איתמר בן־אב"י / בית הספר הימי „זבולון“ – 6 במאי 1932

פלפלאות

„זבולון“

ובדברי בשבים הקדמונים גם המחודשים, חושבני לטוב להעלות על נס כאן את אותה הפינה, בתערוכה, שבה הבליטו מסדרי בית הספר הימי שלנו – הראשון בקורות עמנו מאז החרבן – את תוצאות פעולותיהם לתחית הים העברי בשתי השנים האחרונות. מה שהיה רק חלום, רק חזיון לעתונאי נועז לפני כעשרים שנה רק, הפך ויהי בפתאומיות מפליאה לתנועה חיה ומרנינה, שלא יבושו בכמותה תנועות כבירות ממנה בימים גם בכספים אף בקרב עמים יותר עשירים ויותר מנוסים מעמנו אנו. לא הייתי בארץ בשעת פתיחת הבנין הימי על שפת ים תל-אביב, אך במחלקת הביתן אשר ל„זבולון“ הופיעו לפני עיני המורחבות עובדות וסגולות שלא שערתין גם במיטב חלומותי. אכן, עוד רחוקה הדרך ועוד מרובים המכשולים, ביחוד קטנה עדין התענינות הקהל – אף אותו של תל-אביב „השוכן לחוף ימים“ לכל המתחבר בים ובנושאיו, וצריך להתפלא על המרץ וההתמדה אשר נתגלו מצד זה במנהלי התנועה הימית העברית. להם ולא לאחרים, חיבים אנו היום את ישותנו הימית – ישות דלה אמנם, זעירה למאד, אך ישות ימית תכולה ומבטיחה בכל זאת.

הנה בשרונו יהודי מצרים, כי שולחים הם אלינו מפרשית גדולה אשר תיהפך לספינת-מלמדה ליממינו הצעירים – להיותם לומדים בה את מלאכת החובלות, המלחות והדיוג גם יחד. ותבורך נא מצרים הציונית על כך באלפי ברכות ימיות עבריות.

היעמד רק עמנו מנגד?

האם לא הגיעה השעה לדרישת הכותב את הדברים האלה עוד לפני ארבע שנים – הדרישת ליצירת אגודת-ים עבריה, Ligue Navale בכל משמעות המלה.

לא אגודה ימית מלחמתית.

ולא ספינות שריון ופצצות בעקבותיה.

לא לשם כך בונים אנו את ציונו של ישעיהו הנביא.

בלתי-אם אגודה ימית שלומית, כאותה של בלגיה, למשל, או של שויציה וצ'כוסלובקיה אפילו, עם נהרותיהן להן כשערים פתוחים לקראת מרחבי הימים.

אגודה, שתאסף אל תחת דגלה שוקלי־ים לאלפים ולרבבות.

שקל לכל בית-אב ופרוטה לילד.

וחזר אז ים-תיכוננו זה לימי דן, אשר וזבולון עם „ירכתם על צדון“.

איתמר בן-אב"י


"דאר היום", שנה ארבע עשרה, מס' 198, 6 במאי 1932, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

לשאלת דייגי סלוניקי – 8 במרץ 1927

אגודה ימית עברית

מכל תשובותיו של ה' דיזנגוף במסבת העתונאים לפני כמה שבועות, בקשר עם המחלקה העירונית אשר העמד בראשה, הפלא הפליאה אותי אחת את הכל במוזרותה המדהימה: אתם רוצים לדעת – אמר מפתחה של תל-אביב בערך – מה שאני אומר לעשות להקלת הדיגים אשר בארץ גם לבסוס הדיוג העברי? את הים עצמו, גם את האגמים הנני להזניח לעת-עתה, כי להכשרתם הדיוגית נחוצים אמצעים עצומים. במקומם הנני לרכז את תשומת-לבי בדיוג המלאכותי. דבר זה נוהג בכמה מדינות. צריך שניצר ברכות מיוחדות לדיוג מלאכותי זה ואז יהיה לנו דגים כרצוננו, מלוחים גם מתוקים, ודיגינו ישתכרו יפה-יפה.

ובכן – כבשאר ענינינו הלאומיים, כן גם בשאלת הדיגות העברית, אומרים מנהלינו לעשות את ההפך ממה שעושים בכל מדינות העולם. כבכל תכניותינו הגדולות והקטנות הננו להקים את הגג בראשונה ואת הנדבכים אחרי כן. הים הגדול ורחב-הידים מריץ לעינינו המרהבות את גליו הספיריים יומם ולילה לבלי-סוף. אגם עצום, כים-כנרת, אוצר בקרבו רבואות מליוני דגים אם בחרף ואם בקיץ ודי לו, לדיג, לפרש את מכמרתו במימיו בכדי למלאותה דגה לרוב. בתל-אביב, בבת-גלים, בעכו, במפרץ-חיפה בכלל, בדגניה, בראשון-לציון אלפי אמות לנו לארך החופים השונים. צ'כוסלובקיה, הונגריה אוסתריה, ושויציה היו מקריבות חלק גדול מרכושן הקרקעי והתחת-אדמתי בשביל שיהיה להן מה שיש לארץ-ישראל מנקודת-מבט שפתיות ימיות – ואנחנו נזניח, כמובן, את ה„יש“ בשביל לאמץ את כל כחותינו ולבזבז את כל מרצינו ב„אין“ – בברכות החלומיות לרבוי דגים מלאכותיים. אלמלא לא שמענו את הדברים יוצאים מלה במלה מפיו של ה' דיזנגוף בכבודו ובעצמו היינו חושבים, כי לצון חמד לו מנהל המחלקה העירונית הפעם ובצדק העיר אחד העתונאים היותר חריפים שבמסבה: כנראה שכח דיזנגוף את אשר קרה לו לפני ארבעים שנה עם בית-החרשת לזכוכית בטנטורה…

האמת היא, לפי דעתנו, שה' דיזנגוף לא שכח כלום, אלא שגם הוא נפל, לצערנו, – למן הרגע שבו נכנס להנהלה הציונית – בפח המדחאות והשגיאות הנעשים בקרבה בכל הדברים הנוגעים לבנין ביתנו הלאומי, ואם לא יצא ה' דיזנגוף בהצהרה מהירה לקהל הרחב, שבה ינסה לתקן הרבה מאי-ההבנה אשר נתערמה בקרב שומעיו במסבה העתונית החולפת תקבל בשדרות העם האמונה שהאיש אשר הצטין כל-כך ביצירתו הגדולה – תל-אביב – אבד מתוך מגעו הפתאמי והישר עם ההנהלה הציונית את שווי המשקל שהיה עד לפני זמן-מה לסגולתו הכי גדולה. הן בכבודו ובעצמו הגיד לנו ה' דיזנגוף, כי מעולם לא היה מומחה בהתישבות עירונית וכי רק עכשו, בראש מחלקתו, יתנסה ויתמחה בה. הננו לבקשו אבל, לבלתי התנסות והתמחות על-חשבון כספי-הקהל ורוצים היינו לדעת מה אמת יש בשמועות שנפוצו פה ושם על-דבר עשרת אלפי הלירות הראשונות שנמסרו לרשות מחלקתו? האמת הדבר, שארבעת אלפים מהן הלכו כבר ונבלעו ושגם שאריתן עומדות בחזקת סכנה טמיונית מהירה?

אך לא לחלק זה נתכון המאמר הנוכחי הפעם, בלתי-אם לשאלת הדיגים. לדברי ה' דיזנגוף אין דיגי סלוניקי דיגים כלל ועיקר. כנראה, שרמאים ונוכלים היו האנשים האלה, וכל זעקתם המרה מיוסדת רק על אגדה שנתרקמה במחות ידועים של חובבי-הים העברי. החקירה והדרישה שערכנון בחוגי הדיגים הסלוניקאים לאחר הצהרותיו המרעישות של מנהל המחלקה העירונית תוכיחינה, כי האשמותיו לא היו נכונות ובעוד ימים מעטים נפרסם את פרטיהן בעתוננו. דיגי סלוניקי היו יכולים לשמש בסיס לאותו ישוב דיוגי גדול, שלו נלחמו הנלהבים הראשונים לתחיה הימית העברית, ובהם גם כותב המאמר הזה, עוד לפני ארבע-עשרה שנה. להותם, אבל, מצאו האמללים האלה את כתלי הנהלתנו הציונית אטומים ועקשים ואף אותו הכסף שנשלח מסלוניקי לעזרתם לא נמסר להם במועד הרצוי, כאשר הוכחנו באחד המאמרים שמלפני כמה ירחים. כיצד יכלו, איפוא, דיגים אלה לבסס את מצבם, לפתח את סחרם, לקבע לעד את מקצועם בארצנו, אם לא ניתנו להם אפילו ארבעת הדונמים לכל נפש בשביל למלא את החסר בשעות סגירת הים בפניהם? אהה, אילו היו דיגים אלה שייכים לקבוצה מקבוצות הפועלים או אפילו לסיעת הרב מיבלובנה – כי אז רואים הייתם מה היתה תוצאת יחסה האדיש של הנהלתנו הציונית אליהם. הצרה היא, שחלוצי דיגותנו העברית אינם בלתי-אם ספרדים מסכנים וענוים הרגילים – כהבעתו המוצלחת של ה' אוסישקין – להמנע מדרישות וממחאות, כמנהג הספרדים בכל העולם…

הגיעה, אם-כן, השעה לדעתנו שאותם מבני-הארץ המאמינים, עם וולמן התל-אביבי, למשל, שיכולים אנחנו לחזר ולבנות בארץ-ישראל מאתים כפרים לדיגות מסביב לים-כנרת בלבדו, כבימי יוסף בן-מתתיהו – הגיעה השעה, אמרנו, שחובבי-הים העברי יתאגדו סוף-סוף יחדיו לאגודה אמיצה, לאגודה ימית איתנה, שתקבל על עצמה את הגנת עניני הים העברי בכל המרץ וההתלהבות הדרושים לכך. הגיעה השעה ליצור בא"י מעין ligue navale מקיפה, שמטרתה לא תהיה, כמובן, כבגרמניה, למשל, לחזק את עתידו הימי המלחמתי של העם הגרמני – בלתי-אם לאסף את כל הכחות ואת כל הכספים, את כל החומר ואת כל זיקי-החבה שאפשר למצאם בקרב עמנו לשם כבוש הים העברי, ואם אמת הדבר, שבאלף לירות אפשר לישב עשרה דיגים בעכו או בטבריה תחת רק פועל אחד בנהלל ובעין-חרוד, או אז אפשר לראות מראש מה גדול יהיה פעולתה של האגודה הימית העברית – זה „אופיר“ בדגלו המסחרי – בסכומים פחותים בערך.

שלשם פרסמנו ב„דאר-היום“ כתבה מענינת מבירות על-דבר המעופף הלבנוני יוסף עקאר, המתעתד לעוף מבירת הלבנון לבירת ארגנטיניה. באחד המאמרים הבענו כבר את תקותנו לזכות ליום, שבו יקום לנו המעופף העברי אשר יעוף מתל-אביב לירושלם תחילה, מירושלם לבגדאד או לקהיר, מירושלם ללונדון אפילו – אולי גם למרחקים יותר נועזים.

אך אם מוקדם עדין – הננו להודות – רעיון התעופה העברית מאוחר מאד רעיון הימיה העברית, ובושה גם כלימה תכסינה את פנינו שמחוץ לנסיון ה„חלוץ“ – זו הספינה העלובה הקטנה שטבעה במימי יפו – לא נעשה עדין כלום לקראת התיממותנו הלאומית.

ים-התיכון – ים-תיכוננו אנו לא פחות מים-תיכוננם של היונים, האיטלקים, הצרפתים – פותח את זרועותיו לפנינו זה יובל-שנים. על-פני גליו אין ערבים ובדויים, אין צ'יפטליק שאינו שלנו, אין פחד להתנגשות דמית. יהיו-נא דיגינו פה בארץ חלוצי המרחב הימי בדבאו האל-שני ובנדיבותו האל-גבולות, שיתנו מזון גם מקלט לעשרות אלפי עברים בעתיד הכי קרוב.

הימצאו המעטים, – אשר יהיו מחר לרבים – שיאספו מסביב לדגל הים העבריה עם יצירת האגודה הימית?

מאמינני, כי כן.

איתמר בן-אב"י


"דאר היום", שנה תשיעית, מס' 151, 8 במרץ 1927, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

איתמר בן־אב"י: מסביב לימנו – 31 במאי 1920

איתמר בן אב"י. מקור: ויקישיתוף.

מסביב לימנו

אחת מתוצאותיה העקריות של המלחמה העולמית היא ההכרה הברורה שהגיעו אליה כל העמים, הגדולים והקטנים, כי אין מדינה מהמדינות יכולה להתפתח בלי מוצא אל הים. כשהוכרזה  פולניה חפשית נצנצה לפניה שאלת השאלות – מהו הנמל אשר יפול בחבלה? ובהיות שמועצת-השלום לא מצאה לנכון להסכים לדעתו של וילסון, שרצה לספח את דנציג הגרמנית לפולניה המחודשה, הוכרחו חברי המועצה למצא פתרון אחר לשאלת הנמל הפולני: קרעו את דנציג מעל גרמניה ויעשוה מדינה עצמית קטנה, בזכיות קבועות לטובתם של הפולנים, וממערב לה הקציעו שפת-ים צרה, בת חמשים קילומתר לארך, שאין לה כל נמל טבעי, אלא שהפולנים יוכלו לבנות בה נמל משלהם אם ביום מן הימים תסגר דנציג את שעריה בפניהם.

כך היה הדבר גם עם ליטה, שהלטונים רצו לגזל מאתם את הנמל האחד הקרוב לגבולם – את ליבאו. מה עשו חברי-המועצה? נתקו מעל גרמניה את הנמל החשוב ממל, ויתנוהו במתנה לליטה. בנוגע לצ'יקו-סלובקיה נמצאו הענינים מסובכים רב יותר, שהרי בהיותה רחוקה מהים אי-אפשר היה לתת לה מוצא ימי; לכן הציעו הצ'יקוסלובקים שיתנו להם לפחות נמל נהרי, ובהיות המועצה נוטה להם אהדה רבה מסר מסרה להם את פרסבורג, אל נהר הדנובה, וחבל נרחב משני עבריה. על-ידי זאת יש לעם צ'קוסלובקיה נמל מספיק, שאניות בנות אלפים טון יכולות להלך במימיו ולחתר מפרסבורג ועד לים השחור. ובכדי שעתידה הכלכלי של המדינה החדשה לא יסבול ביותר, הוכרחה גרמניה להקציע לצ'יקוסלובקיה מדורים נמליים מיוחדים בסטטין אל הים הבלטי ובהמבורג אל הים הצפוני.

כן השיגה ג'אורג'יה את בטום שבים השחור, אזרבייג'אן את בקו שבים הכספי, אוקראינה דורשת את אודסה, חרסון ואת ניקולאיף. ורוסיה – פטרוגרד וארחנגל סגורות בימי החרף לרגלי הקרח החוסם את מבואותיהן, משתדלת לפתח עכשיו את נמל מורמנסק, קריה נדחה בליל-הצפון אשר ליד נוריה, מפני שאין מימיה נגלדים אף עם הקור הכי עז, ובים השחור עומדת היא על תביעותיה ביחס לנובו-רוססיק, שגם ג'אורג'יה וגם שבטי קיבאן דורשים עבור עצמם.

והרי, עם השתלשלותם המוזרה של עניני המועצה והחלטותיה עומדות עכשיו שתי מדינות חדשות בפני ים סגור לגמרי – הלא הן ארמניה מצד אחד  ודמשק מצד אחר. ארמניה לא הצליחה לשכנע את המעצמות שתמסרנה לידה את טרביזונד, ודמשק יודעת כי כל זמן שתהא צרפת יושבת בבירות ובאלכסנדריה הקטנה לא יהיה לה כל מוצא אל הים הגדול. אכן, לרגלי מסלת-הברזל המחברת אותה אל נמל ג'דה בערב יכולות סחורותיה לעבר לים האדום. אך מדמשק עד לג'דה המרחק עצום כל-כך עד שאין לדרך מסחרית זו כל ערך כלכלי לעת-עתה.

לכן משתדלת ארמניה לפעל על וילסון ואמריקה, שתנתן לה לפחות עיר-החוף הקטנה אתינה (אשר אין להחליפה בעיר-הבירה היונית אתונה), עיר שמספר כל יושביה לא יגיע לאלפים נפש ושרק על-ידי בנין דוק גדול ורציפים יקרים יהיה אפשר לעשותה לנמל כל שהוא. ובהיות שאהדת האמריקנים לכל דבר ארמני ידועה היא למדי, קרוב לודי שתקותם האחרונה הלזאת של חברינו הארמנים תמלא. ואם כי ההרים המפרידים בין אתינה ובין אריואן וארזרום גבוהים מאד ואין דרך ישרה מקשרתן, אין ספק בדבר שהארמנים יבחרו להאריך בנסיעה שביניהן ובלבד שלא ישתמשו בנמל גורג'י או תורכי.

שאלת הנמל הערבי קשה היא יותר, ויש לראות מראש כי הפתרון הכי מחוור לה יהיה שהדמשקים ישתמשו בנמל החיפאי בתנאים נוחים להם ולנו גם יחד. ובהיות שבירות תרצה למשך אליה את סחר ארבעת הערים (דמשק, חומס, חמה וחלב) ושגם אנחנו נאבה להשתמש לטובת עצמנו בסחר זה, יושב מעמדה של מדינת דמשק עד מאד גם מבלי רדות בנמל מיוחד לה לעצמה. בשעת חירום הן ישאר המוצא השלישי, דמשק-ג'ידה, פתוח לפניה בכל עת ובכל מועד.

ובהיות שיון זכתה, בסן-רמו, לפרץ אל ים השיש ואל ים השחור,  ושתורקיה לא תמחק כליל מרשימת העמים המזרחיים, יש לשער שהמשא והמתן המסחרי בים-התיכון המזרחי יתרכז מסביב לארמניה, לתורקיה, ליון, לסוריה הלבנונית ולארץ-ישראל. אלא שמכל אלו המדינות ים-התיכוניות רק יון היא הכי נכבדה, כי מושלת היא כבר בצי מסחרי עצום (קרוב למליון טון) ושספינותיה עוגנות בכל נמלי המזרח וטוענות ופורקות את סחורותיהן במחירים נוחים. תורקיה באה רק במדרגה ששית לה, וארמניה, סוריה ואף ארץ-ישראל עודן בחתוליהן.

אם רוצים אנו העברים לתפס מקום חשוב בסחר המזרח הקרוב; אם אומרים אנו לקמץ בהוצאות ולהרבות בהכנסות; אם חושבים אנו להבטיח את עתידנו הימי, שהוא יסוד-היסודות להצלחת כל עם השואף לשחרור כלכלי – עלינו להחל מיד בהכנות הנחוצות לקראת התפתחות ימית חשובה, עלינו ליצר מיד כפרים ימיים לציד-דגים; עלינו לבנות בתי-חרשת לבנין סירות ואניות קטנות; עלינו ליסד בית-ספר למלחות; עלינו להשתדל להביא ארצה ישראל את אנשי-הים שלנו מסלוניקי, מאזמיר, מקושטא ומאסתרחאן. עלינו לבוא בדברים עם חברינו היונים, הארמנים והסורים, ויחד אתם עלינו לכונן חברות משותפות למסחר ולספנות. שרות ימית בין ערי-החוף בא"י ובסוריה תוכל להקבע תיכף ומיד. שרות ימית בין ערי יון וערי א"י תדרש זמן יותר ולעת-עתה יהיו היונים העומדים בראשה. ושרות ימית בין חיפה ואתונה היא אולי השלישית בזמן, אך חשיבותה לא פחותה מהאחרות. החברות האנגליות בטח תעזרנה לנו בכל התכניות האלו, מפני שכל הצלחה ימית עברית תכניס ברכה לבריטניה.

ואל-נא ננוד בראשנו ונאמר כי „עוד חזון למועד“. לא ולא! הגיעה השעה כבר, ועלינו למהר – פן יקדמונו אחרים. ארפה כלה תנסה לכבש את השוק המזרחי, ואם לא נעמד על המשמר ילקח מקומנו ומי יודע מתי נגיע אליו שוב?

ירושלם-דמשק-בירות-אתונה-קושטא-ארזרום – מרכזי מזרח אלה עתידים להביא מהפכה כלכלית שתהפך את מזרחנו כליל.

איתמר בן-אב"י


"דאר היום", שנה ב', מס' 195, 31 במאי 1920, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

איתמר בן־אב"י: השלך לחמך על פני המים – 29 בדצמבר 1912

השלך לחמך על-פני המים…

שאלת הים היתה איפוא גם אצלנו לשאלת היום. וכמו בכל רעיון ורעיון שמקורו בריא ובסיסו איתן, כן גם ברעיון הים אין לך כל כח בעולם יותר, אשר יוכל לעצור בעדו ויעמידו מלכת דרכו הלאה.

מי מהקוראים לא התפעל, מי מהם לא התרגש למקרא מכתבו המצוין של האכר הפתח-תקואי האדון פשקוב בנוגע לאותם הדיגים הראשונים אשר באו אלינו ממרחקים לנסות ליצור בארצנו מקצוע חדש של חיים ומין חדש של אנשים.

אנשי-ים יהודים!

ונחמד, מלא צבעים ומקסים כל-כך הוא ספור המעשה אשר סופר לנו בו. כאגדה תנכית, בכל תמימותה ובכל טבעיותה מתגלית לעינינו נסיעתם של אלה אנשי-הים היהודים הראשונים בנהרותינו ועל פני הים שלנו. כ„אודיסאוס“ עתיק ורחוק נדמים לנו כל המאורעות וכל ההרפתקאות שעברו על ראשם עוד מראשית דרכו רגליהם על אדמת האבות ועד לשברון חלומם ולהתפוררותו הפתאמי בעון עמם אשר בגולה וגם אותו היושב כבר בציון.

ואם בזמן מן הזמנים, בעוד שנה, בעוד עשר שנים או בעוד דור שלם אחד עלה יעלה בידי הנלהבים לרעיון הים – ישנם בקרבנו יותר מכפי שאנחנו משערים, אלא שאינם יודעים זאת בעצמם, ­– ואם אחרי עבור הזמן ההוא יעמד ישוב ימי פורח, עם עשרות כפרים ימיים ואלפים דייגים וחובלים על הישוב החקלאי והגדול שלנו; או-אז יהיה ספורם של הדייגים הראשונים חמר עשיר ונובע לשירה החדשה והרעננה אשר תושר בארצנו. מי יודע, אם לא יקום אז, בעתיד הרחוק ההוא, הומרוס עברי כלו לתאר לנו בצבעים הרבה יותר חטובים ובמלים הרבה יותר פועלות את המעשה הימי הראשון של אנשי-הים היהודים?

אכן, לפנים לפנים היו בטח גם אבותינו הקדמונים אוהבים אף הם את הים ככל שאר עמי העולם. לפנים – הלא הוגד לנו בתנך עצמו, – היו יודעים הכל כי „זבולן לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון“. אין ספק בדבר, איפוא, כי חלק חשוב מהעם העברי, עסק בעניני הים כמו שהחלק השני – היותר גדול אמנם – עסק בעניני האדמה והמרעה. זבולן היה כנראה השבט היותר ימי שלנו, ואתו אולי גם אחיו אשר, ש„חרף נפשו למות“ על פני הים הרחב מבלי כל יראה ופחד. העובדה שצידון, זו העיר הכנענית החשובה, נחשבת בברכתו של יעקב לבני זבולן כעיר ומשען שעליה נשען שבט זבולן, מראה למדי כמה נכבד היה כבר בימים הרחוקים ההם היסוד הימי בחיי השבטים העברים הצפוניים של ארצנו. ואם נוסיף לזה את הפרטים השונים שיש לנו ממעשי שלמה המלך, אשר היה בלי כל ספק היצר הראשון של ימיה מסחרית עברית, אותו שלמה ששלח יהודים עד לקצוי הודו ואופיר מעציון־גבר, היא אילת, ונכנס ביחס מסחרי וימי עם חירם הכנעני. ואם נזכיר גם את עמרי השני, זה המלך הגאוני, אשר הרים שוב את ממלכתנו למעלת ממלכה גדולה ויחדש גם הוא, בהגדילה אותו עוד יותר, את המסחר הימי. ואם נעיר כי אמציה המלך כבש שוב את אילת מידי אויבי העברים, ויבנה נמל אמתי על חוף ים-סוף – הנה הוכחנו דיה, כי עיני העברים היו נטויות בתמידות אל התכלת הנאה, אל האין-סוף הימי.

אבל, לאט לאט כהה, כנראה, בלבות היהודים הרגש הימי כליל, והעובדה שלמרות התחיה הלאמית האדמתית והתחיה הלשונית הרוחנית לא זכינו עד היום הזה גם לתחיה ימית מסחרית צריכה כמדומני, להדאיב את לבו של כל עברי האוהב באמת את עמו והמאמין בעתידו.

אים – השמות היפים והמצלצלים כל-כך של „חירם“, „תרשיש“, „אופיר“, אילת או עציון? אים הזכרונות הנעלים של זבלון ואשר בצפון, ושל שלמה ועמרי השני בדרום?

הוי, כי אינם יותר בקרבנו, וכל השמות הנפלאים ההם לא יגידו למרביתנו הגדולה כלום, לא יזעזעו כל נים מנימינו, לא יעוררו כל חלום בנו…

בה בשעה שהגורם הגדול של כל השמות ההם ושל כל הפעולות ההן – זה היה הגדול והנרחב – נושק וחובק הוא גם היום, כמי בימים ההם ממש, את אותם רגבי האדמה, את אותם הסלעים הערומים ואת אותם הרי החול השוממים…

אך הוא אשר אמרנו: אז, לפנים, בימי השמות והפעולות ההם, היינו עם. לא כל־כך מוסרי אולי, חוטא הרבה לאלהיו, הולך בדרכים עקלקלות אמנם – אך היינו עם. והיום, אחרי אלפי שנות קיומנו, היום, אחרי שהעלינו את המוסר עד למרום המדרגה ואחרי שגבר אצלנו הרוח על הגוף לגמרי – אין אנחנו אלא צל של אותו העם.

הנה מדוע חסר בהמוננו אותו הרגש שהוא היותר חזק אולי שברגשות העמים כלם –

רגש הים!

ואולם, עוד לא אחרנו המועד. עוד יכולים אנו, אם רק נרצה, – או יותר נכון אם רק נדע לרצות, – יכולים אנו לתקן את אשר עותנו בתרדמתנו הארכה ולחדש בדמינו את הדחיפה, את השאיפה להים ולכל נושאיו.

עוד אפשר הדבר, שהטעות הגדולה אשר טעינו לבזבז שלשים שנה של תחיה רק על עבודת האדמה, תמחק ותשכח. עוד אפשר הדבר שהחטא הגדול אשר חטאנו לפני שבועות מספר בגרשנו מלפנינו את אנשי-הים הראשונים שלנו יסולח אף הוא.

אלא שעלינו לגשת מיד לעבודה פוריה; עלינו להחל מיד בפעולה מכוונת להגשמת הרעיון החדש. אל נא נבטל את הדבר מעיקרו; אל-נא נחניק את הילד בחתוליו. צריך שנעשנו לחלק מחיינו לעיקר מעיקרינו.

שעל-כן קוראים אנו לכל אחד ואחד, אם אך הוא עברי:

השלך לחמך על פני המים!

אכן, ידענו: כבכל השאלות כן גם בשאלת הים תהיה ההתחלה קשה עד למאד. רבים, רבים מאד היו הבזים והלועגים; עוד יותר רבים יהיו הנרגנים אשר לא יבושו ולא יכלמו בהשתדלותם להרוס את הבנין החדש עוד בתחילתו, והרבה הרבה מאד יהיה על אותם האנשים לסבול, שלא יסתפקו במלים בלבד, ויהיו מהפועלים ועושים מיד.

אך ילעגו הלועגים יבוזו הבזים וינרגנו הנרגנים, – הכל לשוא! כי הלא גם לרעיון חבת ציון לעגו בראשיתו, ושש וארבעים נקודות יחודיות עומדות היום קיימות ופורחות ברחבי הארץ כלה. גם בלשון העברית התקלסו גדולים וקטנים, בגולה ובארץ-ישראל, ו„משוגעים“ היו המתחילים בעיני הכלל, והיום – מאות משפחות מדברות אך עברית; דור שלם של ילדים מתחנך בארצנו כמעט רק בעברית, והלשון המנודה כל-כך בימי אד"ם וגורדון היתה ל„אפנה“ בחוגי הגבירות…

כי על כן – מה לנו ולבוז, מה לנו וללעג, מה לנו ולנרגנות אשר מסביבנו?

אנחנו ישר דרכנו נלכה – אל הים!

כן, אל הים נלך:

כי צריך שים האבות יהיה גם ים הבנים. צריך שאופיר ותרשיש יזהירו שוב בשמינו. צריך שנחזר כלנו לימי זבולן ועמרי.

רגילים אנו לומר: אהבו את האדמה, כי רק בה תשועתכם! צריך שנזעק עכשיו: אהבו את הים, כי גם על הים עתידכם!

הן כשם שאין לך לאם בלי לשון, וכשם שאין לך אמה בלי אדמה, כן אין לך עם בלי ים.

אהב את הים, ואהבך גם הוא.

השלך לחמך על פני המים!

השלך ואל תירא!

ומה שנפלא באמת: הלא יש לנו יסוד, והם הדייגים שבהם כבר דברנו, בעצמם בנו סירה, בסירתם חצו את המים, ובימיהם זרקו רשתות. הכל עלה יפה, וכבר נוצר ישוב – והנה חורבן ואבדן.

הנוסיף נעמד ונתהה?

מדוע לא נתחבר כלנו לאגדה חדשה, לאגדה של ים? אחת היא אם יושבי הרים אנו או שוכנים לחוף ימים?

מדוע יהיו לנו „מכבים“ ולא יהיו לנו גם „זבולנים“?

הראשונים על שם גבור הבר והאחרונים על שם אבי הים?

מדוע נוציא מליונים על ראשון-לציון ולא נוציא שלשת אלפים על ראשון-לתיכון?

מדוע נגביל יזמתנו על האדמה הקטנה בלבדה ולא נתן לה כנפים על המים התכולים, הרבים?

מדוע?

הלא תשמעו לקול הקריאה: הגיעה השעה!

הגיעה השעה לגשום הרעיון החדש.

הגיעה השעה לתחית הים.

בואו איפוא והחיוהו!

החיו את היים הזה, זה הים הטוב, הנדיב; את זה הים הנותן דגים; את זה הים האוצר פנינים; את זה הים הנושא למרחקים ומקרב את כל הרחוקים.

החיו את הים, ויהי כל גל יקר לכם, ותהי כל סערה מנבאה עתידות וכל שלוה נוטעת אמונה.

החיו את הים, כי מבלעדיו אין חיים.

כל פרוטה הנתונה עבורו תושב לכם מחר כפולה.

כל שקל יהיה לשנים וכל סלע יהיה לדינר, כי הים – הוא העושר; הים – הוא הכל.

שעל כן השלך לחמך על פני המים וברוב ימים תמצאנו!

בן-אב"י


"האור" (לפנים "הצבי"-"השקפה"), שנה שלושים ואחת, מס' 83, 29 בדצמבר 1912, עמ' 1-2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

איתמר בן־אב"י: אנשי ים תנו לנו! – 19 בדצמבר 1912

איתמר בן־אב"י, 1912. המקור: ויקישיתוף

אנשי ים תנו לנו!

לפני ימים אחדים נתגלגל אחד מגליונות הצפירה לידי, ובהעיפי עיני לתוכו מצאתי בו את הידיעה הקצרה הבאה בין שאר הידיעות מארץ ישראל:

„הגיעו ליפו עשרה יהודים דייגים מאסתרחאן ברצונם להשתקע בארצנו ולחיות פה מעמלם. הדייגים האלה חשבו בראשונה  להתישב ביפו, אחר כך מצאו את התנאים בחדרה הרבה יותר נוחים להם ויחליטו לעבור לחפצי-בה, על יד חדרה, ולהחל שם במלאכת הדייגות. אבל, לזה נצרכים מכשירים, רשתות, סירות וכדומה ולאנשים האלה אין כסף. אמנם חשבו הדייגים האסתרחאנים על אדות הלואה ויפנו למקומות שונים; אולם הצלח לא הצליחו, כי אין לדברים שכאלה כל מקור בכל המשרדים והמוסדות שבארץ ישראל אף לא בחוץ לארץ. הדייגים היהודים יהיו אפוא מוכרחים לותר על החלטתם – ולשוב לאסתרחאן“.

האין ידיעה זו מרעישה ומדהימה?

הגעו בנפשכם:

יהודים באים לארץ ישראל, לא בתור שנוררים, לא בתור מבקשי צדקה אלא בתור אנשים בריאים הרוצים לעשות בארץ זו דבר מה ולחיות פה בזיעת אפם, וכשבאים היהודים האלה מעיר רחוקה כל כך, מאסתרחאן, אשר במזרחה של רוסיה הארפית ליפו, – זה מרכז הישוב היהודי החדש, זה המושב של „בחירי היהדות“, כמו שאמר לנו פעם אחד מבני אותה יפו החדשה ביהירותו המופלגה, אין איש שם לב אליהם, אין משרד מתענין בהם, אין יועץ נותן להם אף עצות קלושות  שאנו עשירים בהן למדי. והיהודים האלה מחויבים לנוע ולנוד, לבקש בעצמם את הדרך ילכו בה, ולהחליט לסוף – כי אין מקומם פה בארץ. אותה הספינה שהסיעה אותם אלינו, מלאי תקוות וחלומות, תסיע אותם שוב לאודסה , ועשרת הדייגים היהודים שאמרו לסחב אחריהם עוד עשרות ועשרות אחרים, ואולי גם מאות ואלפים, יספרו בשובם לאסתרחאן הרחוקה כי אין ארץ-ישראל ואין עברים, כי הכל הבל  ורעות רוח וכי צריך להואש ולשכח את ציון.

והצדק יהיה אתם.

איך אפשר הדבר, שמנהיגי הישוב שלנו, פה בארצנו, עצמו עיניהם מראות את החטא שחטאו הפעם, חטא גדול מנשוא? איך אפשר הדבר שהבן לא הבינו, כי האדישות הקרה הזאת דוקא ביתר לעשרת הדייגים האסתרחאנים תתנקם בהם ביום מן הימים נקמה גדולה שבעתים?

שהרבה טעיות נעשו בישוב, שהרבה הרבה נפשות הוכרחו לשוב כלעמת שבאו, שאלפי ואלפי ידים חזקות מהגרות מארצנו שנה שנה באשמת מנהיגינו – דבר זה ידוע לכל ולא פעם דובר בזה.

אך המעשים הממשיים שנעשו בכל-זאת במקצועות שונים על ידי אותם המנהיגים, האדמה הרבה שנקנתה על ידיהם ובהשתדלותם, המושבות שנוסדו ברצונם ובמרצם כפרו על עונותיהם השונים, ויסולח להם.

כי סוף-סוף, במקצוע האכרות, עבודת-האדמה והחרשת הביתית יש איזו קדמה ויש ביחוד תקוה לעתיד יותר מזהיר.

לא כן במעשה האסתרחאנים. פה – זהו רעיון חדש שבא יחד אתם ארצה-ישראל; פה – זהו אפק, שלא שערנוהו מזה אלפים שנה, שנפתח לפנינו פתאום.

ואת הרעיון החדש הזה רצינו לגרש מארצנו בעצם ידינו, או אולי כבר גרשנוהו ואיננו.

התשערו מה היתה היום ארץ-ישראל אילו גרשנו את רעיון הלאמיות היהודית לפני שלשים ארבעים שנה?

או התשערו מה היינו אנחנו, בני הדור החדש, אילו החרמנו את רעיון הלשון העברית בראשית התגלותו?

כך לא תוכלו לשער מה יהיה עתיד ארץ-ישראל על ידי גרוש עשרת הדייגים האסתרחאנים מתוכנו ורעיונם החדש אתם יחד.

לא תוכלו לשער, הוי המגרשים אתם, כי עודכם עורים, כי אינכם עלולים עדין להרחיב מבטכם מחוץ לגבולותיכם הצרים והמעיקים.

–   –   –

רעיון חדש, רעיון נאל, הביאו לנו אנשי אסתרחאן.

אנשים פשוטים הם, דייגים שלא חזו אולי גדולות, אנשי-ים שהרויחו את לחמם בעבודת המים.

וזו היא – לנו היהודים – גדלותם. זהו הדבר הגדול והיקר הטמון בהם, ואשר על-כן לא בלבד שצריכים אנו לשים לבנו אליהם, אלא שאדרבה מוכרחים אנו מהיום והלאה לתת כל מעינינו בהם.

כי עבודת המים – זהו הרעיון החדש, החדש לגמרי עבור עמנו בכלל, ועבור חלק עמנו שבארץ-ישראל בפרט.

אה, לו היינו ככל העמים, כי אז לא היה בכלל כל מקום למאמרנו זה. כמו שבכל העמים יש עובדי אדמה ויש עובדי־מים כן גם עמנו היה נחלק לעובדי אדמה ועובדי-מים. לו עם היינו באמת, כי אז גם לנו היו דייגים, מלחים, חובלים וכל החיים הסואנים המתרקמים על ידיהם ומסביב להם.

אך היא הצרה: אין אנחנו עד היום הזה, למרות כל תחיתנו ולמרות כל מה שכבר עשינו אלא צל של עם, והראיה – שלא הבינונו כלל להגיגם של אחינו אשר באו אלינו עם רעיונם הבריא ממרחקים.

היתואר, שבארץ יפה כארצנו, בארץ עשירה כל-כך בנחלים, באגמים ובימים אין לנו גם עבודת-המים, אין לנו גם אנשי-ים? היאומן כי במאת אלפי היהודים אשר בארץ-ישראל יש אכרים ויש סוחרים, יש פועלים מכל המינים ויש אומנים שונים, יש מורים ויש אפילו בטלנים – רק לא אותו היסוד החשוב, לא דייגים, לאמר לא אנשים אשר מקור פרנסתם הם המים והים הגדול, הרחב?

–   –   –

לא! לא! לא יתואר ולא יאומן, ובכל-זאת אמת הדבר. מי-מרום, ים כנרת, הירדן, העוגה, הקישון, הים המערבי הגדול מתגלגלים ומשתטחים לעינינו ושוממים הם מאדם יהודי. שדה מימי נרחב, שדה כל-לאמי שאין כמותו מזמיננו לעבודה ולפעולה, ואנחנו לא בלבד שמתרחקים אנו מאתו, אלא מרחיקים הננו מקרבתו אף את המעטים והטובים החושבים על אדותיו.

סכמו-נא בחשבונות קצרים ופשוטים את הסכומים שעלו לנו הקרקעות והאדמות אשר רכשנו פה בארץ. זכרו-נא כמה עשרות אלפי פרנק הוצאו להעמיד על הקרקע, על היבשה אכר אחד, וכמה מליונים הוציאו להוסיף עליו אלפים או שלשת אלפים בתי-אבות: וכמה דם נשפך מאחינו מאז, וכמה ריב וקטטות עוררנו פה ושמה, ומה רב עוד העמל לעתיד.

ושימו-נא אל לבכם, כי  פה, לא רחוק מכם, בקרבת כל מושבה כמעט, וכמעט אל כל אשר תפסעו ואל כל אשר תלכו – הקרקע האחר, קרקע המים הרבים, זורם הוא חפשי לפניכם.

מדוע לא תתאחזוהו?

הים! הים!

זו התכלת הנאה והנפלאה כל-כך; זה חלומם של כל העמים כלם. זו ה„טלטה“ של היונים לפני שלשת אלפי שנים כששבו ממלחמות פרס וזכו סוף סוף להגיע שוב עד למימי השחור; זהו ה„סוף“ ששלמה המלך עשהו עברי; זה השטח הגלי שנתן לכנען, ליון, לרומא, לונציה, לגנואה את גדלותן, ושאנגליה  וגרמניה נלחמות להשיג עליו בדורנו ממשלת היחיד; זה המרחב האין סופי שגם סרביה הקטנה שואפת להגיע אליו, בהבינה כי רק על ידו תהיה ממלכת בת עתיד.

הים! הים!

ואנו, הננו בוחרים לעמד מנגד, לחבק את ידינו, להתיחס אל הים כאל זר, כאל נכרי, מבלי הבין מהותו, מבלי שמע להמון גליו ולדכים. ואם באים אלינו אנשי-ים האומרים לעוררנו מאדישותנו החוטאה, מחזירים אנו אותם על פני אותו הים להארץ משם נמלטו…

עמים גדולים מעמנו, שאדמתם רבה, שעשרם עצום, שעתידם בטוח – חיים עד היום על הים. הרי אנגליה, שמספר ספינותיה חמשים אלף, סירותיה שני מליון וחובליה ודייגיה חמשה מליון. הרי גרמניה, שמלכה הקיסר וילהלם הכריז במנאם מפוצץ כי „עתידה על המים“. הרי נורויגיה, שחצי יושביה חיים מדגים כל ימיהם.

האם לא נלמד גם אנחנו מהם?

את הים אין עלינו  לקנות. על הים אין בעלי בית, אין תחרות-נכסים ואין שנאת-עמים; כל מי שהמח בראשו, שההבנה בידיו ואמץ-הלב בלבו – לו גם הים, במובנו המסחרי כמובן. כי גדול ורחב הים, ואין ערוך לעשרו, ואין דמיון לנדבנותו ביחס לאותם העובדים אותו. שעל-כן – את הים עלינו לרכש, את הים עלינו לעבד ואותו עלינו לאהוב.

עלינו לאהב את הים, כמו שאוהבים אנו כבר את האדמה, כמו שאוהבים אנו את השפה וכמו שאוהבים אנו כלנו את העם.

עלינו לאהב את הים, יען גם „עתידנו הכלכלי עליו“.

עלינו  ליצור מרכזי דיג, כמו שכבר יצרנו מרכזי נטיעות וזריעה. עלינו להרבות בישובי-דייגים על שפת הים כמו שכבר השתדלנו ברבוי כפרים חקלאיים תוך הבקעות ועל ההרים. עלינו לחלק את עבודתנו במדה אחת ובמשקל אחד בין שתי העבודות גם יחד מבלי בכר את האחת על השניה, וכשם שיקרות לנו ראשון-לציון, פתח-תקוה, ראש-פנה ודומיהן מצד היבול כן צריכות אטליט, טנטורה, חדרה, משמר-הירדן, כנרת (שהנן כבר שלנו) ו„דייגות“ חדשות לעתיד לבוא, להיות יקרות לנו מצד הדגה.

רק אם נפנה מעתה את לבנו גם אל המים, וביחוד אל הים, נראה ברכה אמתית בעבודתנו. אם בשלשים שנה של תחיה יש לנו כבר חמש עשרה אלף נפשות יהודיות החיות על האדמה וממנה, הנה לו נרצה יספיק זמן שכזה לתת לנו אלפי נפש יהודיות החיות על הים וממנו, ובפחות אמצעים, בהרבה הרבה פחות אמצעים.

„לכפר אדמתי היותר קטן, לארטוף למשל נצרכים לפחות שלשת אלפי דונם אדמה – לאמר בערך מאה אלף פרנק, מלבד בתים, משרתים ובהמה.

כפר ימי קטן דורש רק מחמשה עד עשרה דונם אדמה, וסירה ובית לכל דייג שיעלו הכל יחד ברבע או בחמשית זה הסכום.

מה גדול ההבדל, ומה עצום העתיד!

כי יחד עם הדייגים העברים מניחים אנו גם את אבן הפינה להימיה המסחרית העברית של המחר.

–   –  –

ים! ים!

זו צריכה מעתה להיות קריאתנו החדשה. ואם ברגע של עורון ושל אדישות לא קבלנו בזרועות פתוחות את הדייגים העברים הראשונים שבאו אלינו ברעיונם הגדול ובתקותם הנשגבה; ואם ברגע של חזרת הגלות לתוך דמינו עוד הגדלנו את החטא ונשלחם מאתנו לבלי שוב, – עלינו להתאושש מיד ולקרא קול גדול:

הדייגים מאסתרחאן נא-שובו!

שובו! שובו אלינו וחיו בקרבנו.

שובו ותנו לנו אנשי-ים!

בן-אב"י


"האור" (לפנים "הצבי"-"השקפה"), שנה שלושים ואחת, מס' 75, 19 בדצמבר 1912, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.