אייזיק לוין, מי ששירת זמן קצר כקצין ראשון בספינת המשא „ארנון“ של חברת „שירות חופי המזרח“, נאלץ לרדת מהספינה, משום שמפקד נמל חיפה לא הכיר בתעודותיו של לוין. תעודותיו הן מטעם הנהלת הפליטים הרוסים בפאריס, לפיהן גמר את לימודיו באודאֶסה בשנת 1908. מאז הוא עובד באניות רוסיות וגרמניות. לוין ביקש מאת מפקד הנמל שיערוך לו בחינות, כדי שיוכל לקיים את דרגתו וזכויותיו בספנות. בחינות כאלה אינן נערכות, אם כי האיש בא בימים ואם לא יאשרו השלטונות את זכויותיו הקודמות לא יוכל להשיג עבודה בים. א. לוין מחפש עתה עבודת ימאות או דייג בכל מקום אחר שימצא בארץ.
בארץ עבד ל. כספן בחברת האשלג ממונה על סירת־מנוע ועל מחפר ימי.
מן הראוי היה שהימאים הותיקים היהודים המעטים יוכלו לקבל את זכויותיהם ע"י בחינה מעשית, גם אם אבדו תעודותיהם.
"דבר", שנה ארבע עשרה, מס' 4047, 28 בספטמבר 1938, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
איש מדות, רחב־כתפים, פנים עגולים, שזופי שמש ורוח ועינים מביטות נכחן מתחת לכובע־הפקק הקולוניאלי רחב־השולים, שהתאים בצבעו לצבע בגדי־החאקי, עם המכנסים הקצרים שאפפו בפשטות את גופו האמיץ והמפותח. בפיו תקועה מקטרת אנגלית ובה אש־תמיד, – דמות של שובע אזרחי וטוב־לב טבעי.
וכמה שונה היה האיש בפנימיותו, בלבו היהודי ההולם בקצב התקומה והבנין, בהגותו הגות־תמיד בתכניות חדשות לפתוח המקצוע, שלו הקדיש את כולו מיום שהשתקע בארץ.
המנוח, שנולד בקאמניץ־פודולסק, עבד במשך שנים כרופא־אניות בקוי שירות אנגליים ופולניים. מדד ארצות וימים והתקרב אל מקצוע הימאות והדייגות קרבה נפשית, עד שהתמסר ללימודו היסודי וגמר בית ספר ימי בלונדון במקום שרכש לו התמחות בענף הדייג. משהשתקע בארץ החליט לעזוב את הרפואה ולהקדיש עצמו למטרה חלוצית הקרובה לרוחו: להקמת מקצוע הדייגות וביסוסו בארץ. והחלטה זו הגשים ברוב מאמצים. עבד כפועל פשוט בעבודות העירייה למחייתו ובערבים היה מתמסר כולו לתכניותיו ולעבודה האירגונית, שבלעה את כל מרצו וחומו.
הוא התקשר עם 30 מחברי „הפועל המזרחי“, שנרשמו כמועמדים לקבוצת דייגים והכניסו כל אחד סכום מסויים בתנאים, שעובדו על ידו. נרכשת סירת־מניע והתחילו בעבודה ליד עכו. לסוף חלה ריאורגאניזאציה בדבר וחברי „הפועל המזרח“ היוו את הגרעין העיקרי ביסוד כפר הדייגים שהוקם על ידי המנוח על אדמה ממשלתית, שניתנה לו, אחרי משא ומתן והשתדלויות ממושכות, על שפת מפרץ חיפה, בין הקריות ועכו.
עם גבור המאורעות לא ידע ליאות לתקנת צרכי בטחון וציוד מספיק של מכשירים. לשם כך ניצל קשרים והשכים יום־יום לפתחי השלטונות. ובשעות הפנאי היה לומד ומלמד את המתיישבים פרק בתורת התגוננות שהיה מצוי אצלה בדרך חייו בתוך רופא־צי.
אם נעשה משהו אצלנו ביסוד חברת מניות לדיוג והבאת המומחה הד"ר שקלובר מגרמניה – הרי הרבה מזה יש לזקוף על חשבונו של הד"ר שמר.
דוד ישראלי.
"הצֹפה", שנה שנייה, מס' 225, 21 בספטמבר 1938, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שם מוזר זה (שפרושו „צור וצידון“ כתוב, בעברית ובלועזית, על סירת הדיוג של האדונים בויבסקי, מלינוב ופלינר העוגנת כעת במימי נמל ת"א.
ממציאי השם התכוונו, כנראה, להעלות את זכר המלחים הצידונים שהיו בשעתם בעלי הים הגדול ועברים כמונו, כיון שגרו בארץ העברים, דברו בלשון העברית והיו עברים בכל הויתם וברוחם השואפת לחקור ולכבוש.
„פיניקיה“, סירת־דייג בת 10 מטר בעלת מפרשים ומניע־עזר, נבנתה בארץ־ישראל בכסף עברי ובידים עבריות.
כשפניתי אל מר מלינוב מטעם „הירדן“, מסר לי פרטים טכניים רבים. הטונז', המניע, הכבלים והמפרשים, שיטת המפרשים, ועוד הרבה פרטים אחרים, על החמרים שהשתמשו בהם, על שיטת כפוף הקורות בכוח הקיטור, על הקשיים והסדורים הכספיים שאפשרו להוציא את העבודה לפועל (סדורים דוגמת קצוץ בתקציב האוכל של הבונים), ועוד ועוד. הקורא ימחול ודאי על כל אלה ואני נגש לעצם הענין.
ראשית כל: מי הם הבונים?
מר מ. פלינר, שעליו ידוע לי פחות מאשר על שני חבריו, הוא האדריכל. הסירה נבנתה לפי תרשימיו ובהדרכתו. הוא התמחה במקצוע עוד בחוץ לארץ. בארץ עבד שנתים באיילת־השחר, אך עזב את המקום. מדוע עזב לא אדע, אך משער אני שלא מצא ספוק לאיניציאטיבה הפרטית שלו במסגרת הצרה של הפרזיאולוגיה הסוציאלית. לפני שנה התקשר עם שני חבריו הבית"רים בויבסקי ומלינוב וביחד בנו סירת דיוג קטנה, לנסיון, ואחריה את „פיניקיה“.
מר בויבסקי הוא אישיות שכמעט אין צורך להציגה בפני הקורא. רוסי גוי, קצין גבוה בצי המלחמה שנפגש מיד אחרי המלחמה עם ד"ר טיומקין בקושטא. הלה ספר לו אפשרויות הדייג בא"י. בויבסקי האמין ובא לארץ ועד היום עודנו מאמין. בארץ עברו עליו זמנים קשים ואכזבות קשות. עתה אחרי 20 שנה של נסיונות וכשלונות הוא מתחיל בנסיון דיוג חדש, אולי נועז יותר מן הקודמים. אותו סוציאליסט לוחם ברוסיה, נספח בארץ לתנועת בית"ר – היחידה שנתנה ספוק מלא לדרישותיו הפשוטות של ציוני חדש בעל דעות ברורות ובעל ראש־של־גוי, בלשוננו. שמו של בויבסקי יזכר בבית"ר לא רק בתור חלוץ הדיוג אלא אולי עוד יותר בתור המדריך הראשי בבית־ספר למדריכים של הקצין ירמיהו הלפרין, ידידו לשגעון הימי בשנת תרפ"ט. – אותו בית־ספר שהניח את היסוד לעצמאות הבית"רית ולכל המבנה הבית"רי של היום. מספרים שבאחד הימים נאסר מר בויבסקי באיזו תגרה עם בני מפא"י. הביאו אותו, מכוסה רפש וזב דם לתחנת המשטר ושם בדקו את הדרכיה שלו ומצאו בה את תעודת ההצטיינות הגבוהה ביותר שהעניקה הימיה הבריטית לקציני הימיות הזרות בימי מלחמת העולם. בימי המלחמה הצטיין בויבסקי ב„מלחמת הרדיפה“ – זו רדיפת אניות מלחמה ע"י ספינות המחופשות כספינות אזרחיות שברגע המכריע הן פותחות פתאם באש מתותחי מלחמה. מלחמת ים זו היא אפשר הפרק המזהיר ביותר בתולדות המלחמה. מר בויבסקי עבד במשך 8 שנים בחברת החשמל אבל פירט זקן זה לא ידע להסתגל לחיי אדם ששוב אינו אדם אלא גלגל במכונה גדולה יפה ומסודרת, המשדרת חשמל לאלף כוונים.. כעת חזר אל הים.
לפי כארבע שנים אפשר היה לראות ברובע הסטודנטים של פאריס מכונית־ספורט מהודרת בעלת חרטום ארוך ואדום שצורתו האוירודינמית הטביעה בלבו של כל מסתכל את ההכרה שבאמת מכונה אדירה לפניו. אמנם מי שהיה פותח את הפחים של אותו „חרטום“ ארוך – היה נידון לאכזבה במצאו בפנים רק מניע קטנטן ודל אונים שמוצאו מלפני המלחמה. אחד מארבעת השותפים ל„בלוף“ היה קצין נציבות בית"ר, המפקד זאב מלינוב, בוגר בית הספר הלאומי העליון למהנדסי האויריה הצרפתית. בבית"ר היה ידוע בכנוּיוֹ „הפגר“. פעם, בשעה שהבריח נשק מצרפת (במקום שקניתו היתה מותרת), לאחת הארצות במזרח אירופה שבו היה חשש פרעות הפליט אקדח אחד כדור בתוך כיס מעילו. הכדור עבר, מלמעלה למטה, מתחת ללב ונתקע בגוף. מבית החולים הודיע על המקרה ועל הניתוח שעשו לו בבית־החולים, במדינה זרה. אחר כך עברו חדשים ושום ידיעה לא נתקבלה. היינו בטוחים שהבחור איננו עד שבבוקר לא עבות אחד הופיע לפנינו רענן ומצוחצח. מצרפת גרשוהו בשעה שנמצא מעורב באחת מהפגנות הרחוב והוא ברח למונקו. אולם, לפי החוזה שבין שתי המדינות, הוציאו אותו משם חיש מהר ושלחוהו לצרפת. הוא היה מיואש. באותו זמן לא היתה בידו שום דרכיה ולא ידע כיצד יגיע לפולניה, שהיה נתין לה. הוא נעלם. החפושים אחריו בבתי הסוהר לא העלו כלום. לבסוף הגיעה ידיעה שהבחור בא בשלום לוארשה. אחחחחחר כך פגשתיו ברחוב אלנבי – הוא עלה לפני שמונה שעות בסרטיפיקט רגיל (!). ומיד נתגייס לפלוגות. כמגויס נשלח לשמירה בזכרון־יעקב ומשם כמכונאי לקונצסיה של החולה ביסוד־המעלה. אך הים משך אותו תמיד (שכחתי לפרט כאן את כל אותם המקרים שבהם עמד לטבוע במצולות האוקינוס). לסוף קבל פקודה לרדת, ביחד עם בויבסקי, בספינה „ביכורה“ לדוג בסביבות חיפה. הדייג הזה לא הצליח. מלינוב ספּר ש„ביכורה“ עמדה ליד ספינת דיוג איטלקת – האיטלקים, ברשתותיהם, היו מושים מן הים דגים ממש ואנשי „ביכורה“ היו מצליחים להעלות רק מים צלולים בלבד. אז החליטו שניהם לעסוק בדייג פרטי ולבנות ברשות מפקדת הגיוס סירה. הם קבעו מושב לעצמם בליפט על שפת הים בתל־אביב (ליפט – זהו מעין תיבה, מאותן התיבות הגדולות שבהן מביאים יהודי גרמניה את כל טוב הרייך השלישי לארץ האבות). הליפט שימש דירה ומספנה לבנין הצי כאחד. ניסו להפקיד את מלינוב למנהל המחלקה בנציבות בית"ר. אכן נתברר שאין שעתו מספקת לכך.
„פיניקיה“ איננה מפעל בית"רי – זהו מפעל של בית"רים.
שמעתי בקורת חריפה על מפעל זה. שמעתי מפי אחד המומחים הגדולים ביותר לדיוג בארץ־ישראל ש„פיניקיה“ אינה סירות דיוג – זוהי סיריה בשביל הצגה במלון ראוה – כל כך היא מצוחצחה ומשוכללת. לדברי המומחה אסור היה להשקיע שנה של עבודה וסכום כסף כזה בסירה. צריך היה לקנות סירה זולה ולצאת לדוג.
*
איני מומחה לדיוג אך אני מרשה לעצמי לשלול את הדעה הזו. אם הדייג לא הצליח כאן עד הנה הרי זה מפני שעשו את הדבר אנשים, שלא מצאו את הגישה הנכונה לדבר. אנשים שיצאו לדוג כמו שאנשים מן הרחוב יוצאים לעבוד בפרדס. והדיוג זו אמנות. את האמנות יש ללמוד מאלף עד תו ויש לשמור עליה בכל הפרטים והדקדוקים. ג'וזף קונרד מספר באחד מספריו, על רב־חובל גדול שהיה מסיר כל גרגר אבק מעל לוחות חדר המפקדה של ספינתו בממחטה של משי. זה – אומר קונרד – היה אמן. הספנות היתה בשבילו אמנות האהובה עליו לשמה. ולכן גם הצליח בה.
כשאתה מביט ב„פיניקיה“ הקטנה, המצוחצחת כסירת טיול ברור לך ששלושת יוצריה אמנים הם – פלינר האדריכל, בויבסקי הפועל הראשי, מלינוב המארגן והמכונאי. אמנים, האוהבים את אמנותם לשמה. והם יצליחו.
א. תג'רי
"הירדן", שנה ג', מס' 636, 11 ביוני 1937, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בשם ברית ידידי הספנות העברית ונשיאה, ה' אפרים קירשנר, ובשם הקצינים, המלחים והתלמידים של „שרה א'“ בקשר לבקורה הראשון בחופי המולדת, הנני מביע בזה את תודתי לכל הגושים והיחידים אשר הושיטו את עזרתם והביעו את אהדתם למפעל הימי העברי שיש לי הכבוד לעמוד בראשו.
חזיון של בית ספר ימי עברי איננו מן הרגילים. הנסיון הזה מחוסר הוא כל תקדים וכל דוגמה. לא בבת אחת תימצא הדרך הנכונה ביותר לחנוך צעירי ישראל לקראת תורת הים, כי רבה עדיין ירושת הדורות הקודמים. גם קשי אחר עומד לנו לשטן: אצל כל אומה נורמאלית מהווה החנוך הימי של הנוער חלק לא־נפרד של התכנית הממשלתית להוראה מקצועית ומוסדות לימוד מסוג זה נתמכים רובם ככולם באמצעיהן של הממשלות. אצלנו, עם מחוסר מדינה, גם הרעיון הימי הולך ומתגשם אחרת: הצבור הרחב נתבע למלא מתוך התנדבות את הפונקציה הממלכתית הזאת.
קבלת הפנים ממנה נהנינו בארץ־ישראל הראתה בעליל, מה גדלה בחוגים השונים של הישוב ההבנה של ערך המפעלים הימיים וביחוד חנוך הנוער לים. העזרה שניתנה לנו (אמנם לא במדה הדרושה, מה שיש לזקוף בעיקר על חשבון המשבר הקשה השורר בארץ) נבעה מחוגים שונים ורחבים של הישוב הארצישראלי.
מחוג מסוים נשמעה כלפינו האשמה שמפעלנו הוא במהותו מפעל חד־צדדי ומפלגתי צר. בהזדמנות זו עלי להודיע כי בית ספרנו פתוח לכל צעיר יהודי החושב להתמכר ברצינות לחיי הים והמתאים לכל התנאים בשורה אחת עם המועמדים הבית"רים. בתור דוגמה: קבלנו עתה בארץ ישראל מספר צעירים שאינם בית"רים. מנהלי המפעל שמו למטרה תכלית יחידה זו והיא: חנוך ימי מקצועי, שהוא לפי עצם מהותו אפוליטי ואל־מפלגתי. אולם לשום גוש או זרם בישוב אין הזכות להאשים ארגון נוער מסויים שלקח על עצמו את היזמה החלוצית והגשימה בכחותיו הוא. חובתו של כל יהודי בעל השקפה ציונית לתת עזרה לכל ארגון נוער כזה מבלי שים לב מהי אמונתו הפוליטית.
בתוך קהל הידידים הפעילים של מפעלנו בארץ־ישראל, שמספרם מגיע למאות הרשוני לציין במיוחד את השתתפותם של העומדים בראש המוסדות העירוניים והצבוריים של הישוב העברי, של כבוד הרבנים הראשיים, של אנשי המדע והאמנות. ברכתי שלוחה גם לכל אותם הידידים שאין כל יכולת להגיע אליהם מפאת מספרם הרב. בשם קציני ותלמידי ובשמי אני הריני מבקש לקבל את רגשי הוקרתנו על הכנסת האורחים לה זכינו.
י. הלפרין
מפקד הספינה „שרה א'“.
"הירדן", שנה ד', מס' 755, 26 בנובמבר 1937, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
כמעט כל תכניות־הים העבריות שנרקמו בארץ־ישראל במשך 17 שנים האחרונות היו קשורות עם מחבר הטורים האלה, מר ז. פרנקפורטר. בזה מתחיל מר פ. לספר עליהן לקוראי „דבר“.
עם תום השנה הראשונה לפתיחת שער הים בתל־אביב אמרתי: אספר לקוראים על חיפושי ים שלנו במשך 17 שנים. טוב שידע הנוער על הנסיונות והמאמצים, גם אם לא הצליחו.
ב־1920 החלטתי לעזוב את רוסיה. בתור קפיטן (רב־חובל) לשעבר נחשבתי לבורגני בעיני הבולשאֶויקים. כיהודי לא היתה לי תקוה מהרוסים השחורים. ברחתי בסירת־מוטור קטנה יחד עם מספר ידידים לקושטא. נתקבלנו בזרועות פתוחות ע"י חברי ההסתדרות הציונית שם, שבראשם עמדו ד"ר כלב ורייזנר. כעבור ימים אחדים הציעו לי לקחת את ההגה באניה פאֶליקאן, שבה היו 650 נוסעים.
האניה היתה לא גדולה. קיבולה היה כ־1500 טון. ישנה היתה, שריד מימי אלכסנדר השלישי, ושימשה לסחורות. אך לעת כזאת הסיעו בה גם אנשים.
הסכמתי להצעה, כי חפצתי למהר לבוא לארץ־ישראל. לא הייתי אז ציוני, אבל רגשות לאומיים היו טבועים בי מטבעי.
קבלתי על עצמי לשמש רב־חובל של פאֶליקאן, שכבר היתה מוכנה להפליג. 400 הנוסעים שמצאתי בה שמחו לראות רב־יהודי בראש האניה. מצאתי כי גוף האניה איתן וגם המכונות היו תמיד משביעות רצון מבחינה זו. רק מהלכה אטי.
עשיתי את ההכנות הנחוצות להפלגה ואחזתי באמצעים הדרושים לשמירה. כי גם בחופי תורכיה היו לנו אויבים. מספר המלחים והמשרתים באניה לא היה מלא.
כעבור 36 שעות הגענו לקושטא. היתה חדוה כללית בין הפליטים היהודים. אנו השלכנו עוגן בגלטיה. באו לאניה, ב"כ ההסתדרות הציונית ואחרי זמן מה גם מר כלב ומר רייזנר. אחריהם בא מר משה לוי והזמינני אל החכם באשי. קרוביהם של הנוסעים באו ואתם צידה לדרך.
מכל צד באו לבקשני שאקבל עוד אנשים לאניה, כדי להצילם. החכם באשי רצה לעזור לאנשים שההנהלה הציונית סירבה לקבלם לאניה המפליגה לארץ־ישראל.
הלכתי לבקרהו מיד אחרי ביקורי במשרד ההנה"צ של קושטא. בטון אבהי בקשני „להושיע אנשים הגוועים ברעב“. לא הועילו טענותי שסכנה היא לאסוף אל האניה כל כך הרבה אנשים. למחרת באו הפליטים ועלו לאניה בלי רשות, וכמובן הייתי מוכרח לקבלם. כך הגיע מספר הנוסעים ל־650. האניה הצטיידה בפחמים ומים וב־18 בדצמבר הרימונו את העוגן.
יצאנו מים השיש במזג אויר יפה ובמצב רוח טוב, לאחר הפרידה הנלבבת בבית הכנסת האוסטרי. הנסיעה היתה טובה. אבל כמעת־לעת לפני הגיענו ליפו נתקפנו במעבר קפריסין ברוח דרומית־מערבית. זכורני כי דוקא אז בא אליו הקצין הקוזקי הגר יאֶגורוב מן המושבה סובוטין שבקאוקאז, שנסע עם משלחת של 12 גֵרים קוזקים אל ההנה"צ בארץ־ישראל וסיפר לי על הצעתו בשם אלף גרים קוזאקים לשרת את ההנה"צ שירות צבאי. ליפו הגענו 48 שעות לאחר הפליגנו מקפריסין.
הים היה גועש. לא העזתי להשליך כאן עוגן. חכיתי עד הבוקר. הפליטים, קרבנות הפרעות ברוסיה, הגיעו עיפים ונדכאים.
רק אחדים מהם היו ערים ומאוששים למראה יפו. בין אלה היו הקוזקים והשופט ד"ר נופך ז"ל.
אך ב־8 בערב התגברה הסערה והנחשולים הלכו וגבהו עם עלות השחר. בשעה 9 בבוקר, 29 בדצמבר, נסיתי בכל זאת להתקשר עם הנמל ע"י סימנים ותקיעות. אח"כ סיפר לי מר צ'אֶרנוב, ממפקחי הנמל, כי מנהל הנמל, מר בוזבייל, רצה לעזור לנו, אך לא יכול והסתפק בשתי יריות־אזהרה שעלינו להתרחק מהחוף המסוכן.
אותה שעה ראינו מרחוק אנית־קיטור מתקרבת. זו היתה האניה „רוסלאן“ מחברת האניות הרוסיות, שהביאה נוסעים מאודיסה. „רוסלאן“ הפליגה מקושטא כמעט בזמן אחד אתנו, אבל התעכבה בנמלים שונים. כאשר הפנתה „רוסלאן“ את חטמה כלפי הרוח התפקע כבל העוגן הימני. „רוסלאן“ החלה מתרוממת על הנחשולים וכאילו מתקרבת לצד „פאֶליקאן“, אבל שני עגנים אחרים ועבודת המכונה הכריחו אותה להתעכב ולעגון במקום.
בינתיים הכו הגלים על ספון האניה. חפצים התפזרו לרוח ויש שנגרפו המימה. הנוסעים ירדו אל החלק התחתון של האניה. רגעים קשים היו לנו כשראינו את „רוסלאן“ מתנדנדת ומיטלטלת בקצף הגלים. אנו המשכנו לעמוד על עוגן אחד. חוף יפו, שנראה קודם יפה, התכסה ערפל מחמת הסערה הקשה. החלטתי להביא את האניה לבירות (אז לא היו עדיין בארץ נמלים ואפילו חיפה לא היתה בנויה עדיין).
הכרח זה לעזוב את החוף המקווה ולחפש מקלט זר, הוליד אז במוחי את הרעיון על נמל משלנו.
הרימונו את העוגן. מפקדי „רוסלאן“ לעגו לנו והתקלסו בנו. הם הניפו שקים וסחבות במקום דגל.
ובכן הוסיפה לה „פאֶליקאן“ עוד 160 מיל של דרך, לאחר שעברה 1964 מיל מהים השחור. נסענו עתה לא יותר מ־4–5 מיל בשעה. בחיפה אי אפשר היה לרדת. אחרי 30 שעות נסיעה קשה הגענו לנמל בירות ועמדנו ליד האניה הענקית „ריאו דאֶ ז'אניירה“, שבאה בדגל צרפתי. הקפיטן של אניה זו היה יהודי, כפי שסיפר לי בעצמו. הוא נתן עזרה ראשונה לחולים בפאֶליקאן והאכיל את הבריאים. בבירות שבה רוחם של כמה מהפליטים שהרגישו קודם את עצמם כ"כ רע.
כעבור שעתיים באו אל אניתנו ב"כ ההסתדרות הציונית בבירות, ה"ה רבינוביץ וברקוביץ, וערכו לנו קבלת פנים יפה. שלחו לנו שקי לחם אחדים. קצין הנמל היה יהודי ספרדי. אם איני טועה היה שמו אליהו בסל. כל מי שנסע אז אתנו היה מכיר טובה לקצין זה.
זאב פרנקפורטר קפיטן להפלגות רחוקות
* * *
תכניות נמל וחברת-אניות
(רשימות רב חובל יהודי)
בזה ניתן עוד פרק מזכרונות מר ז. פראנקפורטאֶר על נסיונות־ים עבריים בארץ־ישראל אחרי מלחמת העולם.
לאחר שהיינו יומיים בבירות, השגנו בעזרת קצין הנמל היהודי הספרדי אליהו בצל ובעזרת ב"ב ההסתדרות הציונית במקום, אפשרות לנסוע ברכבת, בקרונות מטיפוס „גורקו“ שברוסיה. פליטי החרב מרוסיה לא היו מפונקים, והנסיעה בקרונות הצרים והמעופשים נחשבה כמעט לתענוג, וביחוד כשהננו נוסעים לארצנו.
זכורני, במעלה הר עוטה שלג עמדה הרכבת שלנו ולא היה בה כוח להתקדם למעלה. שעתים חכינו בקור גדול עד שבא לעזה קטר שני. התגלו לפנינו מראי נוף נהדרים של הלבנון. בערב הגענו לדמשק ושם נשארנו עד הבוקר. בדיקת הפספורטים החלה בחומרה יתירה, אבל הכסף ענה את הכל.
בבוקר נסענו במסילת הברזל לצמח ושם כבר נתקבלנו בזרועות אחים. ים־כנרת התפשט לפנינו במימיו השקטים וברושם האידילי שלו. מרחוק נראתה טבריה על מגדלי חומתה העתיקים. ליד החוף דייגים זורקים רשת. דממה. אידיליה.
באנו לחיפה מאתים איש, שבעי תלאות והרפתקאות, איש לא בא לקבל את פנינו. רבים מאתנו נשארו כאן והרוב המשיך את הדרך לתל־אביב.
בתחנות חדרה, זכרון יעקב ועתלית פגשתי לראשונה את הפקידים היהודים ברכבת, לבושי מדים, אותיות עבריות על כתפותיהם, שמעתי את צלצול הלשון העברית בפיהם. לבי רחב וכל קרבי צהלו: עמך ישראל חי.
ככל שהתקרבנו ללוד התחלתי שומע יותר רוסית מבין שיני אחינו. המדים שלי, מדי קפיטן ימי, עשו, כפי הנראה, רושם. שלושה קצינים, שאחד מהם ליטננט־קולונאֶל, נגשו והציגו את עצמם כיהודים אנגלים. אחד מהם יפה, השני לוי, השלישי היה, כמדומני, הקולונאֶל מרגולין, שהחל מדבר אתי רוסית.
עתה היינו צריכים לעבור מרכבת חיפה־קנטרה לרכבת ירושלים־ת"א. מהלך שלושה קילומטר, ובחול, הנוסעים סחבו בכוחות אחרונים את החבילות. הקצינים שלחו לעזרתי קבוצת חיילים מהגדוד העברי. היו אתי מכשירי ספינה שונים. חשבתי, אם נצליח לרכוש אניות משלנו, יהא צורך בכל אלה. אנשי הצבא היהודים הרבו לשאול על מצב היהודים ברוסיה והתפלאו על זה שיש בה רבי־חובל יהודים.
רכבות ארץ־ישראל אינן נוחות ביותר גם היום, אבל קשה לתאר כיצד היו אז. זה היה עינוי הגון לעבור בקרונות־הארגזים כברת־דרך.
סוף סוף באנו ל„תחנת“ תל אביב, צריף עלוב, במהמורות חול. אבל הקהל היה לא מועט. באו לפגוש קרובים וידידים. בקהל בלטו החיילים היהודים. בראשונה הייתי גלמוד, כזר שנקלע למערבולת שמחה זו. אבל עד מהרה הכירני מר דוּבּינסקי הצעיר והוא הובילני אל מלון הוז, שנחשב אז לאחד המעולים בעיר.
מהראשונים שבאו אלי אל בית המלון היו חולמי ים: ראשון – ד"ר מאיר גורביץ, אחריו – המנוח שיינקין. שניהם דיברו על לבי להישאר בארץ ולסייע בבנין ארץ־ישראל הימית.
בשבת לקחני שיינקין אל בית ראש העיריה. מר דיזנגוף הצטחק כששמע את הצעת שיינקין על פיתוח הספנות: קל לחלום, אמר, אבל קשה להגשים. הקפיטן שלנו חדש כאן, ואינו מכיר את תנאי החיים. צריך לשמור עליו שלא ישגה בהזיות. ועד מאורעות תרצ"ו היה המנוח דיזנגוף מדבר באירוניה ידוע[ה] על מפעלי ים. אכן זה לא מנע אותו מנכונות לעזור. מר פולאֶסקין המטפל בארכיונו של דיזנגוף מספר שהמנוח ביקש לתרגם את מאמרי על המפעל הימי העברי לאנגלית, צרפתית וגרמנית, כדי לאפשר הסברה לתיירים.
ביזמת המנוח שיינקין ומר – יבדל לחיים – אליהו ברליין, נתכנסה אסיפת נכבדי תל אביב לדון בעניני הים. השתתפו ז. ד. ליבונטין וגיסו יעקבסון, ש. טולקובסקי, יהושע גורדון, ד"ר מ. גורביץ, עקביא ויס, המנוח שלמה ברסקי, ועוד. האורח הקפיטן זכה, כמובן, לתשומת לב לא מעטה. מר א. ברלין הסביר את מטרת האסיפה, הרציתי רוסית ומר ברלין מסר את התוכן בעברית. זכורני כי ה"ה טולקובסקי ויעקבסון התלהבו מאד להצעת הפעולות. סיפרתי כי אניות של יהודים באות יום יום מרוסיה לקושטא וכי בעליהן יסכימו להעבירן לארץ־ישראל. האסיפה החליטה ליסד חברת ספנות עברית לאומית, שתרכז את האניות היהודיות בים התיכון ובים השחור. אז ידעתי על 25 אניות כאלה.
בחרנו לועדה זמנית את א. ברלין, ש. טולקובסקי ואת יהושע גורדון, שהיה אז קצין מחוז.
העתונות ענתה בהד יפה. הועדה סידרה כמה הרצאות גם במושבות. מביני דבר טענו מיד שקשה לבנות ספנות בלי נמל, ונמל לא היה עדיין בארץ.
באסיפה שניה בתל אביב הציעו לי לנסוע לקושטא לנהל מו"מ עם היהודים בעלי האניות, להעבירן לחופי ארץ ישראל. אבל נרגנות פנימית שנתעוררה בחוגינו עיכבה.
והנה הוזמנתי ע"י מר נחום וילבוש, כיום מנהל „שמן“ בחיפה, לעזרה בתכנית האחים וילבושביץ על נמל בקיסריה בשביל מפעל השמן הגדול של מר פאינסון. מר פאינסון אמר אז להקים מפעל שמן וסבון ענקי בקיסריה, שתשמש נמל חפשי (פטור ממכס) מיוחד, למפעל.
רכובים על חמורים יצאנו, מר נחום וילבוש ואני, לקיסריה. היה חורף. גשמים ובוץ. בבית קטן בקיסריה הוצגתי לפני מר משה וילבושביץ ומזכירו אז (כיום עו"ד בת"א) מר ישראל שוחט ומניה וילבושביץ־שוחט. היה גם מוּחתר הכפר, צ'רקסי, קצין לשעבר, שדיבר אתי רוסית. נסענו אל הנמל העתיק שצריך היה להתקינו. סיפרו על המעונינים בדבר. סמכו על פאינסון.
אני נדרשתי לעשות מדידות בחוף, לשם הכנת תכנית נמל קטן. לא דחיתי את העבודה. עוד בבוקר התחלתי בעזרת המהנדס הצעיר טאבאצ'ניק באודיסה, שהיה מסוגל לעבודה זו. בחמשה ימים עשינו את המוטל עלינו ואני הכינותי ראשי פרקים של הרצאתי על נמל שיאכסן שלוש אניות־קיטור בנות 2–3 טון ומספר סירות־משא.
מיסדי שמן הבינו יפה את הדרוש. אבל „ידידינו“ בראשותם של גנרל בּולס, הנציב העליון אז, עשו כל מה שיכלו כדי להפריע, אסרו על בעלי התכנית לעשות אפילו את העבודות המכינות, שרשיונן הובטח כבר.
קשה לתאר את גודל חשיבות התכנית ההיא. אילו נתגשמה התכנית לפני 17 שנה, היינו אולי גם במצב מדיני אחר, מאשר הננו. בצד המדיני של הדבר התענין אחר כך גם המזכיר הראשי לשלטון האזרחי הראשון, בראשותו של סאֶר הרברט סמואל.
מר שטנדלר, רב החובל של הספינה „גליליה“ הוא אחד מן האנשים הפופולריים ביותר בין העולים לא"י. כבר יותר מ־80 אלף יהודים הביא במשך זמן שרותו בקו זה לארץ ישראל. וזוהי הפלגתו ה־140 במספר לחופי הארץ. בנסיעה זו של שלשת ימי סערה – הוא היה „הנחמה“ של כל החולים בספינה, ומספרם של אלו היה גדול.
ערב ראש השנה אמר לי רב החובל: עכשיו יראה, אדוני, כיצד חוגג רב חובל יהודי את ראש השנה בספינתו.
ובאמת החג היה נהדר.
לפנות ערב הרחיבו את בית התפלה, כדי שכל הרוצים להתפלל ימצאו בו במקום. ובראש המתפללים רב החובל עצמו. ביום א' של ראש השנה כבדוהו בעליה לתורה.
ערב ראש השנה ערך סעודת ערב חגיגית לנוסעיו. אל שולחנו הסבו נכבדי הנוסעים. הוא בעצמו בתלבושתו החגיגית. רוב הנוסעים והנוסעות בבגדי נשף ובשמלות ערב. הערב עבר בחגיגיות יהודית מלאה. גם הנוסעים הבלתי יהודים עמדו תחת רושם החג.
לכבוד החג לא הציגו את הצגות הקולנוע, ובמחלקה הראשונה סדר רב החובל ערב אינטימי לכבוד ראש השנה.
ופטריוט איטלקי ויהודי זה מתגאה: בני האחד עלה לארץ ישראל והוא משתתף בבנין הארץ ובני השני הלך לחבש ללחום עם הגדודים האיטלקים.
זה 40 שנה הוא שט על פני המים. כבר עבר את כל דרגות השירות ואת כל הימים ובשעה שאתה נמצא אתו בספינה שבוע ימים אתה מבין, משום מה ידוע הוא לכל ונשא על כל שפה לשבח ולתהלה.
אד
"הירדן", שנה ב', מס' 506, 4 באוקטובר 1935, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
חברת הספנות המבורג-אמריקה החליפה את שם אחת מאניותיה מ„אלברט באלין“ ל„הינדנבורג“. שמו של אלברט באלין הוסר מכל אניות החברה ומלוחות-הזכרון שלה.
(הודעה מברלין)
כשהוכרזה הריפובליקה בברלין ב-9 בנובמבר 1918, אבד את עצמו לדעת אלברט באלין, הנשיא-המנהל של חברת הספנות המבורג-אמריקה, על-ידי הרעלה בוירונאל. לרגעים מעטים השיבוהו הרופאים להכרתו. אז הושיט את ידו לידידו מכס וארבורג, הבנקאי ההמבורגי, ולחש בקול גווע:
– הקיסר המסכן! …
רק אדם אחד מלבד באלין היה בכל רחבי גרמניה, שלאחר התמוטטות הקיסרות ותבוסת הרייך לא מצא חפץ בחיים. זה היה קצין זקן, שלפי הודעת העתונים בימים ההם המית את עצמו ביריה. השני היה אלברט באלין, „ידידו של הקיסר“.
הינדנבורג לא התיחס לספנות בחבה יתרה, ואף-על-פי-כן לא הרשה בחייו למחות את שם באלין מעל האניה הקרויה על שמו. ואילו ניתן פה למת, ודאי היה מוחה גם עתה נגד ה„כבוד“ הז, לשים את שמו במקום שם מיסד הספנות הגרמנית.
הקיסר וילהלם השני מדבר בזכרונותיו על „האדון באלין“. אבל בשנות שלטונו היה מסיים כל מכתביו אל באלין בנוסח זה: „ידידו הנאמן וילהלם אימפרטור-רקס“ (קיסר ומלך). עם השנויים שחלו במצב הרוחות אולי ראו בני הפמליה החצרונית בדורן, שלא נאה לקיסר להזכיר את אלברט באלין היהודי בתור ידידו. אבל קרוב לודאי, שגם במעונם אינה שרויה השמחה למחיקת שם באלין. גרמניה הווילהלמית הכירה למדי את האיש הזה ואת ערכו, ואם גם בימי המלחמה נעכרה במקצת אותה „ידידות נאמנה“ שבין סוכן-ההגירה לשעבר ובין האימפרטור-רקס, אם גם הצליחו נכליהם האישיים והפוליטיים של אנשי החצר להעמיד את באלין בתור „אדם חשוד“ – הרי מעולם לא הכחישו אנשים אלה, ואולי מודים הם גם כיום, שאלברט באלין היה יוצרה של הספנות הגרמנית המודרנית למסחר ולנסיעות והוא הרימה לאותה חשיבות עולמית, שמצאה את בטויה הבולט בתקופה הווילהלמית.
לא הריפובליקה אשמה במותו של באלין. שרשי חייו היו מעורים במציאות הקיסרית, ולאחר שהקיסר הסיק לעצמו את מסקנות המלחמה האבודה, לא מצא יהודי גרמני זה כל מטרה ותקוה בחיים. והנה פגע בו לעג הגורל: מחיקת שמו מעל יצירת כפיו חלה בדיוק ב-9 לנובמבר, ביום שבו הקריב את חייו לעולה על מזבח המולדת האבודה. לפיכך מן הראוי להקים לו מזכרת אחרת ברשימה זו על תולדותיו ומפעל חייו.
בשנות השלשים למאה הי"ט התישב בהמבורג יהודי סוחר קמעוני בארייגם, מדניה, ושמו שמואל יואל באלין, אביו של אלברט באלין. גיטו כבר לא היה קיים בימים ההם בעיר-ההאנזה החפשית המבורג, אבל יהודי מהגר זה הרבה לסבול מקנאת הסוחרים הזעירים, המאוגדים בגילדה, ומרדיפות המשטה. הסינט ההמבורגי סרב לתת לו זכות אזרח, ולפיכך חסר היה גם את הזכות לרכוש נכסי דלא ניידי, – ובכל זאת הצליח במשך שנים מעטות לפתח את עסקיו לדרגת בית-חרושת זעיר, תוך נדידה מחנות שכורה אחת לשניה.
העסק התקיים כעשר שנים, עד שהכשילו המשבר הגדול שבשנות הארבעים. אבל שלשה-עשר ילדיו של יהודי זה תבעו להם, והוא נסה את מזלו בעסקים אחרים. בית-המסחר לפחם ובית-המלאכה ליציקת ברזל לא הצליחו בידו, ואז פתח בנמל המבורג יחד עם הסוחר ההמבורגי מוריס משרד להגירה בשם מוריס ושותפו.
עסק זה לא זכה אז לשם טוב בין האזרחים המכובדים של העיר החפשית. הובלת משאות היא מלאכה מסורתית לתושבי עיר הנמל, מלאכה המכבדת את בעליה. אבל לטפל באספסוף של מהגרים נתלשים ממולדתם ולקחת את פרוטתם האחרונה במחיר הנסיעה – דבר זה היה למטה מכבודם. באותה תקופה, בשנות החמשים, החל זרם ההגירה הגדולה מגרמניה, מרוסיה ומאוסטריה-הונגריה לאמריקה, ואזרחי המבורג שמחו בראותם שהזרם פוסח על עירם היחסנית ופונה כלפי ברמן, עיר-האנזה חפשית גם היא.
אבל נמל אחד לא הספיק לניקוז עודף-האוכלוסין המדומה של מדינות אירופה הצפונית והמרכזית, וכשהוכרחו גם בעלי-אניות המבורגיים להוביל מהגרים אל הארץ החדשה, נשאר הטפול ברכישת מהגרים לנסיעה בתפקידם של סוכנים, אנשים משפל המדרגה במגלת-היוחסין של העיר החפשית והאצילית. – סוכן כזה היה באלין הזקן בפירמה מוריס ושותפו, בה סיים את ימי חייו בתור אדם בלתי-מכובד, שעבד בכל כחו למען הלחם הצר.
בן שבע-עשרה היה אלברט באלין כשמת עליו אביו, ועול הנהלת העסק נפל בירושה עליו ועל אחיו. לפי הזכיון שבידי הפירמה היתה רשאית לטפל במהגרים רק במדינות מקלנבורג ושלזויג-הולשטיין. מסגרת זו היתה צרה למרצו של באלין הצעיר. עוד לא מלאו לו תשע-עשרה שנה, וכבר חצה את האוקינוס באלכסון והתקשר עם חברת מטעים באמריקה הדרומית, לרכוש לפירמה מוריס ושות' את הובלת המהגרים אליה.
הכנסות עסק זה לא הצדיקו את תקוות באלין, ולעומת זאת עורר העסק את תשומת-לב השלטונות והשגחתם המוגברת כלפי סוכנות פעוטה זו.
מאמצי באלין היו מכוונים גם להבא לפרוץ את המסגרת הצרה של הזכיון המוגבל. בן עשרים שנה היה כשגלה את האפשרות ל„הגירה בעקיפין“. לאנגליה היה מותר לנסוע ולהסיע בלי הגבלות, ובכן התקשר עם חברות-ספנות לונדוניות להפנות את זרם המהגרים אליהן, על מנת שיעבירו לאמריקה את „המטען הלבן“ באניות אנגליות.
עתה הרגישו בעלי-האניות הגרמנים בהתחרות הקשה, שבאה להם מידו של אלברט באלין הצעיר ורב-המרץ. אחד מהם, אדוארד קאר, ראה בעינו החדה, שמוטב לו להבטיח לעצמו את עזרת הצעיר הפעיל מאשר להלחם עמו. הוא מסר איפוא למוריס ושותפו את הסוכנות היחידה של אניותיו. אדם זה עסק בעיקר בהובלת משאות, ולכן היה ביכלתו להוביל „דרך אגב“ גם בני-אדם – במחירים זולים.
העסק הצליח מאד והגדיל את הכנסות באלין עד כדי כך, שמצא יכולת להופיע גם בתור קבלן להובלה. במשך השנה היה שוכר מאדוארד קאר 8–9 אניות בסכום מסוים ומנהל את העסק על חשבון עצמו. הדרישות לנוחות הנסיעה לא היו גדולות בימים ההם, ובאלין הוביל אניות מלאות נוסעים בצפיפות ב-80 מרק לגולגולת, מחיר פעוט שכדאי לקנות בו את תקות ההצלחה מעבר לים.
בשנות השמונים גדלה הגירת היהודים מרוסיה, אבל בהיקפה הכללי של ההגירה חלה ירידה. ב-1884 הפחיתו החברות המבורג-אמריקה ונורדדויטשר ללויד את מחיר הנסיעה לניו-יורק עד לשלשים מרק אבל גם כך יכלו אניות אדוארד קאר לעמוד בהתחרות. באלין אמר לשים קץ להתחרת הפרועה, ובמו"מ שנהל עם חברת המבורג-אמריקה הופיע ליד השולחן הירוק בתור צד בעל מדרגה שוה לבעלי-האניות המתגאים ביחוסם ובמעלתם. הודות למו"מ נקבע הסכם בינלאומי לתעריף הנסיעה. המחיר מאירופה לניו-יורק נקבע במאה מרק, אבל לאניות קאר הצליח באלין להבטיח תעריף של תשעים מרק.
החברות הגדולות קוו, שהמחיר הנמוך יביא את שותפות קאר-באלין לפשיטת-רגל, אלם הן טעו בחשבונן. ההפרש ב-10 מרקים משך את המהגרים, ובאחד הימים הופתע עולם הספנות בשמעו, שקוי קאר התמזגו עם ה„יוניון ליין“, אחת החברות המכובדות והמיוחסות בהמבורג. אז הכירו בערכו הגדול של באלין לספנות הגרמנית, ובחודש מאי 1886 הזמינה חברת המבורג-אמריקה את אלברט באלין, בן 29 שנה בעת ההיא, למשרת מנהל המחלקה להובלת נוסעים, במשכורת שנתית בת 60000 מרק.
בימים ההם היו ברשות החברה 22 אניות שהכילו ביחד 60000 טונות. לאחר שלשים שנה היה באלין חונך בכל שנה אניה בת 60000 טונות בממוצע, במעמד הקיסר.
כרזת פרסומת של קו המבורג-אמריקה, עיצוב: קרל לנגהיין, 1905. מקור: ויקישיתוף.
„חברת הספנות הגדולה שבעולם“
בהשתתפו בפעם הראשונה בישיבת ההנהלה הציע באלין שתי הצעות: אחת – להקים בהמבורג בתי-אכסניה נוחים בשביל המהגרים ולסדר להם טפול טוב ואנושי. שנית – לסדר שרות-אניות מהמבורג לניו-יורק דרך גוטיבורג, כדי להתחרות עם החברות האנגליות. ההצעה השניה היתה מתאימה לכוונות הקיסר, להתחרות עם אנגליה בים, בנקודה שהיתה עד עתה שלה בלבד.
שתי ההצעות נתקבלו, וכשהרגישה הספנות האנגלית בתוצאות ההתחרות, הכירה בשויון הספנות הגרמנית, ולאחר מו"מ באו שני הצדדים לידי הסכם מקיף, שבתוצאתו פסקה ההתחרות המזיקה לשתיהן, והוותור היחידי מצד באלין היה – בטול הקו הסקנדינבי.
לאחר הצלחתו הראשונה של באלין פנה לשכלולה הפנימי של החברה, שנקראה בשם המקוצר „האפאג“. בנסיעותיו לאמריקה הרחיב את קשרי החברה ובהוצאת מניות חדשות הלך והגדיל את הון החברה, שהושקע בבנית אניות, נמלים ורציפים נוספים.
בשנות התשעים כבר הכירו הכל בראשותו של באלין לא רק בהאפאג, אלא בכל עולם הספנות בהמבורג, ובכל ועידה בינלאומית היה הוא המיצג את המבורג והספנות הגרמנית. ביזמתו נוצר ה„פול“, זה ההסכם הבינלאומי, המבטל או המצמצם את מלחמת התעריף בין חברות הספנות בעולם. הוא הכניס להסכם זה גם את האנגלים והאמריקנים, ובמשך עשרים שנה היה קיים הסכם-ברית בין האפאג ובין הטרוסט של ג'ון פיירפונט מורגאן.
כשחגגה חברת האפאג ב-1897 את יובל חמשים השנים לקיומה כבר יכלה להתפאר, שהיא חברת הספנות הגדולה שבעולם. דבר זה בא כמעט בשלמותו הודות לפעולתו של באלין, ובגרמניה הווילהלמית איש לא פקפק בכך.
רוח גרמניה הווילהלמית התבטאה בקו הפעולה של באלין. כל מאמציו היו מכוונים להאדיר את תפארתה וגדולתה של גרמניה, העומדת בראשית המאה העשרים במרום פסגת החוסן. ההפרזה בהדור החיצוני, המסעות והנאומים המכוונים לתעמולה והמאמצים להשגת ריקורדים מדהימים – כל אלה התאימו לשאיפותיו של ווילהלם השני, ועוררו בו רגשי חבה והכרה כלפי באלין, האבטופס של ההעפלה הגרמנית.
לעתים קרובות היה היה סועד על שולחן הקיסר, ואם כי הקיסרית ואנשי החצר היו מביטים על „באלין היהודי“ מלמעלה למטה, לא שלל יחס זה ממנו את חסדו ואמונו של הקיסר, שהיה מתיעץ אתו בשאלות הפוליטיקה העולמית והיה מפאר בהופעתו את החגיגות לרגלי חנוכת אניות ובהתחרויות שייט שנערכו ביוזמת באלין ובהדרכתו. בחגיגות כאלה היו מופיעים כל שמנה וסלתה של חברת רמי-המעלה, ובמשתאות שערך באלין לכבוד האורחים המרוממים הצטיין בתור מכניס-אורחים בעל טעם עדין ונטיה אמנותית להשביע את רצון כל אחד לפי טעמו ונטיותיו.
בינתים לא הזניח את פיתוח העסק. ביזמתו נבנו האניות הראשונות המסודרות בהדור רב שלא היה דוגמתו קודם. אלה היו „ארמונות שטים“, ובהם בריכות-שחיה, מגרשי טניס ותאורה פנטסטית. הוא היה הראשון שיצר ענף מסעי הטיול בחבורה. תוצאות פעולתו ניכרו בהישגים הכספיים של החברה, שבשנת 1913 הראה המאזן שלה 63 מיליון ריוח נקי מהון יסודי בן 150 מיליון מרק.
אוניית הנוסעים "קניג פרידריך אוגוסט" של חברת HAPAG, 1911. מקור: ויקישיתוף.
באלין „חובב האנגלים“
בלי כל הגזמה אפשר לומר, כי למן השעה שסוכן-הגירה פעוט זה נכנס לעסקו של אביו, הצליח בכל מעשי ידיו. דבר זה לא בא כתוצאה מהמקרה העוור, כשמישהו נופל שלא מדעת לתוך מסבות מוצלחות ואחר-כך הוא נסחף בזרם המאורעות. ברוחו, במרצו, בכושר הארגוני ובכושר-הפעולה ללא-גבול השיג אלברט באלין את הכל – גם את שאינו ניתן להשיג. רבים היו המתעלים בכחות עצמם באותה תקופה בגרמניה, רבים הם היהודים שהשיגו קאריירה גדולה, אבל אף אחד מהם לא נעשה „ידידו של הקיסר“.
אולם ידידות זו לא היתה נקיה גם מצללים. כשהתחרה באלין באנגליה לא היתה מגמתו לדכאה, אבל שאר החוגים והאישים שהקיפו את הקיסר ובתוכם גם האדמירל טירפיץ, ראש צי-המלחמה, שאפו לדכא את אנגליה.
באלין ראה, שההתחרות בהגדלת הצי עתידה להביא לידי מלחמה, והזהיר את הקיסר מפני התוצאות. חפצו לא הצליח בידו, רק עורר נגדו חשדות מצד הקיסרית והחצרונים, שהוא „ידיד האנגלים“. בשנת 1913, ערב פרוץ הדליקה העולמית, הביא לבקור אל הקיסר את המדינאי האנגלי לורד הלדן לשם דיון ידידותי לסלוק גורמי המתיחות שבין שתי הארצות, – אבל… באלין היהודי ו„חובב האנגלים“ נחשד בנטיה להחליש את שאיפותיו של הקיסר לחוסן ימי.
עוד נסיון עשה באלין לשפור היחסים, כשהציג לפני הקיסר את סיר ארנסט קאסל, חכם-כלכלה אנגלי ממוצא גרמני. אילו שמע הקיסר להצעותיהם של אישים אלה, מי יודע אם לא היה מונע את פרוץ המלחמה העולמית. אבל הגורל רצה אחרת, ועצות באלין, הידיד הנאמן, ניתנו על אוזן לא-שומעת.
בימי המלחמה ראה באלין באבדן מפעל חייו. האניות נמלטו אל הנמלים ועגנו באפס מעשה או נפלו בידי האויב. באותו זמן רשם באלין בזכרונותיו:
„הנני עומד על פני חורבות. כל מה שיצרתי היה לאפס.“
אם כי במשך ארבע שנות המלחמה הורשה רק ארבע פעמים להראות את פני הקיסר, והחסד הקיסרי הלך והצטנן, בכל זאת רצה לשרת את גרמניה, ולבקשתו של יהודי אחר, וולטר ראטנאו שנרצח אח"כ בידי בני-עולה, יצר מרכז לרכישת צרכי מזון וחמרים גלמיים מארצות-חוץ באמצעות המדינות הניטראליות. ב-21 בינואר 1915 פנה באגרת אל האדמירל קאפל והזהירו מפני התוצאות של מלחמת-צוללות בלתי-מוגבלת, – אך ללא הועיל. ב-5 בספטמבר 1918 טייל בפעם האחרונה עם הקיסר בגן-הארמון.
אז הציע לקיסר, בתמיכתם של לודנדורף וסטינס, לבקש דרכים לשלום עם אנגליה. הקיסר פטר את באלין בחיוך-חסד של בטול, וכעבור שני חדשים התפרץ העם הברליני בדרישת שלום ולחם, והקיסר הוכרח לנוס מארצו.
הטרגיות היהודית
ב-9 בנובמבר קבל באלין במשרדו ההמבורגי את הטלגרמה המבשרת את הכרזת הרפובליקה, ומיד הוציא ממגרת שולחנו את טבליות הוירונאל והרעיל את עצמו. אגרת-פרידה לא כתב, רק שתי המלים האחרונות, „הקיסר המסכן“, שהפליט ברגעי גויעתו, הן המבארות את סבת מעשהו. אולם דבר זה לא מנע את העתונים מהודיע בקצרה יומים לאחר המעשה, שהמנוח היה רגיל בבליעת סממנים מהממים, והפעם טעה ובלע מנה גדולה מהרגילה.
הוא תלה את אשמת קשי-העורף לא בקיסר, אלא ביועציו הפוליטיים והצבאיים. הקיסר היה בעיניו כשמש, אשר למרות העננים המעיבים אותו הוא נשאר מקור-האורה. ואור זה הכה את עיניו בסנוורים מראות נכוחה. אפילו את אשמת כבוש בלגיה לא יחס לא לקיסר אלא ליועציו. באחת משיחותיו עם ביטמאן-הולווג אמר באלין:
– ישים נא מר את ידו על מסלות-הברזל וישתדל ליצור קשרי כלכלה עם בלגיה, אבל יזהר נא מקחת אף שעל אחד מאדמת בלגיה ומהוריד את מלכה מעל כסאו. הנני בטוח, שאני מכוון בדברי אלה גם לדעת הקיסר…
מנין באה לבאלין עורון זה כלפי הקיסר? לא יקשה להבין, כי היה זה רגש-התודה של יהודי אביון, סוכן-הגירה פעוט, אשר לאור שמש החסד הקיסרי נתעלה להיות ראש הספנות בגרמניה ובעולם. אף רגע לא שכח, מה היתה לו ידידות-הקיסר, שלא השתמש בה לתועלתו הפרטית, רק הקדיש את כל פעולת חייו לרעיון הגדול של הגברת החוסן הגרמני על פני המים. כי יהודי היה באלין כל ימי חייו, יהודי בחיצוניותו, בקלסתר פניו ובמבטו הקורן חכמה; יהודי היה גם בסגולות נפשו: בטוב-לבו, ברגישותו, בהומור ובחוזק הרצון המתגבר על כל המעצורים.
אבל הוא היה גם איש הים, שפניו נשתזפו מנסיעותיו הרבות. והמוסר של איש-ים מחייב, שהקברניט יהיה האחרון לעזיבת האניה הטרופה – או יטבע עמה. הבריחה בת-המורך היתה זרה לבאלין ולרוחו. באחת מאגרותיו הוא כותב לביטמאן-הולויג, לאמר:
– „אם מותר לומר כך, יכולתני להגיד, שבעמל כל חיי יצרתי דבר-מה בעל ערך כביר לגרמניה, ועתה בא מר וחבריו והורסים את בניני. אני – רק דוגמה אחת, כי תוצאות אלה של המלחמה פגעו בכל העם הגרמני“..
אלברט באלין לא רצה לחיות בין החרבות. כספן אמתי רצה לטבוע עם אנית העם הגרמני – אם כי חבב את החיים. באחת השיחות אמר לו הקנצלר בטמאן-הולוויג, שהיה בוחר להיות בין המתים. השיב לו באלין באניקדוטה ימית ידועה. מעשה במלח שהביע משאלה כזו בפני הקברניט, וזה השיב לו:
– עצל! ארור! רצונך לשכב כל היום בארון ולא לעבוד?
באלין הרגיש, שלאחר אבדן המלחמה וחרבן הקיסרות אין תכלית לפעולתו: – כבר מותר לו לשכב כל היום בארון…
– הלויד טרייסטינו החליף את שם האניה „קרקוביה“ בשם „ירושלים“.
– באניה „איטליה“ שהביאה מאות עולים לא"י אירע אסון. ליד נמל לרנקה אשר בקפריסין נפל אחד המנופים, בו במקום נהרגה העולה מליטא שרה חיות ופצעה שתים מהנוסעות. הפצועים הובלו לבית־החולים בלרנקה. גופת הצעירה הובאה לקברות בתל־אביב. בלי פומביות, מפני האסון הנ"ל שקרה באניה „איטליה“, נערכו ביום ב' הפתיחה הרשמית של סניף הלויד טריאסטינו בתל־אביב ופגישת העתונאים עם רב החובל של אניה זו ה' אומברטו שטיינדלר, ליובל הפעם המאה לבואו לארץ. למסבה באה קבוצות עתונאים ומספר מוזמנים, בתוכם הקונסול האיטלקי ביפו, מנהל חברת לויד טריאסטינו ה' קאזאטי, הרב עוזיאל ועוד. ה' דיזנגוף פתח בדברי אזכרה קצרים לחלוצה שנספתה על האניה ובברכות לפצועים ואחר כך מסר לידי מנהל הסניף התל אביבי ה' הוכדורף בשביל רב החובל ה' שטיינדלר אלבום שיר השירים בשם העיר תל אביב לאות הוקרה וידידות בהזדמנות נסיעתו המאה לארץ והביאו עולים הנה. ה' דיזנגוף הביע את משאלתו שהיא בודאי משאלת הישוב כולו שחברת לויד טריאסטינו תמנה את ה' שטיינדלר לרב־החובל של האניה „תל אביב“ (לפנים „מרטה וואשינגטון“. הוא הביע את צערו, שאין באפשרותו לברך ברכה אישית את חתן היובל על עזרתו הרבה שהגיש תמיד לעולים לא"י ועל השרות הטוב של החברה.
בהשתדלות המנהלים קאזאטי והוכברג עלו ב"כ עתונים שונים על האניה „איטליה“ לסיירה ולברך את רב החובל ליובלו. ה' שטיינדלר היה במצב מדוכא מאד ולא יכול לעצור את דמעותיו: „עשרות שנים אני מוביל עולים לארץ ישראל ולא אירעה להם כל תאונה, רק ביום חגיגת יובלי פגע בי כה קשה הגורל האכזרי, במה אוכל להתנחם?“ ה' וולמן ניחם את ה' שטיינדלר וציין, שהיישוב היהודי יודע להעריך את מפעלו הממושך, –הבאת רבבות עולים בריאים ושלמים.
ה' מוחמד עטיה עתונאי ערבי אמר שאם ה' שטיינדלר לא נכנס לסבכים הפוליטיים השוררים בארץ זו, הרי הידידות עצמה מחייבת לברכו, ובפרט שה' שטיינדלר שייך לגזע השמי, גזע כולנו.
רב החובל הודה בהתרגשות לעתונאים, ביקש להבין לרוחו אחרי המקרה האיום ביום חגו, עמד על חובתו בתור איטלקי ויהודי והבטיח להמשיך בקו זה גם להבא.
"העולם", שנה עשרים ושתיים, גיליון י"ג–י"ד, 29 במרץ 1934, עמ' 14. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
רב חובל אומברטו שטיינדלר. מקור: "דאר היום", 11 במרץ 1934.
יובלו של קברניט יהודי
מחר בבקר בעגון הספינה האיטלקית „איטליה“ בנמל יפו, יסיים רב חובלה החביב אומברטו שטיינדלר את נסיעתו המאה בקו איטליה־ארץ־ישראל. שמו של אומברטו שטיינדלר שנזכר לתחלה לעתים קרובות בעתונות העברית בארץ ובגולה, ושזכה גם להכנס לספר הזהב של קרן־הקיימת לישראל, ראוי שיוקדשו לו כמה טורים ליובלו זה המיוחד במינו.
מגעו הראשון של הקברניט היהודי עם א"י מתחיל עוד מלפני שלשים שנה. חלוצי ביל"ו הראשונים שעלו לארץ בימים הרחוקים ההם דר נמל אודסא מצאו באיש־הים, הצעיר העברי אומברטו ידיד נאמן, יועץ ועוזר טוב. אחרי העליה הראשונה באה העליה החלוצית ההמונית של שנת 1925, ואומברטו ששמש קצין ראשי באניות שונות של ה„לויד טריסטינו“ בים התיכון, העביר בספינותיו עשרות אלפי חלוצים ועולים שהביטו על בן־עמם, חלוץ־הים, בגאוה ובכבוד.
בשנת 1929 נתמנה „חתן היובל“ למפקד האניה „אדריא“ ומני אז נשאר לפקד על הקו איטליה־א"י בקביעות.
בשנת 1933, בעת הפתיחה החגיגית של נמל חיפה נתכבד לחנך למעשה את הנמל בכניסתו עם אניתו ישר ליד הרציף. במאה נסיעותיו הנ"ל הביא לארץ 50.000 עולים.
בשלישי לאבגוסט תמלאנה ארבעים שנה תמימות מאז הפליג לראשונה ה' א. ש. בספינה „אימפרטורה“ של ה„לויד טריסטינו“ מטרייס לבומביי ומאז ועד היום נשאר נאמן לחברתו ולעצמו. על פני ימים רבים ומדינות שונות עבר במשך ארבע עשרות שנות עבודתו. ברם, הסיפוק הנפשי היחידי שהוא מוצא בכל שנות עבודתו הארוכות הוא בלי כל ספק בשנות עבודתו האחרונות שבהן נתמנה על הקו הקצר המקשרו עם ארץ אבותיו הקמה לתחיה.
במה נברכנו? שיזכה לראות במו עיניו את שיבת אחיו שבכל תפוצות הגולה לגבולם.
א-תור
"דאר היום", שנה ט"ז, מס' 143, 11 במרץ 1934, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 
_1917.jpg){kind=link}