ספינת המפרשים „ארלוזורוב“ של מפא"י הולכת לאיבוד – 13 באוגוסט 1934

מכתבים למערכת

[…]

על ספינה עברית ההולכת לאיבוד

לכ' עורך „הירדן“

א. נ.

בנמל של חיפה עוגנה זה כמה זמן הספינה „ארלוזורוב“, ספינה לבנה יפה שקושטה בפס אדום רחב, סימן השתייכותה למפלגה… מר וייצמן נתן ספינה זו במתנה למפא"י, והיא עגנה כאן לשם תיקונים ובעיקר כדי להכניס בה נשמה; מניע ישן של אוטו. אבל מתוך מאניפולאציות של אנשי ים „מומחים“ ממפא"י ורוחות חזקות, חלו קלקולים בספינה זו שעגנה בלי שום חסות ובהזנחה גמורה, והתחילה סופגת כמויות גדולות של מים מלוחים, שהזיקו לבטנה המקושטת אדום, וחרטומה הלך ושקע יותר ויותר במים. למרות „אהדתי המרובה“ אל המפלגה „האדומה“, לא יכולתי אני, בתור איש-הים, לראות ספינה הולכת לאבוד מתוך הזנחה, הודעתי על הענין למנהל הנמל וטלפנתי בשעה 11.30 לפני הצהרים אל ההסתדרות. הודעתי שעוד אפשר להציל את „ארלוזורוב“, ובקשתי שימהרו לשלוח אנשים לעזרתה. אבל הזמן עבר, הספינה שקעה יותר ויותר, ורק בשעה 7 בערב הופיעו האדונים ממפא"י. ברם אלו לא יכלו לעשות מאומה אלא להסתכל בטביעתה של „ארלוזורוב“; לא היה איש שיגש להצילה.

כעת נמצאת „ארלוזורוב“ ממול לספינתי, חלקה האחורי עוד בולט ו[מ]ראה לעולם את השריד האחרון של הסרט האדום. ואף על פי שעדיין אפשר למשות אותה, אין איש עושה זאת.

וחבל על ספינה נעזבת. ביד ידידים נאמנים יותר היה גורלה יותר טוב.

נמל חיפה, 9 אוגוסט, ספינה „נורדו“

ד"ר ש.


"הירדן", שנה א', מס' 68, 13 באוגוסט 1934, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

חנוכת ספינת מפרשים ע"ש „חיים ארלוזורוב“ – 8 באוקטובר 1933

כינוס „הפועל“ חיפה

עם החלק הימי אתמול אחה"צ הגיע הכינוס לשיאו. תחרויות הגמר בשחיה, בשיט ובכדור ים ובעיקר הורדת הסירה על שמו של חיים ארלוזורוב היה מחזה נהדר. חיפה באלפיה באה אל הים. חלק ממפרץ חיפה נתחם על ידי סירות משא גדולות ששימשו מקום ישיבה לאלפי חברי „הפועל“ והנוער ואלפים רבים מפועלים ולא פועלים הקבילו להם מקום מושב על משבר הגלים הגדול. האגם שנתהוה בין משבר הגלים והסירות שימש לתחרויות הימיות ולמקום הטכס לחנוכת הספינה ע"ש ח. ארלוזורוב. התחרויות התחילו במועד הקבוע, בתחרויות של שיט, קבוצות חברות חמש־חמש על כל סירה במרחק 500 מטר, נטלה מקום ראשון תל־אביב ושני חיפה. בשיט של חברים במרחק של 1000 מטר מקום א' חיפה. נוער בשיט מקום א' וב' – תל אביב, ג' – חיפה. בשחיה חיפה מקום ראשון 140 נקודות, ת"א מקום שני 84 נקודות, נשר מקום שלישי. במשחק כדור מים בין „הפועל“ ומלחי הצוללות העוגנות בים חיפה 2:4 לטובת הצוללות.

לפנות ערב בישרה תקיעת חצוצרה את התחלת טקס חנוכת הספינה ע"ש ח. ארלוזורוב. זוהי ספינת מפרשים עם מוטור, שתשמש להובלת משאות קטנים ולספורט. הספינה נרכשה ע"י קבוצת חברי „הפועל“ בחיפה בעזרת מר יחיאל וייצמן.

משנראתה הספינה המונהגת ע"י קבוצת אנשי „הפועל“, פגשה אותה התזמורת במנגינת מארש ובמחיאות כפים מכל העברים. חרטום הספינה היה עטוף סרט שחור. צבי שרפשטין, ב"כ האגודה הימית בחיפה הזמין את ב"כ הוה"פ של ההסתדרות, את חבר מרכז „הפועל“, באי כוח מוסדות הפועלים בחיפה, באי כוח „דבר“ ואחרים לעלות על הספינה. בעלות המוזמנים על הספינה הכריז הח' שרפשטין, כי הספינה נמסרת למרכז „הפועל“ במטרה לתת לחברים אפשרות לא רק לעסוק בספורט ימי, אלא גם להתאמן בהפלגות ארוכות. תשמש ספינה זו סימן קטן לרצון הגדול לכבוש את הים. הוא מזמין את יחיאל וייצמן ומניה שוחט להסיר את הסרטים השחורים מעל חרטום הספינה. לעיני הקהל נגלה שם הספינה: חיים ארלוזורוב. מעל הספינה התנוססו מלבד הרבה דגלים קטנים שלשה דגלים גדולים: תכלת לבן, אדום־שחור וה„יוניון ג'ק“ הא"י. ד. הוז פוקד „דום!“ לזכר החבר המנוח והתזמורת מנגנת את ה„אינטרנציונל“ ו„תחזקנה“. ד. הוז אומר: בשם מרכז „הפועל“ הריני מוסר את הספינה הזאת לפיקוחו של האיגוד הימי של „הפועל“ בחיפה. ספינה זו נקראת על שמו של חיים ארלוזורוב, מיטב בנינו שהלך מאתנו בלא עת. הוא היה לא רק אחד הטובים, אלא גם אחד מבעלי הדמיון והחלום הנועזים שבינינו. מובטחני, כי יימצאו בנו הכוחות להגשים את החלומות והשאיפות של חברנו המנוח. אני מקוה, שספינה זו בכל אשר תפליג, תביא במפרשיה את רוח הנאמנות, המסירות והעוז ששומה עלינו לחצוב מלבותינו, כדי להביא אותנו לחוף מבטחים של שחרור וגאולה.

אח"כ מוסר הח' שרפשטין את הספינה לקבוצת החברים שיעבדו בה תחת פיקוחו של הח' אייזיק. הספינה מרימה את מפרשיה ויוצאת אל הנמל במקום חנייתה. הקהל יורד ממשבר הגלים והכינוס מסתדר לשורותיו ופלוגותיו באיזור המיובש שליש משבר הגלים. בטורים הערוכים עומדים 1670 איש חברי „הפועל“ והנוער העובד ואלפי אנשים מסביבם. בראש התהלוכה – ב"כ הוה"פ, מרכז „הפועל“ ומוסדות הפועלים בעיר והתזמורת. התהלוכה עוברת את כל הדרך מהאיזור המיובש שמאחורי תחנת הכרמל, דרך המושבה הגרמנית, רחוב יפו, המרכז המסחרי החדש והרחובות הערביים הצדדיים, רחוב בתי המשפט, רחוב ביה"ס, ירושלים, הרצל והחלוץ בהדר הכרמל. כל הדרך מלוים את התהלוכה אלפי אנשים יהודים וערבים. לפי בקשת המשטרה היו הדגלים מקופלים והתהלוכה התנהלה לקצב תוף וחליל. בהגיעה לשטח הדר הכרמל הונפו הדגלים, הודלקו הלפידים, התזמורת החלה לנגן והתהלוכה עברה תוך רבבות אנשים יהודים וערבים שעמדו וחיכו לכל אורך הרחובות, הגזוזטראות, החלונות והגגות. הקהל קיבל את התהלוכה בתרועות ומחיאות כפים. נשמעו קריאות ידידות: האח, האח, מכל צד. בעבור התהלוכה ליד קלוב „הפועל המזרחי“ ופועלי הרכבת נתקבלה ברעם של מחיאות כפים. ליד בית ההסתדרות נצטופף קהל עצום. כאן נשארה התהלוכה עומדת לפני הבית המואר באורות רבים וצבעוניים. הסניפים מסתדרים על דגליהם והח' ד. הוז נועל את הכינוס בשם הוה"פ של ההסתדרות:

לסיום הכינוס הנני מביא את תודת מרכז „הפועל“ לסניף חיפה ולמועצת פ.ח. ולכל אלה שעזרו להפוך את היום הזה ליום שמחה וליום בשורה לאלפים בגולה. אנו מעלים בראש שמחתנו את זכר חיים ארלוזורוב המנוח, היקר שהיתה לנו היום הזדמנות לגלות את אהבתנו אליו בזה שחרתנו את שמו על הספינה. לפני הסיום עלי למסור לכם את ברכת הוה"פ של ההסתדרות הרואה בתנועת הנוער ובנכונות שלכם לפעולה את התקוה שבכוחה נלך ובכוח נוליך את ההמונים. ברכה מיוחדת עמדי אליכם מאת חבר ד. בן גוריון (מחיאות כפים סוערות), חבר הוה"פ של ההסתדרות וחבר הסוכנות ששב אלינו עתה מחו"ל.

הסניפים מסתדרים ועוזבים את המגרש.

ראויים לשבח על הסדר והיחס הטוב משטרת חיפה וביחוד הקצינים מר מילר ומר בלומשטין, שעזרו בהרבה להחזקת הסדר. מר מילר מצדו הביע את תודתו למפקדי „הפועל“ אשר ידעו לשמור על הסדר והמשמעת בכל ימי הכינוס.


"דבר", שנה תשיעית, מס' 2550, 8 באוקטובר 1933, עמ' 1, 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

התחרות שחייה בנמל חיפה – 31 באוקטובר 1932

חיפה

[…]

בספורט

אתמול התקיימה בנמל חיפה התחרות בשחיה בין עובדי הנמל בחסותו של מר תומפסון, מנהל העבודות. ההתחרויות אורגנו ע"י הח' קפיטן זאב הים. השתתפו 45 איש, מהם 27 ערבים, 18 יהודים. זכו בפרסים 14 איש. – 11 יהודים, 3 ערבים. הזוכים מבין היהודים הם מחברי „דלפין“ – 5 פרסים ראשונים ואחד – שני, מכבי – אחד ראשון, שנים – פרסים שניים, „הפועל“ שני פרסים שניים. מהערבים זכו 1 בפרס ראשון ושנים בפרס שני.


"דבר", שנה שמינית, מס' 2263, 31 באוקטובר 1932, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

חנוכת תחנת הצלה של אגודת יורדי ים "זבולון" – 13 במרץ 1932

חניכי "זבולון" במפרשית "בת-גלים" בחוף תל אביב, 1935. צילום: זולטן קלוגר. מקור: ויקישיתוף.

חנוכת תחנת ההצלה

אתמול לפני הצהרים נערכה בפני כמה עשרות מוזמנים חנוכת תחנת-ההצלה, שנבנתה ע"י „האגודה הימית“, התחנה נבנתה על המגרש של בית-הספר הימי „זבולון“. על המגרש הוקם תורן גבוה, בדוגמת התרנים באניות מפרש רגילות. על התורן עמדו כמה תלמידים מבית-הספר הימי, כשהם מחליפים „שיחות“ דגלים עם שתי סירות מפרש שהורדו לים. החגיגה החלה עם העלאת הדגל הלאומי על ראש התורן. מזכיר האגודה הימית העו"ד אפרתי ציין את מטרת האגודה. בין השאר אמר, כי בית-הספר הימי יוכיח לבעלי ההון היהודים כי יש חשבון להשקיע כספים בענפים שונים ב„עסקי ים“. הנואם ציין להלן, כי את המגרש מסרה העיריה, בהשתדלותם של ראש העיריה מר דיזנגוף וסגנו מר רוקח. הזכיר גם את האנשים המשקיעים מרץ רב להצלחת המפעל: ד"ר גורביץ, הקפיטן בייבסקי, ד"ר ישראלטן שגמר אקדמיה  ימית באיטליה, המהנדס טובים ואחרים, ד"ר פרבשטיין וה. לייבוביץ.

את התורן ועשר חגורות הצלה של התחנה הימית נדבה חברת „לויד טריסטינו“ מטריאסט.

בשעת החגיגה נערך תרגיל של הצלת טובע שארך רגע וחצי. בבנין שנבנה על המגרש מתרכז בית הספר הימי, אשר בו בית-מלאכה לתעשית רשתות דיוג וסירות. באולם הוקצה מקום לבית-נכאת ימי. הקירות מקושטים בקשרים שונים, נמצא גם בית-מרקחת לשם מתן עזרה ראשונה. בפנה אחת מתנוססים כמה מכתבים מאישים חשובים, המקדמים בברכה את פעולות האגודה ובהם גם מכתב מאת אוסישקין. על לוח מודבקים גם כמה שירים ימיים: „ספינתי“ „המנון המלח“.

בשעת החגיגה התאסף קהל גדול מסביב בית הספר, ולווה את התרגילים במחיאות כפים (ש).


"הארץ", שנה חמש עשרה, מס' 3841, 13 במרץ 1932, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

עמנואל טובים / מתל אביב לביירות בסירה בית"ר – 3 ביוני 1931

ע. טובים, מהנדס

לבירות בים

עוד בקיץ שעבר אחרי שהפלגנו בסירת המפרש שלנו לחיפה וחזרה, החלטנו להוציא לפועל, בהזדמנות ראשונה, טיול יותר רחוק – ומאליו נולד הרעיון נסיעה לבירות.

אולם רק באביב זה – התחלת העונה לאניות – אפשר היה לגשת להכנות ממשיות. סירתנו „ביתר“ סבלה בשתי השנים האחרונות לרגלי הפעולות המרובות על הים וזקוקה היתה לתקון יסודי. חוץ מעבודות נגרות, חדשנו את מערכת המפרשים וצבענו את הסירה מחדש. אולם הקושי היה בהשגת הסכמתם של ההורים, שהביטו בחשש על מעשה נועז כזה ושבועות עברו בוכוחים בין האבות והבנים שנגמרו בנצחון הבנים על האבות.

היות ומטרת נסיעתנו היתה חו"ל, הזדקקנו לפספורט ימי עבור הסירה, דוקמנט זה דרוש לכל ספינה וספינה, בין אם היא ספינה טרנס-אטלנטית בת קבול של 30.000 טונות ובין שהיא סירת „ביתר“ בת קבול של 2 טונות.

בפספורט שלנו כתוב היה שסירתנו מפליגה לבירות עם קברניט פלוני, ששה מלחים, בלא משא וחפשיה מקרנטין. לפני ההפלגה שנקבעה למוצאי יום שלישי, 5 למאי ש"ז, טענו על הסירה כמות רבה של שמורים מכל המינים, שלשים ככרות לחם, חבית מלאה מים, שמיכות, בגדים ושאר דברים נחוצים. לא נשכחו גם המפות הימיות וספר „מורה דרך ימי“.

באותו ליל שלישי בשעה 10 בערב, התאספנו על חוף הירקון. לוו אותנו המדריך המקצועי, צעירי הימיה וחברים רבים. לאור פנסי הלילה נפרדנו. רגע השלך הס ופתאם נשמעה הפקודה „הפלג“ „משוט המימה“ ואנו מתחילים את נסיעתנו ההיסטורית. היציאה המסובכה מהירקון הימה ידועה לנו במדה כזאת, שגם בחשך הליל מצאנו את דרכנו לבטח. ההפלגה בלילה היתה הכרחית מכיון שההפלגה צפונה תלויה ברוח דרומית הנושבת בשעות הלילה.

העלנו את המפרשים, המפקד חלק את המשמרות והאנשים החפשים מעבודה שכבו לישון. שכיבתם של חמשה אנשים בסירה שארכה רק 6 מטר ורחבה 1.50 מטר והמלאה חפצים שונים, מזכירה לי את הספור על „מטת סדום“. אולם גם זה ספורט והאנשים נרדמו באשר שכבו עד שנשמעה הפקודה לחלוף המשמרות.

עם זריחת החמה, הציץ עלינו יער חדרה (חצי הדרך לחיפה) שכתמו הירוק בלט בזהב החולות של כל הסביבה. עליו חרבות קיסריה, הנמל העתיק, מלפני החורבן. עזבנו מאחורינו גם את עטלית עם שרידי המבצר שהתפרסם בימי מסעי הצלב ובשעה 11.30 לפני הצהרים ירדנו לחוף „בת-גלים“ כדי לא להפסיד זמן במפרץ חיפה.

נחנו בחיפה. בשעה 10 בלילה יצאנו לדרכנו, אורות המגדלור של הכרמל, של עכו ושל ראס אל נקורה, נשארו מאחורינו. אנו נמצאים בלב הים, מחוץ לגבולות ארץ-ישראל.

במשך יום המחרת ראינו מרחוק את צור, צידון ולאט לאט הלכו והתבלטו מרחוק הרי הלבנון. הרוח הנוחה שנשבה עד כה בגדה בנו ובמקום להגיע באותו ערב לבירות, הפסדנו את כל הלילה בטלטולים על גבי הגלים, ברוח בלתי קבועה. אולם כל זה לא השפיע כל עקר על מצב רוחנו, הודות ל„עכבר-יבשה“ אחד שנמצא בחברתנו שע"י אכילתו ושנתו המרובה גרם למצב רוח מרומם עד מאד. אגב „עכבר-יבשה“ היה מזוין במשקפת צבאית ובמצפן שבור ובהם ראה את בניני הקולג' האמריקני עוד מגבולות א"י מתוך מרחק של לא פחות מ-105 קילומטר.

ביום הששי בשעה 9 בבקר התחילה לנשוב הרוח, שהביאה לנו גשם שוטף במשך 10 רגעים, ונתנה לנו את האפשרות להתקדם. על החוף ראינו באפן ברור את כל הנקודות המעידות לפי המפה על קרבתנו לבירות. בצהרים שנינו את הקורס מצפון למזרח, כדי להכנס למפרץ וב-2.15 אחר הצהרים עגנו מול בניני הקולג' האמריקני בבירות. מיד התחלנו בסדור הסירה ובינתים התקרבו אלינו מתרחצים על דוגיות סגורות. התחילה שיחה בינינו לבינם.קשה היה להם להאמין ששבעה בחורים עברו את המרחק הגדול הזה שבין תל-אביב לבירות (בערך 222 קל"מ) בסירת מפרש קטנה זו.

בין אלה שנגשו אלינו נמצא גם סטודנט יהודי אמריקאי שהציע לנו את שרותו להשיג עבורנו מזון וכל עזרה אחרת. הודינו לו על יחסו האדיב והבטחנו לבקרו בעיר. בין כה וכה התפשטה השמועה בין הסטודנטים העברים – תלמידי הקולג' – שסירה עברית באה מתל-אביב. אחרי שהתרחצנו בים לבשנו את תלבשתנו הרשמית, העלנו דגל כחול-לבן, ונכנסנו לנמל. הודות למפה הימית יכולנו לקבוע את משרדי הנהלת החוף.

ברגע הראשון לגשתנו לרציף הנמל, הרגשנו שהופעתנו עשתה רשם טוב על הקצינים והפקידים שנוכחו שם. אחד החברים ירד לסדר את נירות העגינה ואגב יחס לבבי יוצא מהכלל מצד שלטונות הנמל, שלא חסו על זמנם בכדי שלא להכריחנו לחכות עד המחרת, קבלנו את רשות הירידה העירה. על בילוי זמננו בבירות כבר הופיעו ידיעות בעתונות הא"י ולא כדאי לחזור עליהן כאן, מלבד אשר נזכיר עוד הפעם את יחסם היפה של השלטונות, הארגונים ואנשים פרטיים שהשתדלו להנעים את שהיתנו בעיר והצליחו בזה עד מאד.

ביום השני 11 מאי בשעה 12 בצהרים בדיוק נמרץ, הרימונו את העגן, והפלגנו בדרך חזרה. מיד בעזבנו את מפרץ בירות, תקפה אותנו רוח צפונית חזקה שאפשרה לנו נסיעה במפרשים מלאים בכוון הרצוי.

החלק הזה של הנסיעה העמיד את כשרונותינו הימיים במבחן. הים הכה גלים גבוהים. מהירות הנסיעה הגיעה עד 9 קשרים (16 קילומטרים בשעה) שזו מהירות של אנית משא רגילה. אחרי שעתים של נסיעה כזאת הלכה הסערה והתגברה עד כי הכרחנו להכניס את אחד המפרשים, אף על פי כן לא ירדה המהירות שלנו. בשקוע השמש הגענו למעבר של ראס אל נכורה ולאט לאט נפלה הרוח לגמרי. רק אז נתנו לעצמנו דין וחשבון באיזה מצב מסוכן נמצאנו ומה עבר עלינו.

כל אותו הלילה נשארנו במקומנו מחסר רוח. עם עלות השחר, קמה רוח דרומית מזרחית חמה  וחזקה והים החל לסער בחזקה. הכרחנו איפוא לבקש מקלט בין סלעי המגור של „ראס אל נכורה“. בהתקרבנו אל החוף ראינו את הסלעים הזקופים הנופלים לים באפן נצב. בדיוק מתחת לתחנת המשמר האנגלי ישנה מערה שבה קבענו מראש את מקום חניתנו. אולם לדאבוננו הרגשנו שהמקום הזה אינו מתאים מסבת הזרם החזק הסוחף פנימה, ובקשי רב הצלחנו להמלט קצת יותר צפונה ושם מצאנו מקום מתאים לעגינה.

מיד לאחר סדור הסירה הלך אחד החברים לתחנת הגבול על מנת להתקשר טלפונית עם תל אביב. את כל היום בלו החברים בטיולים ובבקורים בכל הסביבה. בשעה 6 בערב עזבנו את המקום למרות הסערה, היות ואנו חששנו להשאיר את הסירה בלילה בין הסלעים. על אף הרוח המתנגדת הצלחנו אחרי מאמצים רבים במשך כל הלילה להגיע לעכו.

בעכו לא התחשבו אתנו כעם ספורטסמנים, אלא כעם מבריחי מכס. אחרי  חפוש ממושך שארך כשעה שלמה, הורשה לנו לרדת לחוף. במשך כל היום סובבנו בעיר ובערב הפלגנו לחיפה.

אחרי כניסה שקטה לתוך הנמל, השלכנו עגן ומתחת למפרש שפרשנו להיות לנו מחסה בפני הטל ועל שמיכות רכות וחמות נרדמנו וישנו שנה ערבה וחזקה. זו היתה השנה הכי מתוקה במשך כל הנסיעה. בבקר התיצבנו לפני שלטונות הנמל וקבלנו רשות לרדת לחוף.

הדבר הראשון שעשינו היה ללכת לשתות תה, אשר חסרונו הרגשנו בכל הדרך בסירה הקטנה. בינתים ירד גשם ואנחנו הכרחנו לכסות את הסירה במפרש. אחרי סבוב של כמה שעות בעיר – את ארוחת הבקר אכלנו רק בשעה 10.30 – החלטנו להפליג תל אביבה למרת מזג האויר הרע.

ב 12.00 עזבנו את הנמל ועם עזבנו התחילה שורת הפורעניות העקריות. בנגוד למסלול הרוחות הרגיל השורר בעונה זו – כמעט תמיד רוח צפונית – ושהודות לה יכולים היינו להגיע עוד בו ביום לתל אביב, נשבה רוח דרומית מערבית אשר הלכה הלך וחזק. רוח זו היא היא המסכנת את תנועת האניות בחלק הים התיכון שלנו בכל חדשי החרף. היא הרימה גלים גבוהים ובעיקר גלי-חוף חזקים עד מאד. בתנאים בלתי נוחים כאלה נמשכה נסיעתנו חזרה. כשרוח נגדית נושבת, צריכים לנסע בהצלבה, כדי להתקרב לאט לאט למטרה. במשך כל אותו יום וכל אותו לילה עשינו זגזגים כאלה מקרבת החוף ללב הים ובחזרה ובכל פעם חזרנו לאותו מקום בסביבת עטלית מבלי שנתקדם כמלא השעור. רק עם אור הבקר הצלחנו לעבור את שרידי המבצר של עטלית ולאט לאט התגברנו על הרוח הנגדית ורק בשתים אחרי הצהרים נמצאנו בקרבת שפת הירקון.

שבורים ורצוצים מחסר שנה ואכל במשך 30 שעה הגענו למחוז חפצנו. כאן החלטנו להוציא את הסירה אל החוף, מבלי להכניס אותה להירקון. גלי חוף גבוהים שטפו ברגעים האחרונים את סירתנו פנימה והרטיבו אותנו ואת חפצינו אולם לא היתה בזה סכנה. היינו כבר בבית. בכחותינו האחרונים העלנו את הסירה אל החוף ונסחב את חפצינו לתחנת הירקון ועם „קדוש“ הופיע כל אחד מאתנו לביתו.

וכך נסתימה הנסיעה הימית הראשונה תחת דגלנו הלאומי לחוץ לארץ.


"העם" – עתון לאומי, מס' 58, 3 ביוני 1931, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

בית"רי הים בביירות – 18 במאי 1931

אגרת מבירות

(מאת סופרנו המיוחד)

מסע נצחון שני לבית"ר בסוריה ובלבנון – קבלות פנים לבביות למלחי בית"ר –

אחרי מסע הנצחון של קבוצת הבית"רים באפנים לסוריה והלבנון לפני ימים מספר, שעשה רושם חזק על היהדות המקומית בכלל והנוער שלה בפרט, באה קבוצת בית"רי-הים והפתיעה ממש – לא רק את היהדות הבירותית אלא גם את התושבים הלא-יהודים – באומץ לבם ובגבורתם, בעברם דרך מסוכנת וארוכה מתל-אביב עד בירות בסירה קטנה. הקצין הראשי של נמל בירות אמר לכותב הטורים הללו, שהוא לא היה מנסה אפילו לעבור מרחק קטן בסירה קטנטנה כזו…

ביום ו' ב-6 בערב, כשחוף בירות היה מלא קהל רב של מטיילים, נכנסה לנמל סירת מפרש לבנה, כשעל התורן שלה מתנופף דגל תכול-לבן. זו היתה סירת בית"ר, שנשאה בקרבה את שבעת הגבורים, שחצו את ים תל־אביב–בירות בפחות מיומים וחצי. אכן, זו היתה נסיעת-ספורט עזה ונועזה.

חלק מהקהל שידע בעוד מועד ע"ד יציאת מלחי בית"ר, הריע לכבודם מהחוף בהנפת כובעים וקריאות „הידד!“.

בנמל התקבלו הבית"רים בחביבות רבה ונפגשו ביחס של כבוד והערצה ע"י קציני הנמל, שהשתוממו מאד לראותם כה צעירים ואמיצים. יחס נפשי מיוחד במינו הראה לבית"רים קצין הנמל היהודי, מר בסל שדבר אתם עברית ועשה להם את כל ההנחות הדרושות.

בליל שבת סעדו הבית"רים על שלחנו של מר גירו־גריצ'בסקי, מי שהיה סגן מושל ירושלים, שהתיחס אליהם בחביבות גדולה במשך כל זמן שהותם בבירות.

בשבת בבוקר הוזמנו הבית"רים להתפלל בבית הכנסת  הגדול "מגן אברהם", במקום שחולק להם כבוד גדול ע"י המון המתפללים ונכבדי העדה, שלא רצו להאמין, ש"ילדים" אלו באה בסירה קטנטנה מת"א לבירות. אחדים מהם נתכבדו ב"עליות לתורה".

במשך כל יום השבת בקרו המון יהודים מהגיטו הבירותי ובעיקר מבין הנוער בסירת בית"ר.

במשך היום בקרו הבית"רים במוסדות שונים ובמכללה האמריקאית בלוית ה' א. תורג'מן. בכל מקום הם נתקבלו באהדה רבה.

במוצ"ש נערך נשף לכבוד האורחים ע"י ההתאחדות העולמית של צעירים עברים. האולם הגדול של מועדון ההסתדרות הנ"ל היה מלא צעירים וצעירות, שבאו לראות את בית"רי תל־אביב האמיצים.

הא' ז'אק קידם בשם הועד של ה.ע.צ.ע. את פני האורחים בברכה והביע את שמחתו לראות את הנוער הארצי־ישראלי, הבריא והשזוף משמש־המולדת, העומד בנסיונות ספורטיביים, המפארים את כבוד עמנו בקרב הגויים.

מר א. תורג'מן, הודה בשם האורחים על קבלת־הפנים החביבה, ובקש מחברי ההסתדרות הנ"ל בפרט, ומהנוער העברי בביירות בכלל, ששקטו על שמריהם עד כה באין כל פעולה לאומית מצדם – להתעורר מתרדמתם הארוכה, ולהושיט את ידם לבנין המולדת הקמה לתחיה. הגיעה השעה – סים הנואם את דבריו – שהנוער העברי בסוריה בכלל ובבירות בפרט, ימלא אף הוא את חובתו כלפי עמו וארצו.

נשף קבלת הפנים נמשך עד שעה מאוחרת בלילה, ולאחר שירת התקוה נפרדו האורחים מחברי ה.ע.צ.ע. מתוך התרוממות רוח גדולה.

ביום א' בבוקר הם נסעו להרי הלבנון במכוניתו הפרטית של מר קרישבסקי שהועמדה לרשות הבית"רים, אחה"צ, יצאו האורחים בלוית הצופים העברים לטיול בסביבות העיר, ובילו עד ערוב־היום במשחקים ושירים עברים.

ביום א' אחה"צ בקרו מלחי־בית"ר באנית המלחמה הצרפתית העוגנת בתמידות בנמל בירות. קציני האניה ומלחיה קבלום בסבר פנים יפות, והראו להם את כל חלקי ומכשירי האניה: מלחי בית"ר הראו הבנה רבה בהסברות השונות שניתנו להם ע"י קצין האניה. לבסוף הם הצטלמו כמה פעמים עם קציני  ומלחי האניה ונפרדו בחביבות רבה.

אחד ממפקדי האניה, שהתענין מאד בהתפתחות תנועת הנוער העברי בארץ, שמח מאד לשמוע מהחתום מטה, ש„ברית תרומפלדור“ מחנכת נוער יבשתי וימי ברוח ספורטאית ובאחד הימים הוא ימלא תפקיד חשוב בחיי האומה. המפקד בקשנו למסור בשמו ברכה חמה לחברי בית"ר בארץ.

למחרת ביום ב' בשעה 10 בבוקר, הפליגו הבית"רים בחזרה לתל אביב כשמספר רב של אנשים עמד על החוף ונפנף להם בכובעים.

בירות     א. אריאלי


"העם – עתון לאומי", מס' 45, 18 במאי 1931, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

עמנואל טובים / כיבוש הים – 26 בספטמבר 1930

אינג' עמנואל טובים על ספונה של יכטת המפרשים "אופק", 1939. צלם: זולטן קלוגר. מקור: ויקישיתוף.

כבוש הים!

מאת אינג' ע. טובים

במאמרי הקודמים, שהופיעו לפני יותר משנה, התעכבתי על שני עיקרונים: א) עלינו לעורר בצבור הרחב את שאלת כיבוש הים ורכישת עמדה בצורה במקצוע זה. וב) בתור אמצעי לכיבוש הים יש לפתח בראש ובראשונה את הספורט הימי.

אם בשנים הראשונות לא נעשה כמעט כלום במובן הזה – מבלי להזכיר את הנסיונות הבלתי־מוצלחים של „החלוץ“ ושל „פרזידנט־ארתור“ – הנה בשנה שעברה נשתנה המצב לטובה, אמנם במדה מועטה, אבל מרגישים כבר, שיש ערך לרעיונות האלה, והם הולכים וחודרים בתוך הצבור בעיקר בתוך הנוער.

אשתדל במאמרי זה לתת לקוראים מושג על הצעדים והאמצעים, שהקריבונו אל הים. אתחיל בספורט ימי:

שחיה

מקצוע חשוב זה, התופש בחו"ל מקום ניכר מתפתח שם בהדרכה ובשיטה ידועה – מתפתח כאן בתל־אביב באטיות רבה ללא הדרכה וללא שטה. העובדא, שבמשך כל חדשי הקיץ נמצא הנער התל־אביבי ברובו על החוף, מביאה לידי תוצאה משמחת, כי מלאכת השחיה מתחבבת על קהל רב מבין הצעירים והצעירות. אמנם, אין זו שחיה ספורטיבית אמנותית. אין כל שיטה בלימוד זה, אבל במשך זמן מה לומדים לשחות למרות גלי החוף והזרמים החזקים, מתרגלים לים, מתחילים לאהוב אותו ולהכירו. אין ספק, שברבות הימים יהיו צעירים אלה אלמנט חשוב לעבודה ימית יותר רצינית.

עובדא מצערת היא, שההסתדרויות הספורטיביות של הנוער בתל־אביב כ"כ הזניחו את לימוד אמנות־השחיה בין חבריהן ולא העמידו מקצוע זה בראש פעולותיהן. חוץ מהערך החינוכי, הרי בעולם כולו נחשבת השחיה לאחד מענפי ההתעמלות הכי בריאים. ישנן ארצות, ששם לימוד השחיה הוא חובה בשביל כל תלמידי בתי הספר ואם אין האקלים מרשה שחיה בחוץ – מלמדים אז לשחות בבריכות סגוורת.

מענין הדבר, שבחיפה עושים במובן זה הרבה יותר, מאשר בת"א. לימוד השחיה מתקדם שם משנה לשנה, וכל זה הודות לשני אנשים, אשר הקדישו את מרצם וזמנם למקצוע השחיה: מר אלכס' אפשטיין, הממונה על מחלקת השחיה באגודת „המכבי“ שם וד"ר בתר, העובד בכיוון הזה בקבוצת „דולפין“. הודות למרצם של שני אלה – זכו השחיינים היהודים ברוב הנקודות בהתחרויות שחיה, שנתקיימו בחיפה לא מזמן בין קבוצות יהודיות, ערביות, גרמניות ואנגליות.

העובדא הזאת מלמדת אותנו הרבה: הדור הצעיר שלנו, שבא עפ"י הרוב ממקומות יבשה ממרכז אירופה, או שחונך כאן עפ"י רוב בתור „עכברי יבשה“ – הצליח להעמיד מתחרים חזקים במקצוע השחיה כנגד אלה, הקרובים לים זה שנים רבות.

ואם הצטיינו היהודים בשחיה למרחקים קצרים במשחק הפולו הנהדר (כאן מקום להזכיר את הופעותיו המצוינות של מר אלכס. אפשטיין), הרי אנו זקוקים עוד לאמון בשחיה במרחקים גדולים, אמון בקפיצות ובשחית גבירות וילדים.

חבל, שתל־אביב כמעט שלא התענינה עד כה בהתחריות החיפואיות. נכון אמנם, שתנאי הים בתל־אביב אינם כ"כ נוחים, כמו במפרץ חיפה, אבל הודות לסירות, שיש לנו כבר אפשר ללמוד את מלאכת השחיה באופן שיטתי גם בתל־אביב. לשם סיום הפרק אדגיש עוד הפעם, שבלי שחיה לא יתכן ספורט ימי ולא עבודה ימית.

חתירה

במקצוע זה אין התקדמות גדולה, למרות העובדא, שגם על הירקון וגם במפרץ חיפה גדל מספר החותרים. אבל מכיון שהטיול בסירה חסר כל הדרכה שהיא, אין ערך גדול לחתירה כזאת. התחרויות בחתירה, שהתקיימו לפני חדשים אחדים על פני הירקון, הן חסרות ערך ספורטיבי, מכיון שחסרו סירות ראויות לחתירה ספורטיבית אמתית. גם מדריכים אין לנו בשביל חתירה כזאת. לפי דעתנו חשוב יותר לפתח חתירה בסירות ערביות, שהן אמנם כבדות, אבל רק הן לבדן מתאימות לתנאי הים התיכון שלנו.

אמנם נעשו בענף זה אי אלה צעדים ע"י הסתדרות הצופים הקשישים בתל־אביב וקבוצות ימיות של בית"ר בת"א וע"י קבוצת „דולפין“ בחיפה, אבל יש עוד לעשות הרבה והרבה: לעבד קודם כל רשימת פקודות משותפות לכולן, כי כל אחת מההסתדרויות האלו נוהגת פקודות משלה, ומובן מאליו, שדבר זה אינו רצוי.

מפרשים

במקצוע המענין והאחראי הזה ניכרת בת"א התקדמות רבה. המצב שהיה לפני שנה או שנתים, כאשר כל יציאת סירה מהירקון הימה היה מאורע כביר, עבר. גדל גם מספר הסירות, הראויות לעבודה ימית. לעתים קרובות יכול המטייל על החוף בת"א לראות 6–7 סירות־מפרש יהודיות בבת־אחת, מבלי שיחוור לעצמו כראוי, איזו התקדמות חשובה במקצוע הזה מציינות תופעות כאלו.

נסיעות על פני הים בסירות פתוחות למרחק של כמה קילומטרים צפונה או דרומה מתל־אביב, נעשו לדבר רגיל. ואפילו נסיעה בסירה פתוחה עד חיפה וחזרה אינה מעוררת התפעלות יתירה, אף על פי שנסיעה כזאת בתנאי הים והחוף שלנו היא בלי כל ספק דבר בעל ערך הוא (הדורש קודם כל אמץ לב, ידיעות הים, הרוחות והמפרשים).

ויש להתפלא, שבחיפה – מקום שבו תנאי־הים הם יותר נוחים בשביל חתירה במפרשים –  ישנן רק שתי סירות יהודיות: אחת סירת משוט, השייכת ל„מכבי“, והשניה – סירה לפי השיטה הערבית, השייכת לקבוצה „דולפין“.

עלי להדגיש בשמחה את התקדמות ספורט המפרש משום שזהו ענף הקרוב ביותר לעבודה ימית רצינית במובן הובלת נוסעים וסחורות, דיוג וכו'. בן אדם, העובד בסירת מפרש מוכרח להיות מאומן בשחיה ובחתירה, אחרת, אין לו מקום בענף זה.  מי שרוצה לשלוט במפרש, מוכרח לדעת להתרגל לשינויים בטבע, ללמוד את השימוש במצפן ובקריאת המפה הימית, מוכרח לדעת עשית קשרים, להכיר את החוף ולהתאמן בזריזות, דייקנות ובמשמעת, שבלעדן בן אדם אובד בים.

ואולם, אם אפילו „זאבי הים“ הצעירים שלנו לא קבלו הדרכה נכונה בכל המקצועות האלה מחוסר מדריכים, אמצעים וכו' – לא זה חשוב – והשתלמות תבוא בזמנה – חשובה ההתחלה.

באופן כזה אנו רואים, שהנוער שלנו על כל ההסתדרויות הספורטיביות שלו התקרב לים. ואולם מעציבה מאד העובדא, שהצבור הרחב לא יחס כמעט כל ערך לעבודה זאת בשביל ביתנו הלאומי. אין לנו אותן האגודות התומכות בהתפתחות הספורט הימי, שקיימות בכל הארצות התרבותיות ועוזרות בפעולותיהן להקמת דורות של מלחים עתידים.

ידוע למדי, באיזה מצב כספי קשה נמצאות כל ההסתדרויות הספורטיביות שלנו. אי אפשר להטיל עליהן את השגת האמצעים הדרושים לשם פיתוח הספורט הימי, מדריכים, סירות ומכשירים – כל זה עולה בכסף רב, ובלי זה לא יצוייר ספורט ימי.

ימצאו, אמנם, תומכים בודדים באגודה אחת או בשניה, אבל הדבר הזה אינו מוכיח, כי ישנה הבנה צבורית רחבה כלפי חשיבות השאלה. יש לציין בשמחה, שלא מזמן רב התארגנה בתל־אביב „אגודת חובבי הים“, שהעמידה לה למטרה לפתח את הרחיצה בים ת"א, וגם את ידיעת השחיה והשיט.

בואו ונחזיק טובה לנושאי היזמה הצבורית החשובה הזאת ונאחל לה הצלחה בפועלותיה.

בהתחשב עם ההתענינות לספורט הימי בקרב הנוער הא"י וכתוצאה מן העובדא, שכמה בוגרים נסעו לחו"ל להשתלם בבתי ספר ימיים, התעורר שוב רעיון יסוד בית ספר ימי בא"י.

במאמרי זה אין מקום להתוכח על שאלה זו. נזכיר רק שלשה גורמים עקריים להצלחת המפעל הזה: א) אמצעים כספיים מספיקים. ב) מדריכים במקצועות השונים. ו־ג) אפשרות של סידור התלמידים הבוגרים – המלחים העתידים – בעבודה בספינות.

לא ידוע לנו עד עכשיו, איך מובטחים שני הגורמים הראשונים, אבל מה שנוגע לתנאי השלישי, הרי הרבה והרבה יכול להעשות ע"י החוגים המסחריים שלנו. עשרות ומאות אלפי לירות משתלמים מדי שנה לחברות אניות המכניסות סחורות בשביל היהודים והמוציאות מכאן תפוחי זהב לחו"ל. לא יתכן, שלחוגים כאלה לא תהיה כל השפעה שהיא על החברות הנ"ל, שיקבלו מספר ידוע של אנשינו בתור עובדים על אניות אלו. אולם פעולה כזו תעשה רק אחרי שהחוגים בעלי השפעה יבינו סוף סוף, שכיבוש הים בשבילנו הוא חשוב לא פחות מכיבוש הקרקע.


"דאר היום", שנה שלוש עשרה, מס' 2, 26 בספטמבר 1930, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

„דולפין“ בחיפה – 7 באפריל 1931

חיפה

„דלפין“ בחיפה.

„דלפין“. שם של אגודת צעירים עברים, שמטרתם – הספורט הימי לכל ענפיו. האגודה הזאת, העומדת תחת הנהלת הרופא, ד"ר ביתר, מונה שבעים בחור ועשרים בחורה, המאורגנים בעשר קבוצות. יש ל„דלפין“ מועדון קטן בקרבת הנמל, ולו שתי סירות וחבריו עוסקים בשחיה בסירות משוט, בסירות מפרש ובסירות מוטור. האגודה נותנת חינוך מעשי למלחים, אבל גם הכשרה תיאורטית, כגון קריאת מפות. מנהלי העבודה הם ה"ה „זאב הים“ וגוטסמן.


"העם", שנה ראשונה, מס' 11, 7 באפריל 1931, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

חגיגת הפלוגה הימית של בית"ר – 23 ביוני 1929

תל־אביב ויפו

[…]

חגיגת הפלוגה הימית של בית"ר

בשבת בשעה 10 בבוקר התאספו גדודי בית"ר על שפת הים בת"א והסתדרו מסביב לסירה של הפלוגה הימית. השתתפו בחגיגה גדוד 41 בית הספר למדריכים, גדוד הנשרים א', והפלוגה הימית. בין הנוכחים היו ראש בית"ר, המפקד הראשי והקצינים. אלפי אנשים באו לראות במסדר וקיבלו בתרועות ממושכות את פני ראש בית"ר העולמי בהגיעו למקום הטכס. לאחר שמפקד הטכס מסר את הגדודים לפקודתו של ראש בית"ר, עבר זה האחרון בין השורות והתעכב ביחוד ע"י הפלוגה הימית ובחן כמה מחבריה. אחרי זה הוא גלה את הדגל, ונתן שם לסירה: „בית"ר“. לפי הסימנים אשר נתנו מגג המועדון של הפלוגה הימית (מבית ליבוביץ) הורם דגל הפלוגה הימית ודגלי אומות העולם. בתום הטכס עלו הגדודים לגג המועדון והסתדרו שמה. עלו הגגה גם חברי האגודה „למען בית"ר“ ואורחים מוזמנים. על הגג נאמו בשם המפקדה הראשית המפקד הראשי ראש המחלקה הימית המהנדס טובים, וראש בית"ר. בית הספר למדריכים הגיש לפלוגה הימית מתנה – אלבום יפה.

קריאת שם לסירה „בית"ר“ על ידי זאב ז'בוטינסקי, 22 ביוני 1929. מקור: ויקישיתוף.

כדאי לציין שהפלוגה הימית של בית"ר עובדת זה שנה בתנאים קשים מאד ורק הודות לעבודתו של קצין הפלוגה וחבריה, היא הצליחה להגיע למצבה הנוכחי. חברי הפלוגה ישמשו אינסטרוקטורים לפלוגות הימיות הבאות.


"דאר היום', שנה אחת עשרה, מס' 234, 23 ביוני 1929, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.