמור על הבלוקדה באופן ממשי, ולכן ההסגר הוא בניגוד להצהרת פריז 1856, שעליה ידובר להלן; ושנית, שאם הממשלה הצרפתית רוצה לעכב את האניות הנייטרליות מלהכנס לנמלי פורמוזה לא מספיקה ההכרזה של בלוקדה שקטה, שעל פי ההסכמים הבין־לאומיים היא מכוונת רק נגד אניות המדינה שעליה הוטל ההסגר ולא נגד אניות נייטרליות, אלא על צרפת להכריז מלחמה ממש נגד סין. ממשלת אנגליה הוסיפה ואמרה, כי אם ממשלת צרפת תמצא לנחוץ להכריז מלחמה על סין, תהיה אנגליה נאלצת, כארץ נייטרלית, לסגור את תחנות הפחם שלה, שהיו היחידות, בים השקט באותו זמן, בפני הציים של שתי המדינות הלוחמות. אין צרפת יכולה, לפי דעת ממשלת אנגליה, להנות מתנאי מלחמה ושלום גם יחד. אחרי מחאה זו בטלה צרפת את ההסגר. כיום אין צורת בלוקדה זו מעשית, בכל אופן עפ"י חוזה האג 1907 יש אפשרות למעצמות להטיל „בלוקדה שקטה“ על נמלי מדינה המסרבת לשלם את חובותיה או שהיא עושה דבר שהוא בנגוד למקובל על העולם התרבותי, כדי להכריח אותה מדינה ללכת „בדרך הישר“.
ההגדרה של בלוקדה היא זו: „בלוקדה היא פעולת־מלחמה המוצאת לפועל ע"י הצי, ובימינו גם ע"י האויריה של צד לוחם אחד על שטח חוף קבוע של הצד הלוחם השני, במטרה למנוע כניסה או יציאה מהשטח הזה“. מטרת הבלוקדה יכולה להיות כפולה: א) צבאית טהורה כמו הבלוקדה היפאנית ב־1904 על הנמל הרוסי פורט־ארטור. וכן הבלוקדה האנגלית על חופי צרפת בים התיכון בשנות 1803–1814 כדי למנוע את הצי של נפוליון מלהגיע לתעלה האנגלית (תעלת למנש). ב) צבאית כלכלית, במטרה להרעיב את האויב ע"י הפסקת היבוא והיצוא. אסור לאניות ניטרליות לעבור בשטח ההסגר.
כדי שתהיה הצדקה חוקית לצי המדינה השומר על ההסגר להטביע אניות נייטרליות המפירות אותו, קובע החוק הבין־לאומי המקובל תנאים אלו: א) שההכרזה על ההסגר תיעשה ע"י האישיות המוסמכת לכך, שדבר ההכרזה יפורסם ע"י הצינורות הדיפלומטיים, לממשלות הניטרליות. ב) שההסגר יהיה ממשי ומכריע, לא מספיקה „בלוקדה של נייר“ שהיתה נהוגה בשנים הקודמות. כלל זה שההסגר צריך להיות מכריע התקבל בהצהרת פריז משנת 1856, שבה קבעו רוב ממשלות העולם, שאין די בהכרזת הסגר בלבד אלא „כדי שהבלוקדה תהיה מחייבת עליה להיות מכריעה“, ז"א מוטלת בכח כזה המספיק למעשה להפסיק כל תנועה לנמלי האויב. ג) שההסגר יהיה מתמיד, ומקיף את כל האניות בלי יוצא מהכלל. נהוג להוציא מכלל זה אניות של מדינות נייטרליות השטות לנמלי ההסגר כדי להוציא משם את נתיניהן. ד) צריך שתהיה הפרה ע"י כניסה או יציאה משטח ההסגר. ה) קברניט האניה צריך לדעת על קיום ההסגר.
החוקים וההסכמים בנוגע להסגר נשמרו ע"י כל המדינות הלוחמות עד התאריך ההיסטורי 4.2.1915 שאז הכריזה גרמניה על מלחמת צוללות בלתי מרוסנת בנגוד לכל החוקים המקובלים, וגרמה לטיבוע 1720 אניות נייטראליות בלי כל אזהרה מוקדמת.
מה הוא הבסיס החוקי שעליו הסתמכו כאילו הגרמנים בהכריזם מלחמת צוללות בלתי־מרוסנת? סעיף 48 מהצהרת לונדון 1909 אומר שאין להחרים אניה נייטרלית המפירה הסגר, אלא חובה להביאה לנמל ולהגיש את הענין לפני בית־משפט של המדינה שתפסה את האניה. בי"ד זה דן בעניני מלקוח ימי, ובית המשפט יחליט אם המלקוח נעשה כחוק או לא. סעיף 49 מאותה ההצהרה אומר שבמקרה ונתפסה אניה מפירת הסגר ואי אפשר להביאה לנמל מחמת זה שהאניה התופסת אותה חוששת שע"י הובלתה לנמל יתגלה מקומה לאויב, דבר היכול לגרום להטבעתה, יש רשות לאניה השובה להטביע את האניה מפירת ההסגר. סעיפי 50 ו־51 דורשים הוכחה על נחיצות כזו, וכן שינתן זמן מספיק למלחי האניה לרדת לסירות־הצלה ולקחת אתם את ניירות האניה. עפ"י סעיף 49 החליטה גרמניה שאין ביכולת הצוללות שלה לקיים את סעיפי ההסכמים הבינלאומיים ומשום זה נתנה להן הוראות להטביע כל אניה, בלי יוצאת מהכלל. מובן מאליו שבמלחמה של היום היתה הדרך סלולה לפני היטלר. ועם התחלת מלחמה זו כבר לא דאגו הגרמנים לשמור על המנהגים המקובלים והפכו את מלחמת־הים למלחמת פיראטים אכזרית מבלי שיתנו אפשרות למלחים להנצל.
השבוע קראנו בעתונים על הרחבת ההסגר הבריטי גם על נמל פטסמו שבפינלנד. אבל יחד עם זה הודיעה ממשלת בריטניה שאין היא רוצה לראות את פינלנד כבלתי נייטרלית לגמרי. איך עולים הדברים בד בבד? עם פרוץ המלחמה ב־1914 עמדה אנגליה על העיקרון של „העסקים כרגיל“, ולכן נתנה חופש גמור לבעלי תעשיה וסוחרים להמשכת היצוא שלהם לארצות הנייטרליות מבלי לשים לב לאן מעבירות הארצות הללו את הסחורות שהן קונות. ההסגר שהטילה אנגליה על חופי גרמניה לא חל על הארצות הנייטרליות כמו הולנד, דנמרק, נורווגיה ושוייצריה, לפי דרישת מיניסטריון החוץ האנגלי שדרש לקיים את היחסים הטובים עם אמריקה, שמשם באו רוב הסחורות, והמדינות הנייטרליות. רק ב־1916 נוכחה הממשלה הבריטית שמצב ענינים זה מזיק לה מאד. מיניסטריון הבלוקדה תחת הנהגתו של לורד רוברט ססיל הבין שהשיטה הקיימת מזיקה למאמץ המלחמתי הבריטי. ואז התחילו לבקר את השיטות הנהוגות מעיקרן. ראשית קבעו שהעיקרון ה„עסקים כרגיל“ הוא יפה, אבל בתנאי שהסחורות לא תגיענה לידי האויב. לצורך זה החלו למכור סחורות לארצות הנייטרליות רק ע"י פירמות פרו־בריטיות שהיה ידוע עליהן שהן נאמנות ושהתחייבו שלא תגיע הסחורה לידי האויב. שנית קבע הלורד ססיל שלא יתכן שאנגליה תשמור את ההסגר על גרמניה ויחד עם זה שתרשה להעביר להולנד מצרכים העולים ב־300 אחוז על התצרוכת הרגילה בזמן שלום, מפני שידוע וברור שהעודף עובר לידי גרמניה. לצורך זה עשה המיניסטריון חשבו מדויק כמה היא התצרוכת של כל אחת מהארצות הנייטרליות, וניתנו הוראות להטיל הסגר על העודף. במלחמה הנוכחית ידוע שהיטלר סוחט מהארצות הכפופות לו את כל מה שניתן להסחט מבלי לשים לב אפילו לתצרוכת המקומית, ולכן ההסגר הבריטי מוכרח לכלול את כל הארצות הללו. כשפינלנד באה תחת מרותו של היטלר הוטל תיכף ההסגר גם עליה, כדי למנוע את ההספקה הדרושה להיטלר.
דוד פינס
"הבֹקר", שנה ז', מסק 1724, 29 ביוני 1941, עמ' 3-2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 