אחת הפעולות החשובות של מחלקת הים של הסוכנות היהודית בזמן האחרון היא – חקירת תנאי הדיג החופי בארץ ישראל. עבודה זו נמסרה על ידי המחלקה לרב החובל פיטש (גרמני נוצרי), מי שהיה מדריך קבוצת „גורדוניה“ בגדיניה, שנתמכה על ידי ארגון „זבולון“. תכניתו של ה' פּיטש היא – ליישב את קבוצתו מגדיניה, שחלק ממנה בא כבר לארץ, על יד החוף הארצישראלי, כדי שחברי הקבוצה יעסקו בדיג חופי.
מפת הדיג בים כנרת
מפעל חשוב אחר, שנגמר בזמן האחרון על ידי מחלקת הים של הסוכנות היהודית היא, עריכת מפת הדיג של ים־כנרת. עד עתה לא היה ידוע בדיוק עומק מי הים בחלקיו השונים וטיב הקרקע שלו, דבר שהיה מפריע בהרבה להתפתחות הדיג בים זה. עריכת המפה נמסרה לרב החובל מיינינגר, מי שהיה מדריך קבוצת „בתלם“ בעין גב (על החוף המזרחי של ים כנרת), ויש לקוות, שבקרוב תתפרסם בדפוס. המפה תאפשר לכוון את הדיג במים עמוקים לפי שיטות חדשות, ומעתה לא יהיה הכרח עוד להמשיך בדיג, כפי שנהגו עד עתה, רק על יד חופי הים, למקום שהדגים מגיעים רק בעונת הטלת הביצים, ועל ידי ציד הדגים־הנקבות, היינו המלאות ביצים, הוקטנה במדה מרובה כמות הדגים בים כנרת. עם הנהגת השיטה החדשה יש תקוה שאפשר יהיה להפסיק את הדיג לפי השטה הישנה, שיש בה כדי לגרום נזק רב לכל מפעל הדיג בים הגליל.
במפעל הדיג בניר דוד
בחודש יוני הטילו הדגים־הנקבות בניר דוד (תל עמל על יד בית אלפא) ביצים בפעם הראשונה לאחר שהובאו לארץ. נקבות אלו הובאו לארץ מיוגוסלביה במארס ש. ז. על ידי מחלקת הים של הסוכנות, והוכנסו לשלש בריכות מיוחדות שהותקנו בשבילן. במחצית יוני יצאו כבר מן הביצם דגדגים זעירים, שהגיעו עד לגודל של שנים וחצי ס"מ. המומחה לדיג מטעם הסוכנות הממונה על מפעל הדיג ב„ניר דוד“ ה' כץ, עשה נסיונות: הכניס ביצי דגים לצנצנות מים, כדי לברר, אם אפשר להדגירן בדרך מלאכותית בהשפעת קרני השמש, דבר שאינו יכול להצליח באירופה בשל תנאים אקלימיים. הנסיון הצליח, ואומרים לחזור עליו גם בשנה הבאה באמת־מדה רחבה, דבר שיקל מאד את ענין גידול הדגים בארץ בעתיד.
גידול שיבוטות
נעשות הכנות לגדל שיבוטות במשק קבוצת כנרת, באפיק הקודם של הירדן (לפני יבוש הבצות בסביבה זו) ובמי מרום.
"הארץ", שנה כ"א, מס' 5769, 17 ביולי 1938, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בעבודת הסבלות בנמל חיפה התקדמנו בשתי השנים האחרונות במידה ניכרת. בסבלות הנמל עסוקים כעת 500–600 פועלים יהודים. בימי העונה הבוערת של משלוח פרי ההדר מגיע מספר הפועלים היהודים עד ל־1200 איש. וגם לסבלות בית המכס הנעשית מטעם שלטונות הנמל, חדרה במשך השנה שעברה העבודה העברית. עד לפני שנה היתה הסבלות זו של בית המכס במונופול לפועלים מסודאן וממצרים ומסוריה ומחוורן, אבל בפברואר 1937 הסכימו שלטונות הנמל למסור חלק מעבודה זו ל„סולל־בונה“ באותם התנאים שבהם עובדים הקבלנים הערבים.
קודם כל דאג „סולל בונה“ לשפר את דרכי העבודה הפרימיטיביים ולשם כך היה צורך להשקיע סכומים מסוימים לרכוש מכשירי עבודה. השקעה זו נעשתה על ידי „סולל בונה“ בהשתתפותה של קרן חוסר העבודה והסוכנות היהודית, כל אחד משלשת המוסדות האלה השתתף בסך אלף לא"י ובסכום זה נרכשו שני טראקטורים וחמשים קרונות להעברת המשאות ממקום למקום. על ידי כך נעשתה העבודה יותר ראציונלית וממילא גם יותר מכניסה. בסבלות של הממשלה מטעם בית המכס עובדים כיום בחיפה 100 פועלים מן המספר הכללי של 600–700 איש העסוקים בעבודה זו. בעונת משלוח פרי ההדר מגיע מספר הפועלים היהודים בסבלות בית המכס עד 150–200 איש מן המספר הכללי 1200 איש. כלומר: לערך 10%–12%. ודרישת הישוב היהודי משלטונות הנמל היא לשתף את הפועלים והסבלים היהודים בחיפה השתתפות מלאה בכל עבודות הסבלות, הנעשות מטעם הנהלת הנמל. הסיבה העיקרית, שבשבילה לא הוכנס הפועל היהודי בכל עבודות הסבלות בבית המכס, היה הפחד מפני יוקר שכר העבודה של הפועל היהודי והחשש שמא לא יהיה בכח הסבל היהודי לעבוד את עבודת הנמל הקשה. והנסיון כאמור הוכיח לשלטונות הנמל שחששות אלו בטעות יסודן. הפועלים היהודים הצליחו להעביר במשך תשעת החדשים האחרונים, ממחצית ינואר עד מחצית אוקטובר, 580.000 טונות סחורה במשך 196.000 שעות עבודה. או במשך 2400 ימי עבודה.
שכר העבודה מאת שלטונות הנמל בעד עבודת הפועלים היהודים בבתי המכס, במשך תשעת החדשים האמורים הוא 5340 לא"י. ההכנסות של הפועלים היהודים מכל עבודת הסבלות בנמל, במשך שנת 1936 הן 50.000 לא"י. שכר העבודה כולו, גם ליהודים וגם לערבים בעבודת הסבלות בנמל חיפה, בשנת 1936 הוא, לפי הערכת יודעי דבר, כחצי מיליון לא"י. הפועל היהודי קיבל איפוא רק 10% מכל ההכנסות מן הסבלות בנמל חיפה.
מועצת פועלי חיפה דנה על האמצעים, שיש לאחוז בהם כדי להגדיל את חלקו של הפועל היהודי בעבודת הסבלות בנמל, הנעשות על ידי השלטונות.
*
אולם אין לנו להתעלם מן העובדה, שגם בשטח הסבלות הפרטית לא נעשה עוד כל מה שאפשר היה לעשות, כדי להגדיל את עבודת הפועל היהודי בנמל. עוד רבים הסוחרים והסוכנים היהודים, המתנכרים גם כיום לפועל היהודי ואין מעסיקים אותו בעבודת הסבלות שלהם. ביכלתם של הסוחרים והסוכנים היהודים להכניס עוד כמה מאות פועלים יהודים לעבודת הסבלות בחיפה.
ובימי חוסר עבודה קשים אלה מן הראוי שהללו, יתעוררו לעשות את חובתם ביחס לאחיהם העמלים.
*
לא הצלחנו השנה בפיתוח ענף הדייג. כל הנסיונות שנעשו לא הוכתרו בהצלחה מרובה. גם ים כינרת לא נוצל עד עתה, על ידי יהודים לשם הספקת דגים לישוב היהודי.
השוק שלנו קולט כיום אימפורט של דגים במדה גדולה. לפי הערכת מומחים מוציאה האוכלוסיה בארץ ישראל כרבע מיליון לא"י לדגים; 70.000 לא"י לאימפורט של דגים חיים מארצות חוץ; 100.000 לא"י לאימפורט של דגים כבושים מארצות חוץ אלינו. רק 70.000 לא"י מוציאים אנו לדגים חיים ממקורות הארץ. וגם דייג זה הנעשה בארץ מתרכז רובו ככולו בידי דייגים לא יהודים.
עד לפני זמן מה היה מקצוע הדייג כולו בידי ערבים, ושיטות הדייג שלהן פרימיטיביות מאד. ההכנסה מענף־עבודה זה היתה מועטת מאד. לפני שנים אחדות חדרו לענף הדייג בארץ דייגים איטלקיים מומחים, שהנהיגו שיטות דייג חדשות הנהוגות באירופה, והאיטלקים הם עד היום הדייגים היחידים בארצנו, העובדים ב„מים עמוקים“.
מידי קבוצת הדייגים האיטלקים קנתה חברת „נחשון“ ספינת דייג. שני דייגים איטלקים מומחים הוזמנו על ידי „נחשון“, המדריכים את קבוצת הדייגים היהודים שהחל בעבודתה בספינת דייג זו שקראו לה „סנפיר“.
„סנפיר“ על כל הציוד שבה, עלתה בסך 700 לא"י. היא נמסרה בחכירה לקיבוץ „פלוגת הים“, היושב בקרית חיים. ב„סנפיר“ עסוקים 10–12 איש, בבוקר השכם הם יוצאים לעבודה במימי מפרץ־חיפה ובערב הם שבים לקיבוץ בקרית חיים. המכירה אינה מאורגנת עדיין כהלכה. והם מוכרים את הדגים שלהם יחד עם כל הדייגים הערבים בשוק הערבי.
קבוצה זו עובדת כבר ללא הפסדים. בזמן האחרון עבדה הקבוצה בלא מדריכים. לחדשי החורף אומרים להזמין שוב את המדריכים האיטלקים, כי זהו החורף הראשון לקבוצה זו.
חברת „נחשון“ מתכנת כעת תכניות לרכוש בזמן הקרוב עוד כמה ספינות דייג ולהחדיר לתוך ענף עבודה זה בערך 200 עובדים יהודים.
את פיתוח ענף הדייג מקשרת חברת „נחשון“ בתכנית בנין כפרים לדייגים, אחד בכפר ויתקין, אחד בעתלית על יד חיפה, אחד בכנרת ואחד במפרץ חיפה.
"הארץ", שנה כ"א, מס' 5558, 14 בנובמבר 1937, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
היום (ד' באדר תרצ"ז) יצא חברנו הראשון לעבודת דיוּג במפרץ. אתו יצא גם חבר מקבוצת הים של הנוער העובד. בימים הקרובים יצאו לעבודה זו עוד חבר שלנו ועוד חבר מקבוצת הים של הנוער.
ביזמתם של מחלקת הים של הנהלת הסוכנות ומועצת פועלי חיפה הוקמה קבוצה עברית לדיוג בחופי הים. המנהל הוא מר רוזנטאל, רב־חובל, מי שהיה קצין ראשון באנית „תל אביב“, בעלי מקצוע הם קבוצת פועלים סלוניקאים חברי ההסתדרות. בתכנית – גם הכשרה לקבוצת דייגים נוספים.
בסבלות המכס
בין 80 הפועלים היהודים 20 איש מהקיבוץ המאוחד, 10 מהשומר־הצעיר, 10 מ„ארגון המושב המשותף“. החברים מהחוגים בעין חרוד תחתית יצאו מעבודת הסבלות, כי נתחדשה הפעולה במחצבת עין־חרוד ואנו באנו במקומם. יש לנו צורך בכך. ביחוד עם גמר עונת הסבלות באֶכּספורט ההדרים.
למנוף
ממחר מתחילים עוד 2 מחברינו לעבוד במדלים (מכונות ההנפה) באניות הר־כרמל, הר־ציון ופולוניה. הם יעבדו ליד חברים סלוניקאים. עוד שנים מאתנו ייכנסו למקצוע זה בקרוב.
זה זמן רב הובטחה לנו סירת מוטור. בעזרת מרכז „הפועל“ נרכוש סירה אחת ללימוד שייט.
(מתוך יומן פלוגת הים, קרית חיים, פברואר)
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3590, 2 במרץ 1937, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
מלבד „סנפיר“ של „נחשון“ החלה עובדת בחיפה סירת דייג של ד"ר סקלוואֶר, בהדרכת מומחה גרמני, שהובא במיוחד למטרה זו.
בים כנרת החל דייג ע"י חברי עין־גב (חברי קיבוץ „בתלם“) בסיועה של מחלקת הים של הסוכנות ו„נחשון“. המדריך, דייג יהודי ספרדי מטבריה. חברים מקיבוץ זה עובדים זה כמה שבועות בהובלת זיפזיף בשביל הבנינים במשקי עמק הירדן. חברי הקיבוץ בונים בהדרכת מומחה דוברה גדולה בשביל הובלת הזיפזיף.
בבריכת סחנה שבין בית־אלפא לניר־דוד יתחיל בקרוב נסיון גידול־דגים (שיבוטות) ע"י חברי קיבוץ ניר־דוד בסיועם של מחלקת הים של הסוכנות ומחלקת הדיג של הממשלה.
תמוה הדבר שעדיין לא סודרה כל פעולת־דייג במי־מרום (אגם החוּלה) שבהם העבודה על כל פנים קלה יותר מאשר בחוף הים בסביבות חיפה ועכו.
"דבר", שנה שלוש־עשרה, מס' 3806, 1 בדצמבר 1937, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
איש מדות, רחב־כתפים, פנים עגולים, שזופי שמש ורוח ועינים מביטות נכחן מתחת לכובע־הפקק הקולוניאלי רחב־השולים, שהתאים בצבעו לצבע בגדי־החאקי, עם המכנסים הקצרים שאפפו בפשטות את גופו האמיץ והמפותח. בפיו תקועה מקטרת אנגלית ובה אש־תמיד, – דמות של שובע אזרחי וטוב־לב טבעי.
וכמה שונה היה האיש בפנימיותו, בלבו היהודי ההולם בקצב התקומה והבנין, בהגותו הגות־תמיד בתכניות חדשות לפתוח המקצוע, שלו הקדיש את כולו מיום שהשתקע בארץ.
המנוח, שנולד בקאמניץ־פודולסק, עבד במשך שנים כרופא־אניות בקוי שירות אנגליים ופולניים. מדד ארצות וימים והתקרב אל מקצוע הימאות והדייגות קרבה נפשית, עד שהתמסר ללימודו היסודי וגמר בית ספר ימי בלונדון במקום שרכש לו התמחות בענף הדייג. משהשתקע בארץ החליט לעזוב את הרפואה ולהקדיש עצמו למטרה חלוצית הקרובה לרוחו: להקמת מקצוע הדייגות וביסוסו בארץ. והחלטה זו הגשים ברוב מאמצים. עבד כפועל פשוט בעבודות העירייה למחייתו ובערבים היה מתמסר כולו לתכניותיו ולעבודה האירגונית, שבלעה את כל מרצו וחומו.
הוא התקשר עם 30 מחברי „הפועל המזרחי“, שנרשמו כמועמדים לקבוצת דייגים והכניסו כל אחד סכום מסויים בתנאים, שעובדו על ידו. נרכשת סירת־מניע והתחילו בעבודה ליד עכו. לסוף חלה ריאורגאניזאציה בדבר וחברי „הפועל המזרח“ היוו את הגרעין העיקרי ביסוד כפר הדייגים שהוקם על ידי המנוח על אדמה ממשלתית, שניתנה לו, אחרי משא ומתן והשתדלויות ממושכות, על שפת מפרץ חיפה, בין הקריות ועכו.
עם גבור המאורעות לא ידע ליאות לתקנת צרכי בטחון וציוד מספיק של מכשירים. לשם כך ניצל קשרים והשכים יום־יום לפתחי השלטונות. ובשעות הפנאי היה לומד ומלמד את המתיישבים פרק בתורת התגוננות שהיה מצוי אצלה בדרך חייו בתוך רופא־צי.
אם נעשה משהו אצלנו ביסוד חברת מניות לדיוג והבאת המומחה הד"ר שקלובר מגרמניה – הרי הרבה מזה יש לזקוף על חשבונו של הד"ר שמר.
דוד ישראלי.
"הצֹפה", שנה שנייה, מס' 225, 21 בספטמבר 1938, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שם מוזר זה (שפרושו „צור וצידון“ כתוב, בעברית ובלועזית, על סירת הדיוג של האדונים בויבסקי, מלינוב ופלינר העוגנת כעת במימי נמל ת"א.
ממציאי השם התכוונו, כנראה, להעלות את זכר המלחים הצידונים שהיו בשעתם בעלי הים הגדול ועברים כמונו, כיון שגרו בארץ העברים, דברו בלשון העברית והיו עברים בכל הויתם וברוחם השואפת לחקור ולכבוש.
„פיניקיה“, סירת־דייג בת 10 מטר בעלת מפרשים ומניע־עזר, נבנתה בארץ־ישראל בכסף עברי ובידים עבריות.
כשפניתי אל מר מלינוב מטעם „הירדן“, מסר לי פרטים טכניים רבים. הטונז', המניע, הכבלים והמפרשים, שיטת המפרשים, ועוד הרבה פרטים אחרים, על החמרים שהשתמשו בהם, על שיטת כפוף הקורות בכוח הקיטור, על הקשיים והסדורים הכספיים שאפשרו להוציא את העבודה לפועל (סדורים דוגמת קצוץ בתקציב האוכל של הבונים), ועוד ועוד. הקורא ימחול ודאי על כל אלה ואני נגש לעצם הענין.
ראשית כל: מי הם הבונים?
מר מ. פלינר, שעליו ידוע לי פחות מאשר על שני חבריו, הוא האדריכל. הסירה נבנתה לפי תרשימיו ובהדרכתו. הוא התמחה במקצוע עוד בחוץ לארץ. בארץ עבד שנתים באיילת־השחר, אך עזב את המקום. מדוע עזב לא אדע, אך משער אני שלא מצא ספוק לאיניציאטיבה הפרטית שלו במסגרת הצרה של הפרזיאולוגיה הסוציאלית. לפני שנה התקשר עם שני חבריו הבית"רים בויבסקי ומלינוב וביחד בנו סירת דיוג קטנה, לנסיון, ואחריה את „פיניקיה“.
מר בויבסקי הוא אישיות שכמעט אין צורך להציגה בפני הקורא. רוסי גוי, קצין גבוה בצי המלחמה שנפגש מיד אחרי המלחמה עם ד"ר טיומקין בקושטא. הלה ספר לו אפשרויות הדייג בא"י. בויבסקי האמין ובא לארץ ועד היום עודנו מאמין. בארץ עברו עליו זמנים קשים ואכזבות קשות. עתה אחרי 20 שנה של נסיונות וכשלונות הוא מתחיל בנסיון דיוג חדש, אולי נועז יותר מן הקודמים. אותו סוציאליסט לוחם ברוסיה, נספח בארץ לתנועת בית"ר – היחידה שנתנה ספוק מלא לדרישותיו הפשוטות של ציוני חדש בעל דעות ברורות ובעל ראש־של־גוי, בלשוננו. שמו של בויבסקי יזכר בבית"ר לא רק בתור חלוץ הדיוג אלא אולי עוד יותר בתור המדריך הראשי בבית־ספר למדריכים של הקצין ירמיהו הלפרין, ידידו לשגעון הימי בשנת תרפ"ט. – אותו בית־ספר שהניח את היסוד לעצמאות הבית"רית ולכל המבנה הבית"רי של היום. מספרים שבאחד הימים נאסר מר בויבסקי באיזו תגרה עם בני מפא"י. הביאו אותו, מכוסה רפש וזב דם לתחנת המשטר ושם בדקו את הדרכיה שלו ומצאו בה את תעודת ההצטיינות הגבוהה ביותר שהעניקה הימיה הבריטית לקציני הימיות הזרות בימי מלחמת העולם. בימי המלחמה הצטיין בויבסקי ב„מלחמת הרדיפה“ – זו רדיפת אניות מלחמה ע"י ספינות המחופשות כספינות אזרחיות שברגע המכריע הן פותחות פתאם באש מתותחי מלחמה. מלחמת ים זו היא אפשר הפרק המזהיר ביותר בתולדות המלחמה. מר בויבסקי עבד במשך 8 שנים בחברת החשמל אבל פירט זקן זה לא ידע להסתגל לחיי אדם ששוב אינו אדם אלא גלגל במכונה גדולה יפה ומסודרת, המשדרת חשמל לאלף כוונים.. כעת חזר אל הים.
לפי כארבע שנים אפשר היה לראות ברובע הסטודנטים של פאריס מכונית־ספורט מהודרת בעלת חרטום ארוך ואדום שצורתו האוירודינמית הטביעה בלבו של כל מסתכל את ההכרה שבאמת מכונה אדירה לפניו. אמנם מי שהיה פותח את הפחים של אותו „חרטום“ ארוך – היה נידון לאכזבה במצאו בפנים רק מניע קטנטן ודל אונים שמוצאו מלפני המלחמה. אחד מארבעת השותפים ל„בלוף“ היה קצין נציבות בית"ר, המפקד זאב מלינוב, בוגר בית הספר הלאומי העליון למהנדסי האויריה הצרפתית. בבית"ר היה ידוע בכנוּיוֹ „הפגר“. פעם, בשעה שהבריח נשק מצרפת (במקום שקניתו היתה מותרת), לאחת הארצות במזרח אירופה שבו היה חשש פרעות הפליט אקדח אחד כדור בתוך כיס מעילו. הכדור עבר, מלמעלה למטה, מתחת ללב ונתקע בגוף. מבית החולים הודיע על המקרה ועל הניתוח שעשו לו בבית־החולים, במדינה זרה. אחר כך עברו חדשים ושום ידיעה לא נתקבלה. היינו בטוחים שהבחור איננו עד שבבוקר לא עבות אחד הופיע לפנינו רענן ומצוחצח. מצרפת גרשוהו בשעה שנמצא מעורב באחת מהפגנות הרחוב והוא ברח למונקו. אולם, לפי החוזה שבין שתי המדינות, הוציאו אותו משם חיש מהר ושלחוהו לצרפת. הוא היה מיואש. באותו זמן לא היתה בידו שום דרכיה ולא ידע כיצד יגיע לפולניה, שהיה נתין לה. הוא נעלם. החפושים אחריו בבתי הסוהר לא העלו כלום. לבסוף הגיעה ידיעה שהבחור בא בשלום לוארשה. אחחחחחר כך פגשתיו ברחוב אלנבי – הוא עלה לפני שמונה שעות בסרטיפיקט רגיל (!). ומיד נתגייס לפלוגות. כמגויס נשלח לשמירה בזכרון־יעקב ומשם כמכונאי לקונצסיה של החולה ביסוד־המעלה. אך הים משך אותו תמיד (שכחתי לפרט כאן את כל אותם המקרים שבהם עמד לטבוע במצולות האוקינוס). לסוף קבל פקודה לרדת, ביחד עם בויבסקי, בספינה „ביכורה“ לדוג בסביבות חיפה. הדייג הזה לא הצליח. מלינוב ספּר ש„ביכורה“ עמדה ליד ספינת דיוג איטלקת – האיטלקים, ברשתותיהם, היו מושים מן הים דגים ממש ואנשי „ביכורה“ היו מצליחים להעלות רק מים צלולים בלבד. אז החליטו שניהם לעסוק בדייג פרטי ולבנות ברשות מפקדת הגיוס סירה. הם קבעו מושב לעצמם בליפט על שפת הים בתל־אביב (ליפט – זהו מעין תיבה, מאותן התיבות הגדולות שבהן מביאים יהודי גרמניה את כל טוב הרייך השלישי לארץ האבות). הליפט שימש דירה ומספנה לבנין הצי כאחד. ניסו להפקיד את מלינוב למנהל המחלקה בנציבות בית"ר. אכן נתברר שאין שעתו מספקת לכך.
„פיניקיה“ איננה מפעל בית"רי – זהו מפעל של בית"רים.
שמעתי בקורת חריפה על מפעל זה. שמעתי מפי אחד המומחים הגדולים ביותר לדיוג בארץ־ישראל ש„פיניקיה“ אינה סירות דיוג – זוהי סיריה בשביל הצגה במלון ראוה – כל כך היא מצוחצחה ומשוכללת. לדברי המומחה אסור היה להשקיע שנה של עבודה וסכום כסף כזה בסירה. צריך היה לקנות סירה זולה ולצאת לדוג.
*
איני מומחה לדיוג אך אני מרשה לעצמי לשלול את הדעה הזו. אם הדייג לא הצליח כאן עד הנה הרי זה מפני שעשו את הדבר אנשים, שלא מצאו את הגישה הנכונה לדבר. אנשים שיצאו לדוג כמו שאנשים מן הרחוב יוצאים לעבוד בפרדס. והדיוג זו אמנות. את האמנות יש ללמוד מאלף עד תו ויש לשמור עליה בכל הפרטים והדקדוקים. ג'וזף קונרד מספר באחד מספריו, על רב־חובל גדול שהיה מסיר כל גרגר אבק מעל לוחות חדר המפקדה של ספינתו בממחטה של משי. זה – אומר קונרד – היה אמן. הספנות היתה בשבילו אמנות האהובה עליו לשמה. ולכן גם הצליח בה.
כשאתה מביט ב„פיניקיה“ הקטנה, המצוחצחת כסירת טיול ברור לך ששלושת יוצריה אמנים הם – פלינר האדריכל, בויבסקי הפועל הראשי, מלינוב המארגן והמכונאי. אמנים, האוהבים את אמנותם לשמה. והם יצליחו.
א. תג'רי
"הירדן", שנה ג', מס' 636, 11 ביוני 1937, עמ' 5. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ספינת דיוג איטלקית „גיוספינה“ שנרכשה ע"י „נחשון“ ומחלקת הים של הסוכנות נרשמה בחיפה בשם „סנפיר“ והתחילה בעבודתה תחת הדגל הארצישראלי. הספינה מצוידת במניע דיזל בעל 30 כוחות סוס. נמסרה לרשות פלוגת הים של הקבוץ המאוחד. בספינה חמשה אנשים בפיקודו של דייג איטלקי מנוסה. אנשי „סנפיר“ קבלו את הכשרתם בספינת „בכורה“ בתמיכת מחלקת הים של הסוכנות וקרן חוסר עבודה. נסיונות הדייג ליד חוף ארץ ישראל בין חיפה ותל־אביב הצליחו יפה ויש לקוות, כי בקרוב תירכשנה ספינות דייג נוספות.
"דבר", שנה שלוש עשרה, מס' 3746, 2 בספטמבר 1937, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
הננו נותנים בזה סקירה של מתמיד־הים העקשני רב־החובל בויאבסקי על נסיונות הדייג שלנו מימי המלחמה ועד היום.
ייתכן, כי הכותב דן סוביאקטיבית בכמה מקרים, ומן הסתם לא נמלט גם משגיאות עובדתיות קלות, אך חשיבותה של הסקירה המקפת בעינה עומדת. הענין חשוב לנו, בעמדנו לפני נסיונות דיג חדשים.
א. לפני המלחמה העולמית
שתי קבוצות של גרים, יוצאי רוסיה, מדייגי הים הכספי, היו עובדים בדיג על חוף ימה של ארץ ישראל לפני המלחמה. על פני ים כנרת היו מדייגים 30–35 דייגים ספרדים. לאלה האחרונים היו 5 דוגיות בים כנרת. לגרים היו 2 סירות בנות 6 מטר כל אחת. הם היו מעלים ברשתותיהם הפשוטות צייד רב, לפי מידות הדייגות האכסטנסיבית, כחמשים רוטל לשבוע לאיש. אך זה לא יכול להיות לעסק מכניס, כי אף פעם לא היה להם ביס נוח ולא היה שוק מסודר. הסיטונאים המעטים היו קשורים עם בעלי ה„זכיונות“, השולטים בשוק, ואינם נותנים לסוחרים חדשים לחדור לתוכו ואינם משלמים לדייגים בעד שללם מחירי־מחיה. שלטון הסיטונאים האלה נשאר עוד גם בימי השלטון הבריטי, ביחוד בתקופה הראשונה ובמקומות מסוימים.
ב. מהגדוד העברי אל הים
בראשית 1920 נתאגדה קבוצת הדייגים העברים הראשונה. אלה היו בחורים ממתנדבי הגדוד העברי באמריקה. הגורמים הנפשיים שדחפום להתנדב לגדוד ולעלות אתו לארץ ישראל, הם הם שדחפום לתקוע יתד בימה של ארץ ישראל ולנסות במשלח־יד מסוכן, קשה ובלתי ידוע להם מקודם. הם לא היו אמריקנים, כי אם יוצאי רוסיה ופולין שעבדו מספר שנים באמריקה.
קבעו להם בסיס בחצי־האי של עתלית. המים העמוקים עומק יחסי, המיפרצים הצפוני והדרומי, המוגנים פחות או יותר, מסערות, שימשו גורמים מסייעם להתחלה הזאת. אבל היו גם גורמים שליליים קשים: א) הביצות מסביב, זרועות קדחת, וקדחת צהובה בכלל, ב) חוסר מעון ומחסה לחפצים ולכלים. הם חיו בחורבות עתלית העתיקות, שמאות בשנים עמדו כבר בשממותן. ג) עתלית היתה אז רחוקה ממסילת הברזל מהלך 5 קילומטר בחולות ובביצות. 4) רכבות המשא לא היו נוסעות אז בקביעות. ה) שוק חיפה היה אז זעיר והיה נתון (כאשר הנהו גם היום במידה ידועה) בידי שלושה סיטונאים ערביים.
ההנהלה הציונית של אז באה לעזרה, ולפי הערכתה – ביד רחבה. נתנה לקבוצה רשתות טובות. רשת אחת היתה בת 2000 מטר. כלי השיט היו: סירה ערבית מהטיפוס הישן, בת 8 מטר, עוד סירה ישנה בת 6 משוטים, ועוד אחת בת 4 משוטים. היתה גם דוגית של שני משוטים. כלי שייט מתאימים לרשתותיהם לא היו להם. הקבוצה השתדלה אצל ההנהלה הציונית, אך בא כוחה של זו ענה: תוכיחו קודם, כיצד אתם יודעים לעבוד בכלים אלה שישנם ברשותכם. חברי הקבוצה לא יכלו לדון עם התקיף מהם.
היו מקרים שעדר דגים קרעו ונשאו אתם מאות מטרים של רשת ואבדו יחד אתה. היו מקרים ששלל 8–10 קאנטאר שנשלח לחיפה בדרך הים בסירה שמלפני המבול, או על דבשות גמלים, הושלך הימה, כי המשלוח נמשך זמן רב מדי והסיטונאים הורידו את המחיר עד לגיחוך. הקבוצה התענתה וסבלה, קיותה להצלחה בשלל, כדי שתוכל לרכוש סירת־מוטור־מפרשים בעלת קיבול של 30–40 טון, ולעבוד בתנאים יותר תקינים, לפי תכנית.
במקום ההצלחה באה הקדחת. לאחר שנת מחלות נתפוררה. שמעתי בחוגי ההנהלה הציונית את הדעה על הקבוצה: „הוזים ושלומיאלים“. שמעתי בחוגי הקבוצה את דעתם על אלה מההנהלה הציונית שהיו נוגעים בדבר. דעה זו היתה יותר קצרה ויותר „ציורית“. אך לא זה העיקר.
ג. המשך עתלית
אחרי הקבוצה הראשונה באה שניה, שקיבלה מקודמתה את האינואֶנטאר. בראש עמד ראש הקבוצה הקודמת, הח' ליב ליפשיץ, שהתעקש למרות המחלות הקשות שתקפוהו, והקדחת הצהובה בכלל. אכן, בנס נשאר בחיים.
גם הקבוצה השניה קיומה לא ארך, מאותם הטעמים שהפריעו לקודמת. נתאגדה גם קבוצה שלישית שהתישבה לא בחרבות המבצר אל במושבה עתלית. הסירות והרשתות של ההנהלה הציונית כבר נמסרו (באפריל 1921) לקבוצת גרשוב, אבל לקבוצת עתלית השלישית היו מכשירים משלה. קבוצה זו הסתפקה במועט שבמועט. עסקה בעיקר בעבודה שכירה בחקלאות והיתה מספקת דגים למושבה עתלית ולקבוצה החקלאית של טירה שהתקיימה אז. הדייג היה לקבוצה השלישית רק למקצוע־עזר, אך לא היתה לה היכולת להתפתח.
ד. כנרת א'
בסתו 1920 סודרה ע"י גדוד־העבודה (שחנה אז בקירבת הכנרת) קבוצת הדייגים הראשונה מטיפוס אירופי. אלא שזמן רב עבר עד שצוידה כהוגן. אז עוד חסר הכל בישוב. כרובינזונים הוכרחו הראשונים להכין כל גלגל וכל מכשיר. היתה לקבוצה רשת רחבה 4 מטר וארוכה 80 מטר. לא היו שום ידיעות הידרוגראפיות והידרוביאולוגיות של המקום. לא היה גם מקור, ובשום מקום בעולם, להשיג ידיעותכאלה. המפות והתרשימים שישנם כיום נערכו אחרי אותו זמן.
אבל היה שלל, שהגיע במשך הזמן עד 5 קנטר ליום. דגת הכנרת עדינה ביותר, ובתנאים של אז אי אפשר היה לחשוב על שליחותה לשוק רחוק. שוק טבריה עצמה היה כה זעיר שלא יכול לעכל כמות כזאת. את המשלוח הראשון מהכנרת מכרו בשני גרוש פח ריק (משל בנזין). את המשלוח השני והשלישי היה אפשר לקבל יותר משילינג בעד כל השלל. השאר צריך היה כבר להשליך חזרה המימה. העסק הכניס רק גרעון, ולכן חוּסל.
כיום השתנה המצב בענין ים כנרת.
ה. מעגל של רשת
באביב 1921 החלה לעבודת קבוצת גרשוב. זו היתה שותפות ולא קבוצה מבחינה חברתית. האנשים קבלו את הנותר מקבוצות עתלית: שלוש סירות, אלף מטר רשת תת־מימית וכמה מאות מטרים רשת פשוטה. כסף לא היה להם כלל, ואפילו לתיקון המכשירים נזקקו לתמיכה מאת ההנהלה הציונית. את הסביבה לא ידעו כלל. לבסיס לקחו להם את חולות הים של תל אביב (שכיום כוסו כבר בנינים). על טיב הסירות תעיד העובדה, כי כאשר הביאה אותן סירת־מוטור מחיפה, נתפוררו שתים מהן מרקב. ולא בלשון גוזמה נאמר הדבר. הרשת בת אלף מטר נשארה על החוף, מרקיבה והולכת, כי כדי לעבוד בה נחוצה היתה סירה בת 10 טון לפחות. חטיבה בת 600 מטר מרשת זו נשארה עוד טובה לעבודה ועברה לידי קרוטאקוב ובניו. זו היתה מעין קבוצה משפחתית. סירה לא היתה לה כלל. 380 מטר מאותה רשת מסרו הקרוטאקובים לקבוצת הדייגים על הכנרת, וזו לפני חיסולה מסרה את ה־170 מטר שנותרו ממנה בחזרה לקבוצה שניסתה שוב בעתלית.
אך בזה לא נסגר עדיין המעגל של רשת זו. שרידיה עברו מקבוצה לקבוצה, ועוד אשתקד הציע לי חובב דייגות רומאנטי נלהב שאקבל לרשותי את 40 המטרים מרשת עתלית „שנשמרו עוד במצב מצוין“.
אך נשוב לקבוצת גרשוב. פעמים נתחלפו אנשיה וקיומה נמשך עד 1923. שללה היה מגיע עד 20 רוטל לאיש לחודש.
וזכות גדולה היתה לקבוצה זו שלמדה את מצב חוף תל אביב ביחס לדייגות עד מרחק 10 מיל מהיבשה. אנשי גרשוב היו הראשונים לצוד במי ארץ ישראל טוניצים אדומים.
ו. קבוצת לב
באביב 1922 נתאגדה קבוצת לב, שבסיסה היה בדגניה ועבודתה בכנרת. אלה היו 7–8 אנשים, רובם דייגים לפי מקצועם, אך דייגי נהרות. בעצמם בנו להם את סירותיהם הפשוטות. הם השתמשו בעיקר בשבכות־ברזל וכן היתה להם רשת פשוטה של כמה עשרות מטרים. היו כבר הכבישים טבריה־צמח וטבריה־נצרת־חיפה. השוק הורחב. דגת־הכנרת עדינה יותר מדגי מים מתוקים רגילים. לכן מחירה טוב, אבל הובלתה קשה. הביקוש היה טוב, אך הקבוצה היתה חלשה באמצעים ולא יכלה לעמוד בהתחרות עם „מלך הכנרת“ של אז, גולדצוייג, שקשר אליו את כל הדייגים, הקבלנים והסוחרים, הקטנים והגדולים, יהודים וערבים. היו רדיפות פליליות על קבוצת לב והוא ניצל ממות רק משום שהמתנקש הערבי השכיר טעה והרג אחר במקומו.
ז. חלוצי פינסק
הקבוצה השלישית של דייגי כנרת היתה מחלוצי פינסק. גם אלה רובם דייגי נהרות ואגמים. אף הם בנו להם בידיהם את סירותיהם. אף הם עבדו בעיקר בשבכות של ברזל וגולדצוייג חנק גם אותם. חברי הקבוצה התפרנסו לא מן הדייג בלבד, אלא עבדו בעבודה חקלאית. בפעם האחרונה דברתי אתם לפני שנתיים. בחורים טובים מהטיפוס החלוצי הישן, אך לא דייגים בפסיכולוגיה. איך יכלו אלה להתגונן מפני הסיטונאי־העכביש הגדול?
ח. המאלטאים
ב־1923 נפל דבר בדייג בחופי ארץ ישראל: הופיעו המאלטאים. בחודש מארס באו בשש ספינות ישנות בנות 2 תרנים, מטיפוס המאה ה־18. יכולת קיבולן היתה 20–90 טון. היו להם רשתות „טרול“ שנמשכו ע"י מכונות־הקיטור. העובדים היו 54 איטלקים, רובם ממאלטה. הספינות האלה מתרחקות 10–12 מיל מהיבשה, פורשות רשת של 200 מטר הרוחב ומושכות אותה בקו מקביל לחוף כשהן (2 הספינות) נוסעות בקו מקביל זו לזו במשך שעות אחדות. לסוף הן מתקרבות זו לזו ומעלות את הרשת. אחרי זה הן חוזרות על פעולה זו בכיוון הפוך. וכך 16–17 שעות במעת לעת. הכנסת כל ספינה לחודש הגיעה ל־260 לא"י ומעלה. השאלה היא, איך נתחלקה הכנסה זו בין בעלי הספינות לבין העובדים. המאלטאים אמרו לי כי הם מקבלים 60 אחוז. בעלי הספינות נשבעו לי במאדונותם כי החלוקה היא מחצית על מחצית. אם נקבל את הנוסח הזה הרי 132 לא"י המתחלקים לתשעה אנשים: 14,64 לא"י לאיש. לזה יש להוסיף מזונות. יזכרו היטב את המספרים האלה כל החברים הנשכרים לספינות־דייג. הורדת שכר גרועה מהפרת־שביתה.
אין דבר שהראשונים לפיתוח הדייגות מטיפוס אירופי בארץ ישראל היו המאלטאים. ואין בכך כלום, שאמצעיהם היו נושנים במאה וחמשים שנה. עובדה היא שהם הראו כיצד ומה לעשות בגישה נכונה. לכן נצרף את פעולתם לחשבון האקטיבה. כל „הצי“ שלהם עלה ב־360 לי"מ. הציוד – 180 לי"מ. עוד מכשירים וכלים – 200 לי"מ. ס"ח 740 לי"מ.
ממאלטאים אלה היו באים לחופי ארץ ישראל מ־1923 עד 1932, מדי קיץ.
ט. „הרברט סמואל“
ב־1923 בא בחור בעל הון מאמריקה והעמיד ספינת דייג מונעת במוטור, ושמה „הרברט סמואל“. אליו נצטרפו הלאֶטי מיאנסון מקבוצת גרשוב ואחרים מקבוצת לב.
הספינה היתה פתוחה, כלומר, לא התאימה לים. המניע הוסק בבנזין, כלומר, לא חסכוני. היו 600 מטר רשתות־פלדה ו־700 מטר רשת פשוטה. היתה מכמורת של 400 מטר. הספינה לא הכילה אותן ולא היתה מתאימה להן. היתה גם רשת מטיפוס „טרול“ שהספינה לא יכלה למשוך אותה. האמריקני סיפר שהוציא על העסק עשרת אלפים, ודאי התכוון לדולארים, כי גם לפי השערתי עלה הדבר ב־1500 לא"י ומעלה. עבדו בלי תכנית. העובדים היו חסרי כל ידיעה בים. יותר מרצון טוב לא היה בכלל ולא כלום. איני יודע מי קנה אח"כ את הספינה. לא שמעתי מאז על „הרברט סמואל“.
י. הראשונים על הירקון
מהנסיון של המפעל האמריקני נשאר משהו אצל שנים מהעובדים: האחד זלמן כהן, אז עוד עלם צעיר מאוד, ואתו הלאֶטי יאנסון. היתה להם סירה בת 6 משוטים ומאות אחדות מטרים של רשת. הם התישבו על שפת הירקון במקום סכנה שמם כפי שהיה אז, ישבו, עבדו ו… רעבו. יאנסון עזב. נשאר זלמן כהן לבדו. היום הנהרו בעל בית־מלאכה לסירות, בעל עשרות אחדות של סירות־טיול זעירות ובעל סירות־משא אחדות. הדייג הנהו כבר דבר פעוט ולא חשוב בשבילו. אך בדייג החל. אז ב־1923.
יא. הצליחו במחקר
ראש עירית תל אביב מסר באותה שנה מגרש עירוני זמני לקבוצת רובינשטיין־פלינאֶר (המגרש השייך כיום לאגודת „זבולון“). בקבוצה נמצאו שרידים מהקבוצה הראשונה של כנרת, מהשניה של עתלית, מחבורת גרשוב־יאנסון. מאורת־כלבים לשעבר שימשה להם צריף־מעון. כלי־השייט – סירה אחת ב 4 משוטים. הרשתות 300 מטר מסוג המשולשות ו־200 מטר חכת־מחרוזת. עסקו גם בחקירה וגם בעבודה מכניסה, והצליחו בחקירה יותר מבהכנסות. ובכל זאת השתכרו למחיתם. קבוצה זו התקיימה עד 1930. חבריה נתפזרו כאשר באה הגאות בשוק העבודה ומשכורתם של בעלי מקצוע בכל מלאכה הלך ועלה. נשאר אחד, אייזיק באֶלינסקי, שסדר אחר כך עוד קבוצה בחיפה.
יב. „סיילקוט“
ב־1924 נרשמה בחיפה „סיילקוט“, ספינת־דייג בעלת מיפרשים ומניע לשם עבודה בטרולאֶר (סוג רשת). קיבולה היה 23 טון. הספינה היתה שייכת ליהודי אנגלי. הספינה היתה מפליגה למרחק 2–3 מיל ואח"כ גוררת את הרשת ברבע עיגול עד המצוף. העבודה היתה לפי השיטה הדנית. שלל הדגים היה מרבע עד חצי טון ליום, כלומר מ־5 עד 30 לא"י במחיר. הספינה עזבה את ארץ ישראל מחמת הסיטונאים הערבים.
יג. קבוצה שניה של גרשוב
בקיץ 1925 מצא גרשוב „בעל הון“, אדם בשם קרוגלאק, שנתן כסף לנסיון נוסף. בנו שתי סירות שטוחות־תחתית מטיפוס פאנטאסטי. שוב התישבו באהלים על חולות תל אביב. הנגר לוין עמד לבנות את הסירות. הם ידעו בבנין סירות לא הרבה יותר מ„בעל ההון“. קנו עוד סירה בת 4 משוטים ו־200 מטר רשת ישנה מסוג המשולש. העסק נגמר במשפט בין הצדדים. השופט המנוח ד"ר נופך אמר אז בפסק דינו: „יש סוג אנשים שאין לדון אותם“. זה התאים, לדעתי, לשני הצדדים.
יד. הסאלוניקאים הראשונים
דייגים עברים עובדים זה מדורות במפרץ סאלוניקי. התנאים שונים במאוד מאוד מתנאי ארץ ישראל. ב־1923 באו דייגים יהודים מסאלוניקי לארץ ישראל. הם קבלו קודם הבטחה שההנהלה הציונית תעזור להם. דייגים ממש היו רק שנים. השאר קרובים למקצוע הדייג, סוחרי דגים וכדומה, אך לא דייגים. תוצאות עבודתם של „דייגים“ כאלה הן ידועות מראש. עוד ב־1926 סיפרו העתונים את המקרה המעציב ובסיפור יש גם משפט כזה: „אויבינו הערבים יעצו לנו להיכנס אל פי נהר רובין לדייג. עלינו על סלעים שלא ידענו על קיומם“. הסירות נשברו וכו'.
טו. הסאלוניקאים ב'
החלו באים דייגים יחידים, לא מאוגדים, כאלה שידעו כי התנאים בא"י הם שונים, כי קשה יהיה הדבר, אך המצב אילץ אותם. הם ידעו כי דייג יתפרנס גם באמצעים פרימיטיביים. יש שהביאו אתם גם מכשירים. 5–6 דוגיות. מאות מטרים של רשת (מסוג המשולש). אלפים אחדים של חכת־מחרוזת.
ההסתדרות איגדה אותם. זה איפשר להם להצטייד יותר במכשירים. היו 20–30 איש. הקבוצה עודנה קיימת בחיפה.
טז. חלוץ בודד
באביב 1924 החל י'. אברמוב, אחד הגרים, לבנות לו בידיו סירה מוזרה. הוא ענה למבקרים בשויון נפש. נסיונו הוא בא לו מהים הכספי ברוסיה. „צריך לחקור קודם כל את פי הנהרות“ – אמר.
זמן רב אחרי זה התודענו. הוא הציל אותי פעמים ממות ופעם הצלתי אני אותו. בגורל „הראינועי“ של חוקר במקצוע זה יארעו מאורעות כאלה. הוא אמר לי פעם: 22 הנהרות הנופלים לים התיכון הם 22 מוזיאונים הידרוביאולוגיים. יש לדעת בדיוק מה הם הדגים שיש לך עסק בהם. אתה צריך לדעת את הזרמים, את זרמי אלכסנדריה וליטאני (נהר גדול בדרום סוריה, סמוך לגבור א"י), ואז תדע את תנאי הדייג. כן, אדם זה, היודע בקושי קרוא וכתוב, פתח לפני אפקים חדשים, צריך להתכונן לקדחת צהובה, לכיבים טרופיים, לנשיכות ועקיצות. זה 11 שנה חוקר אברמוב זה את פיות הנהרות. איך החזיק מעמד עם כל סוגי הקדחת בקרבו, איני יודע. „עז כמות“ נאמר כפי הנראה גם ביחס לאנשים מסוג זה. אדם זה בסירתו המשונה ובשבכות־הדייג שלו צד כ־200 רוטל לחודש. זהו אדם מופת, אך מופת למה שאחדים לא יוכלו לחקותו. חלוצים אנו, אבל בכל זאת לא בתי חרושת לנסים ונפלאות.
(סוף יבוא)
א. בויאֶוסקי
* * *
בנהרות ובימים
(סוף מגליון 29 בספטמבר, (מדור „כלכלה ומשק“)
י"ז. קבוצת האוצ'אקובים
בסתו 1924 באה מעיר אוצ'אקוב קבוצת דייגים. באותו זמן החלה הסתדרות העובדים במעשה חשוב ונחוץ – שהוזנח אחר כך משום מה – לאגד את קבוצות הדייגים להתאחדות אחת. ההסתדרות קיבלה את האוצ'אקובים אל חסותה, הצלחה נדירה בשביל דייגים, הנחשבים בדרך כלל ל„אֶלאֶמנט אובד“. נתנו להם אשראי, נתנו להם לבחור להם מקום, כלי שייט וכדומה. יתכן שבמקומם היו בעלי מקצוע טובים. אבל הים השחור לחוד והים התיכון לחוד. אוצ'אקוב – לא עכו. בידיעת הים ובאוכטולוגיה לא היו חזקים ביותר. לאחר שני דיוגים מזהירים, שיש לבארם בפגישת להקות דגים נדים מטעמים מאֶטאֶאורולוגיים, באה „הבצורת“. הסיבה לא נודעה. לא האוצ'אקובים ולא ההסתדרות ידעו. נפרדו ברגש עלבון הדדי.
סיבת אי־הצלחתם היא משום שלאורך חוף ארץ־ישראל יש 7 רצועות של סלעים. חוץ משכבות אלמוגיות באמצע. העבודה ברשת הנהוגה ברוסיה (נאֶווד) בלתי אפשרית חוץ מבשטח צר ליד חיפה. חוף עכו מזכיר במראהו החיצוני את הפנה הצפונית־מערבית של הים השחור, ולכן בחרו האוצ'אקובים במקום זה, אבל הדמיון הוא רק חיצוני. במרחק יותר גדול מהיבשה יש גם כאן אותן שכבות הסלעים והרכסים האלמוגיים. אנשי הים השחור אינם מבחינים באלמוגים, אבל הדגים מבחינים בהם. הם לא ישוטו במקום כזה בלהקות גדולות, אלא אם יקרה מקרה הכרח. יש עונות שבהן מופיעה דגה גם מדיוג עונתי. נחוצים ציודים מיוחדים ובכלל זה בתי חרושת לשימורי דגים.
י"ח. קבוצת קיסריה
בשנת 1924 עבדה קבוצת דייגים, רובם גרים מסביבת הים הכספי, ובסיסה היתה קיסריה. לקבוצה היו 2 סירות בנות 4 משוטים, 300 מטר חכות־מחרוזת ו־200 מטר רשת משולשת. השלל היה טוב, אך קיסריה מרוחקת מהשווקים. לאחר חדשים אחדים נתפזרה הקבוצה.
י"ט. קבוצת חפצי-בה
ב־1925 החלה עובדת על חוף חפצי-בה קבוצת דייגים שהיתה מוכרת את הדגים בשוק הרחוק מהם שעה אחת הליכה ברגל, חדרה. הקבוצה עובדת גם היום, אם כי חבריה נתחלפו כבר פעמים רבות.
כ. במעלה הירקון
שלושה אנשים התחברו ב־1925 לעבודה במעלה הירקון בשבכות ובסירות קטנות ופשוטות. שללם היה רב: 2–3 רוטל במעת־לעת לכל שבכה. מפני הקדחת הוכרחו להסתלק מהירקון.
כ"א. בים התיכון ובים-סוף
ב־1927 בא לארץ־ישראל רוזנֶנגארט והחל בנסיונות־דיוג בקנה מדה רחב.
אותה תקופה היה המצב ביחס לדייג כזה.
השוק היה בידי 7–8 סיטונאים. הקמעונאים היו תקיפים. חוץ מאלה עבדו, כרגיל, הרוכלים המכריזים.
בדייג עצמו עבדו: המאלטאים, ערבים נשכרים לקבלני דייגות, ערבים בודדים, יהודים ספרדים שעבדו בים כנרת, קבוצת הפינסקאים, הסאלוניקאים בחיפה, הקבוצה בחפצי־בה ([?] להטלת הביצים, אך כדי [?]), שתי קבוצות על הירקון וחוץ מזה בודדים מטיפוס אברמוב.
הדגה המקומית כבר לא הספיקה. הביאו כבר דגים מהארצות השכנות ומארצות רחוקות – בהיקף של 40–50 אלף לא"י לשנה.
ידוע היה כבר על מציאות דגה רבה במרחקים מסוימים מהחוף, מעבודתם של המאלטאים ו„סיילקוט“. זאת אישרו גם כל הדייגים שעבדו זמן מה.
כל אלה הספיקו, לכאורה, לכך שאדם בעל הון יוכל להקים מפעל הגון במקצוע. רוזאֶנגארט החל מפתח חנויות דגים קמעוניות, צעד נכון, כי הוא משחרר את המפעל מהסיטונאים.
אך אחרי זה באו שגיאה אחר שגיאה. הספינה שהובאה מהולאנד לא התאימה לא ביכולת קיבולה ולא בתכונותיה. שנית, החל רוזאֶנגארט מיד בעבודה זולה. הוא רצה שבעבודה יעבדו טירונים ליד שני אנשים מנוסים. שלישית התערב מר ד', שלא ידע כלום לא בדיוג ולא בשייט, בעבודת רבי־החובלים שלו. לסוף חסר לו גם כסף.
ב־1928 העביר רוזאֶנגארט את ספינתו לים־סוף, העשיר בדגים. מפרץ אילת (עקבה) גדוש באמת דגים, אבל הספינה לא היתה מתאימה, ממחצית דגי ים־סוף נודף ריח פוספור, וחוץ מזה קשה מאד ההובלה מאילת לשוקי תל־אביב וחיפה. רוזאֶנגארט החל קונה פשוט דגים בזול מדייגים ערביים מאילת והיה מביא אותם לשוקים הטובים בארץ. מהמפעל עצמו לא נשאר, איפוא, ולא כלום. וחבל שהיה רעש גדול, לא־בריא, סביב מפעל זה.
כ"ב. עוד נסיון
רוזאֶנגארט הצליח למשוך אל מפעל אילת (עקבה) את הקולונאֶל קיש. מר קיש העמיד ספינה יותר מתאימה מזו של רוזאֶנגארט, אך העסק לא הוטב, כי מלבד הבעלות הכספית ומלבד הספינה לא נשתנה במפעל ולא כלום. ב־1934 נמכרה הספינה לד"ר שמיר.
כ"ג. מהכנרת לירדן
ב־1930 מכר אמזיך באֶלינסקי את סירותיו ורשתותיו (גם בית־מלאכה קטן לבנין סירות) שבירקון ובכסף העמיד ספינת טרולאֶר־גלגלים בים כנרת. אתו היו עוד 4 אנשים. הדייג לא הצליח מחמת פגימות מכניות בטרולאֶר. הקבוצה נתפזרה. מכל הרכוש נשארו לאיש 3 לא"י. הוא עשה לו סירה קטנה ועבר לדוג ליד גשר. במשך 5 שבועות ראה ברכה והצליח לרכוש לו שוב מכשירים הגונים. אך להתקדם לא יכול מחמת התקפות הקדחת. הצלחתו בדייג לא היתה מקרית, כי אם ילידת ההתמדה והשיטתיות.
כ"ד. האיטלקים
באפריל 1932 באה קבוצת שש ספינות טרולים איטלקיות, מצוידות במיפרשים ובמניעים, כל אחת בת 30 טון בערך. המניעים בני 80 כוח סוס. המיפרשים מצוינים. הציוד בכלל – בן זמנו. כשנים וחצי חודש עסקו בעבודת חקירה ע"י הידרוביאולוגים ואוחטיולוגים שבאו אתם. העסק היה בידי חברה עשירה. הם שאפו למונופולין. למאלטאים נתנו פיצויים 1000–2000 לא"י שיסתלקו. נגשו לעבודה ובבת אחת הורידו את מחיר הדגה לחצי. בזה אמרו להכות מראש כל מתחרה. אז עוררו הדייגים הערבים רעש גדול. אבל איך יכלו באמצעיהם הפרימיטיביים לעמוד במחירים כאלה? והאיטלקים עוד הבטיחו להביא בשנה הבאה עוד ועוד ספינות. התערבה הממשלה. הרשו לספינות לגמור את העונה. באוקטובר הפליגו 4. שלוש נשארו. הבעלות עברה מהחברה האיטלקית לקואופרטיב של הדייגים עצמם. הם עובדים עד היום. שללם – כ־40 תיבה מעת־לעת (כל תיבה שלושה רוטל). הרי זו שוב הוכחה נגד הדיבורים על דלות־דגה במימי ארץ־ישראל.
כ"ה. קבוצת מחקר
ב־1932 נוסדה ליד אגודת זבולון קבוצה קטנה לחקירת הנהרות והחופים של ארץ־ישראל מבחינה הידרוגראפית והידרוביאולוגית. לקבוצה 2 סירות, אחת בת 5 וחצי מטר, השניה – 3 וחצי מטר. אמצעי כסף לא היו. לכן עוסקים חברי הקבוצה בדייג, למען המחיה. הקבוצה הצליחה לאסוף ולקבוע חומר רב.
כ"ו. „קינגפישר“
קבוצת־מחקר זו רכשה בהזדמנות אחת ספינה בת 18 טון, בעלת שני תרנים. כדי לצייד אותה במניע וכדי לעשות בה שינויים, שטה לחיפה. זה היה בתחילת הגאות המהוללת. העבודה היתה מרובה בכל בתי המלאכה, וכל אשר ניתן להידחות נדחה. בפברואר 1933 נגמרו התיקונים. נותני הכסף דרשו שהספינה תבוא ליפו, חסרת המחסה מסערות (לפני שנבנה נמל הסירות של היום).
סערה גדולה ניתקה את הספינה מהעוגן והשליכה אותה ליבשה. הספינה נופצה.
כ"ז. „מכס נורדאו“
ב־1;934 איגד ד"ר שמיר כעין חברת מניות קטנה בת 6 אנשים ושכר מאת הקולונל קיש את ספינתו „מכס נורדאו“, על מנת להתאימה לדייג. ד"ר ש. לא ידע בעצמו אם תהא זו ספינה לרשתות רגילות או לטרול. תנאי הותנה בין השוכר והמשכיר שהספינה תקבל תיקון יסודי. לשם כך שטה הספינה לצידון ושם… תיקנו את הספינה, שהיתה קודם לא רעה. הפכוה לכלי לא יוצלח. ואחרי כל זה לא נשאר כסף במה לעבוד. האמת ניתנה להיאמר כי לא היה גם איש אחד מומחה לעבודה. עברה שנת עינויים. החברה נתפזרה, הספינה עומדת בטלה.
כ"ח. „הרקולס“
משותפות רוזנגארט־קיש הובאה ב־1935 לחיפה ספינה מים סוף, הרקולס שמה. עזובה ומקולקלה היא עומדת עד היום. רצו להשכיר אותה לאיטלקים, אך הללו דרשו תיקון יסודי.
כ"ט. „ביכורה“
ב־1935 בנה קפיטן פראֶנקאֶל באיטליה והביא לארץ־ישראל ורשם בחוף יפו את ספינת הדיוג „ביכורה“, בעלת מפרשים ומניע. ביום הראשון לעבודה קרה לספינה אסון. ההגה אבד לה. הסיבה – אי־דיוקים במפה, שהיתה לספינה. אחרי זה עבדה הספינה בסדר, אבל שללה היה מועט, משום שאנשיה לא ידעו היטב את מפות־נחילי־הדגים בחופי הארץ. ממכר הדגים לא היה מוצלח. היה חוזה רע בין בעלי „ביכורה“ לבין הסיטונאים.
הספינה עברה לחיפה. ושוב עברו עליה אותן התלאות: גישוש מקומות הדגים, חוזים קשים עם המוכרים הסיטונאים. רשת הטרול לא היתה ערוכה כדבעי. גם לא היו אמצעים מספיקים, כדי ללמוד היטב את איזור הים הזה. מהדייגים האיטלקים לא יכלו לקבל את פרי חקירותיהם ונסיונותיהם הם. והמגרעת העיקרית של „ביכורה“ – חוסר עובדים בעלי מקצוע. בעל הספינה לא הבין שב־1935 לא ילכו אלא בעלי מקצוע לעבוד בשכר ירוד.
„ביכורה“ עבדה עד פברואר 1936. זמן מה עמדה אח"כ בטלה ואח"כ הפליגה למצרים. עתה היא עוגנת בחיפה ומר פרנקל מתכונן לחדש את העבודה בה.
ל. סוף דבר
לוח־אבל? רשימת הכשלונות? הקורא החודר יבין, שלא כך הוא הדבר. לאט־לאט, מתוך גישושים, נרכש הים. כל מישגה משמש לקח לממשיך. נוכחו כבר, כי בשיטות הערביות לא כדאי להתחיל, וכן לא כדאי בלי כלי שייט מתאימים. גם נעדרי־המעוף מדברים כיום על ספינות טובות ועל כלים נאותים. כבר נחקרו החופים, פחות או יותר, לכל אורך הארץ. כבר נסללה הדרך בפני מפעלים רציניים. שגיאות לא תחסרנה גם בעתיד, אך אלה יהיו מקריים ולא מהקובעים את נפש כל מפעל ומפעל.
בחודש מאי 1914 נפגשתי עם יצחק ברגר ז"ל בחיפה ושם נדברנו לחולל תנועה ימית עברית. המנוח קיבל עליו לייסד בשובו לרוסיה חברת ספנות רוסית–א"יית להובלת משא ואנשים ולהחסנה. מתוך הרווחים של החברה היה צריך לפי התכנית להפריש סכומים להחזקת בית־ספר ימי עברי קשור עם התכניון. עלי הוטל התפקיד להתכונן ליסוד בית־ספר ימי נורמלי בחיפה בשם „זבולון“, לשיט ולדיג ולצרף לזה במשך הזמן גם תעופה.
החלה המלחמה העולמית. בחזית באר־שבע נודע לי כי ברגר הצליח לייסד חברת אניות „זבולון“ בעיר חרקוב. הבּוֹלשאֶויקים חיסלו את המפעל.
תנועת העבודה וועדת המים
עם כריתת ברית השלום יסדתי בתל־אביב את „ועדת המים“ ביחד עם הח' ב. קטינקא וש. סלושץ, תחת פיקוחה של קופת הפועלים הארצישראלית (הקפא"י), בהשתתפותו הפעילה של הח' ד. בלוך־בלומנפלד. כל תקופת קיומה עבדה ועדת־המים בסניף הימי של תנועת העבודה המאוגדת, אם כי הקפא"י נתנה לועדה חופש פעולה בקשר עם מוסדות ואישים שונים מכל הזרמים והחוגים.
ועדת המים הוציאה לאור קונטרס על תכניותיה ופעולותיה שהיו דומות במידה מפליאה להכרזותיה ופעולותיה של הליגה הימית העברית של עכשיו. לימין ועדת המים התיצב אז גם, מר מ.אוסישקין (בשם ועד הצירים). בענינים אחרים עזר ל„ועדת המים“ גם „הפועל הצעיר“ ע"י החבר צבי ליברמן.
בזמן ההוא הגיעה לארץ משלחת הפועלים העברים מחוץ־לארץ מורכבה מהחברים: ז. רובשוב, א. ריבוצקי, המנוח נ. סירקין ז"ל וניר. אני הרציתי לפניהם על נחיצות היקיצה הימית. הדיונים נמשכו גם אחרי כן, כאשר הוחלט לייסד את „חברת אסדות וספנות חופית“, בהנהלת החבר ריבוצקי. בדיונים הללו השתתפו לפעמים החברים ד. בן־גוריון, בן־צבי, ר. ינאית. שנים הראשונים עוד המשיכו אז את שירותם בגדוד העברי והיו מופיעים בישיבות במדיהם.
בימים ההם בנו אנשי קואופרטיב נגרים עברי ראשון ביפו את הסירה העברית הראשונה „עמליה“ על שם תלמידה קטנה שטבעה בימה של תל־אביב.
ב־5.10.19 יצאתי עם המנוח צדקסקי ז"ל לימה של תל־אביב לדוג ב„חבל־חכות“ ובו בחודש מסר לי ג'מס רוטשילד בשביל ועדת המים זכיון על חוף טאנטורה, על בניניו ועל 200 דונם קרקע שלו בשביל כפר דייגים.
ש. בן־ציון כתב אז, לפי בקשתנו, את שיר הים הראשון. ועדת־המים יסדה אז את קבוצת הדייגים הראשונה מבין הגרים שעלו מאסטראכאן. למטרה זו קיבלתי מאת י. ל. גולדברג ז"ל 20 לא"י.
עלינו חמשתנו
מדבר חולות הבדיל אז את תל־אביב הקטנה מהנהר שלה. רוב התל־אביבים רק שמעו על הירקון ורק מעטים ראוהו. סירה ורשת רעועות ומעט כלי בישול היה רכוש הקבוצה. למרות השמירה של 4 חברי הקבוצה נגנבו ע"י הדייגים הערבים, שכנינו, לאַט לאַט כל מכשירינו, ואפילו חלק מהבגדים. בימים ההם היה ראש „נמלי ארץ־ישראל“ המיור ג'ון, מיחידי חסידינו בצבא הכיבוּש (בגלל זה הוּכרח אחרי כן להתפטר). בהזמנתו החילותי בחקירה איכטיולוגית והצלחתי לסדר את האוסף הראשון של דגי חופנו. האוסף הזה היה מייפה את המשרד של „ועדת המים“.
ב־5.7.1920 הגיעו מרוּסיה דרך קוּשטא קצין הים היהודי הראשון, הוא הקפיטן ז. פרנקפורטר ואז החלונו לחפש דרך ליצור צי עברי מסחרי. בהוראות הקפא"י הגשנו בקשת רישום ה„חברה לאסדות וספנות חופית“ ומעצם ידי הגנרל בּולס הידוע קיבלתי את הרשיון.
הדפסנו מניות. הקולונל מרגולין הרשה לי לנאום לפני אנשי הגדודים העברים במחנה בסרפנד, ומיד קנו הם מאות מניות. חייל מזויין ליווני עד משרד הקפא"י ולשמחת החברים מסרתי את המזומנים הראשונים.
„החלוץ“
החברה רכשה את „החלוץ“, ספינת־המוטור הראשונה. היא היתה שייכת ליהודי תל־אביבי, ה. ליפשיץ, נבנתה מאַסחה (סירת משא) ערבית בחיפה ע"י צירוף מוטור מדמשק בידי המכונאי בן־אברהם (כעת עובד במדלה על מזח תל־אביב). במשך זמן ארוך משכו את הספינה המון ערבים בחבל ארוך מהחולות של החוף אל הים. הקברניט היה ערבי, המכונן הראשון, ה. קפלן (כעת בחיפה) ו־2 הספנים העברים הראשונים: יוספיהו, חקלאי (מעובדי בנין המזח בת"א) וירמיהו הלפרין (בנו של השומר מיכאל הלפרין ז"ל, כעת ראש המחלקה הימית של בית"ר וממייסדי בית הספר הימי בציויטהויקיה (איטליה). מנהל החברה היה א. ריבוצקי, (הסופר, כעת בניו־יורק). כאלפיים מניות נשלחו למכירה לניו־יורק. המניות אמנם נמכרו במזומנים, אולם הכסף לא הגיע לארץ. „החלוץ“ הובא לנמל יפו וכאן הוחנה חנוכתו בנוכחות נכבדי הישוב ובראשם מ. דיזנגוף ז"ל. „החלוץ“ למרות מגרעותיו החל בשירות קבוע בין החופים. „החלוץ“ מילא אז גם תפקיד מיוחד חשוב לאין ערוך: בפרוץ הפרעות הראשונות, לא היה לישוב שום פתח בארץ כדי להתקשר עם חוץ־לארץ ולהודיע על המתרחש. היחסיםבין המצביאים הבריטיים והצרפתיים היו מתוחים, קרבות התנהלו בגבולות הצפון בין הצבא הצרפתי לצבאות הבלתי ראֶגולאַריים של הערבים. לים לא היתה לנו גישה. אז קיבלו הספנים העברים של „החלוץ“ הוראה דחופה להפליג לבירות. הם מילאו את חובם בהתלהבות ובמסירות, למרות חוסר נסיון ולמרות מעשה סבּוֹטאַג' ע"י הקברניט הערבי, אשר פתאום הסתלק, אחרי שהניח שרשרת ברזל כבדה על המדחף. בפעם הראשונה נוכחנו בעליל, כי אין לנו תקומה בלי פתח ימי. אחרי שעבר „החלוץ“ שנית לידי הבעל הקודם עלתה הספינה הראשונה הזאת על השרטון בחוף יפו.
בתקופה ההיא הורגש בכל העולם מחסור רב בספינות: היתה הפקעה בשער דמי ההובלה. בארץ־ישראל דנו ע"ד יסוד חברת אניות להובלת הדרים. בדירתו של א. ברלין ובנוכחותו היו התייעצויות שסודרו ע"י ועדת־המים: ה"ה טולקובסקי, יעקובסון, גורדון, ליבונטין היו בין הפעילים. ז. פרנקפורטר היה היועץ הטכני. מחיר האניות היה מופרז והענין נדחה (20.1.20) בדיונים השתתפו גם שיינקין ז"ל, בצלאל יפה ז"ל, י. גולדברג ז"ל.
ב־1.3.20 הגיע לארץ מסאַלוניקי הדייג שלום אשכנזי יחד עם בני משפחתו, אחרי משא ומתן ארוך בין ועדת־המים, בהשתתפות פעילה של „הפועל הצעיר“ (צבי ליברמן), התיישב אשכנזי בחוף יפו, וזה גם גרם לכשלון הנסיון, כי הערבים מיררו לו את חייו, ונמל אחר מתאים עוד טרם היה בארץ.
ביום 3.1.20 שלחו ציוני קוקז מכתב לועדת המים על רצונם להעביר לארץ־ישראל את יורדי הים שבעדתם. י. טרומפלדור ז"ל היה אז בתל־אביב. ערבים שלמים היינו דנים אתו על סידור עליה זו, כי הוא התכונן לנסוע לרוסיה בעניני „החלוץ“. אולם פתאום עלה לתל־חי.
ב־12.2 אותה שנה היה גם הנסיון הראשון לייסד קלוּב שיט ע"י ועדת־המים בהשתתפותם של ד"ר פוחובסקי ורעיתו, מ. דיזנגוף ז"ל, ד"ר ליבונטין ואשתו, צ. נשרי, המהנדס חיסין, שליזנגר ואחרים.
בימים ההם הגיע לארץ הקפיטן א. בויאֶוסקי, רוּסי, שברח אז מהבולשאֶויקים, שדנוהו למות בתור אציל בעל נכסים רבים. מאז ועד היום אין אף פעולה ימית שלא היתה ידו בה. אין מי שישווה לו בהבנת ימנו בכל המובנים. הוא פירסם מחקרים שונים על אפשרויות שונות בתעשיה הימית הארצישראלית. בהשגחתו ובעצם ידיו נבנו סירות מפרש ומוטור לשיט ודיג. הוא גם היה מהפעילים הטכניים היותר מסוחרים בהקמת „זבולון“ ובתור מורה ב„זבולון“ היה מופיע בזמן לשיעורים מכל פינה בים ששם היה עובד.
נסיונות דיג
משרידי הלגיונרים העברים הופיעו הצעירים ליפשיץ, לונץ וזובוב וייסדו קבוצת דייגים בעתלית בעזרת ועד־הצירים. הם הצליחו בעבודה, סבלו מהקדחת ולא רצו לעזוב את המקום, עד שהמחלה נצחה אותם.
נ. סוקולוב ז"ל היה בזמן ההוא במונאקו. ענין את התחנה ההידרוביולוגית המרכזית לחקירת הים התיכון במאמצינו, ולפי המלצת ההנהלה הגיעו לחופי ארץ־ישראל בפעם הראשונה 2 סירות מחקר שנשלחו למטרה זו מתחנת חקירה איטלקית.
נשיא ההסתדרות הציונית בראנדיס ביקר בארץ־ישראל. הוא התענין בעבודתנו בחיתוליה. י. קזמן ז"ל מההנהלה־הציונית ופקיד במחלקת החקלאות והדיוג בארצות־הברית השפיע על מנהלו בממשלה עד כי זה האחרון הציע, אחרי הרפורט שקיבל מועדת המים באמצעותה של ההנהלה הציונית את שירותו ל„פיתוח הדיוג הציוני“ והוא היה מוכן לעלות לארץ למטרה זו. בינתיים הסתלק בראנדיס מהנשיאות. ועדת המים קיבלה הצעה לשלוח איש לארצות־הברית, בכדי להסתכל שם וללמוד מה לעשות בארץ־ישראל. אני התנדבתי למטרה זו. ועדת־המים הפסיקה את עבודתה, ובעוד שנים אחדות, כפי שיתברר למטה, בשובי מאמריקה יסדתי את „זבולון“ ואת „האגודה הימית“, הנקראת כעת „אגודת יורדי ים זבולון“.
בינתיים נוסד גדוד העבודה. קבוצה אחת שלו החלה בדיוג בים כנרת. אמנם הצליחה לדוג דגים, אך שוק לא היה להם, כי החוכר התקיף של שלל הים נלחם בקבוצה בכל יכלתו. התחבורה היתה אז רעה. (זה היה גם גורלה של „קבוצת לב“ ב־1922). הופיע ממצרים ה. אשכנזי, בעל סירות דיוג וקיווה לפתח דיוג עברי ביפו. אבל הוא התחיל בעבודה זולה. הדייגים הערבים הביטו בעין רעה על העסק החדש. ביום בהיר אחד מצא את הרשתות מקולקלות, ושב מצרימה.
ב־1922 עלתה לארץ ביזמת ההנהלה הציונית קבוצת „דייגי־פינסק“, שאולי היו מתאימים לדיוג באגמים השקטים, אולם כאן לא הצליחו.
למרות הכשלונות יש לציין את שנת 1922 כשנת מיפנה לטובה במקצוע זה. אותה שנה הופיעו בארץ המלטאים (איטלקים) והם החלו בשיטת הטראל. להם היו סירות בעלות קיבול יותר גדול מהנהוג עד כה (עד 100 טון בערך). הם היו מתרחקים מהחוף עד 10–12 מילים ימיים. כל קבוצה שלהם היתה עובדת באופן מקביל לחוף וכולן בבת־אחת. באו בבת אחת קבוצות אחדות. הם עובדים אמנם הרבה שעות ביום, בעיקר בתקופות ידועות, אבל הנם מרויחים יפה.
לולא הצעקה שהרימו נגדם הערבים בלי ספק היה מספרם גדל. הממשלה הגבילה את מספרם.
השפעת הצלחתם היתה רבה. מני אז עברו גם נסיונות היהודים לשיטת הטראל, שדורשת השקעה לא פחות מ־1200 לא"י לכל קבוצה, למרות שהמלטאים היו מעריכים את השקעתם הם ב־800 לא"י בערך.
המתחילים אצלנו צריכים לחקות את דרכי המלטאים לפני שיכניסו שכלולים, שאולי לא יתאימו.
לא הצליח הנסיון של מר זכס מאמריקה, אשר הביא אמנם כלים בסכום של 1500 לא"י (ספינת מוטור „הרברט סמואל“ ורשתות טראל), כי הסירה והטראל לא התאימו אחת לשניה (1923).
לא הצליח גם הנסיון של ה„סילקוט“ ב־1924. למרות שגם כן השתמשו בשיטת טראל. בעל הסירה הצהיר, כי הוא עזב את העבודה מפני לחץ הסיטונאים הערבים, למרות שהדיוג בטראל, לפי השיטה הדנית, כלומר הקפת הדגים ע"י סירה אחת השטה בצורת חצי עיגול, היתה מספיקה עד 2–1 טון ביום במרחק של 3 מילים מהיבשה.
תכנית ד"ר שטייניץ
שנת 1924–1925 היתה עשירה בפעולות הים העבריות. עלה לארץ בפעם הראשונה ד"ר שטיניץ, פרופיסור להידרוביולוגיה ע"י האוניברסיטה של ברסלוי, ציוני ותיק, אשר ועדת המים עמדה אתו בקשר עוד מ־1921. הוא הביא אתו מכשירים רבים ואת תגליותיו פירסם גם בחוברת מיוחדת. אצלו התגבש הרעיון הישן שלו להקים תחנת נסיונות ימית בארץ־ישראל בתור טבעת בשרשרת 11 התחנות האחרות, הקיימות בחופים המערביים של הים התיכון ומרוכזות במונאקו. מלבד הערך הכלכלי והמדעי, יש לזה גם ערך לאומי־פוליטי. ע"י התחנה יתקיים גם אקואריום של החי בים לראוה לקהל. בשנת 1933 שב ד"ר שטיניץ לארץ, התיישב ברמות־השבים, והוא ממשיך במחקרו ע"י המכון הארעי שלו, שהוא נמצא לע"ע ב„חדר הכחול“ של קלוב „זבולון“. קבוצת חובבים אוספת כספים להקמת התחנה והאקואריום.
בה בשנה עלה לארץ הצעיר סלע מלאטויה. הוא ארגן את „צופי הים“. המנוח י. ל. גולדברג היה תומך במפעל. רבים מהצופים הקשישים היו מעובדי הים הראשונים גם בנמל חיפה וגם בנמל תל־אביב.
כמעט באותו זמן נוסדה גם הסקציה הימית של „הפועל“. בין הפעילים התבלט הצעיר זאב־הים, שקיבל הכשרה ברוסיה הסוֹואֶטית. חברת „נשר“ רכשה ספינת מוטור להובלת המלט, וזאב הים התקבל לעבוד בספינה זו „גוזל“.
אחרי השתלמו באנגליה סידר בחיפה את הפריקה העברית בנמל החדש, הראה מרץ ומסירות והצליח להכניס פועלי ים עברים רבים בעבודת הנמל. עם הקמת נמל תל־אביב אירגן את הפריקה גם כאן.
בתקופה זו החלו הכנות לארגון סקציה ימית ליד „המכבי“ בהשתתפות בויאֶוסקי. האחרון יסד אחרי כן גם את הסקציה הימית של בית"ר.
עם העליה הרביעית באו אנשי ים יהודים שונים. אז נוסדה „אגודת בעלי המקצוע הימאים“ ע"י בויאֶוסקי, המנוח צוואנגר ז"ל (מהנדס נמלים) ובהשתתפותו הערה של המיור ג'ון, שנזכר לעיל.
על גדות הירקון התיישב הצעיר זלמן כהן, הוא בנה לו צריף והחל לטפל בהסעת מטיילים על הירקון. את רוב הסירות בנה בעצמו. כעת הוא הגדול בין בעלי סירות טיול ומשא.
בזמן ההוא אורגנה קבוצת רובינשטיין. הבסיס שלה, המגרש עליו כעת קלוב „זבולון“. הקבוצה בוטלה ב־1930 מפני סיבות פנימיות.
יש להזכיר גם את קבות גרשוב, הוא אשר ארגן קבוצה גם ב־1921. קבוצתו היתה יוצאת גם למרחק של 10 מיל בים. ב־1925 חודשה קבוצה זו. אולם גרשוב היה בטבעו הרפתקן, לא היתה לו הסבלנות הדרושה. כעבור זמן החליט פתאום להקים צי מסחרי ע"י רכישת הספינות הישנות הרוסיות שנשארו עוגנות בבּוֹספוֹר,מקושטא עבר לססס"ר.
בזמן ההוא הגיעו לארץ דייגים סאלוניקאים בסירות פרטיות שלהם, הם התיישבו בסביבות חיפה. יש מהם עוסקים בדיוג כיום. סירותיהם בנחל נעמן, הם מדייגים בנהר.
ניסו מזלן 2 קבוצות קטנות, האחת בימה של קיסריה והשניה בחפצי־בה, אך לא היה להם שוק לדגיהם מחוסר תחבורה.
הסתדרות הפועלים ניסתה אז לארגן את „קבוצת האוצ'קובים“.
אוסף מדעי
שבה לארץ הצעירה דינה שינקין ז"ל אשר שנים רבות התמחתה בהידרו־ביולוגיה בספרד ובגרמניה. בשותפות עם בעלה ד"ר כרמין, הם ייסדו את „המעבדות הבלתי תלויות“ בלי שום עזרה מהחוץ. המפעל החשוב הזה קיים גם כיום. יש לו אוסף עשיר מאד גם של צמח הים. על ידם עזרו גם מרת פודולות וגם בן־חיים. 31 מיני צמחי ים שלהם הוגדרו ע"י מכון מרכזי באנגליה. הרשימה הוצאה במחברת מיוחדת ע"י המכון במונאקו.אנו מקוים לראות בקרוב את תוצאות הפעולה ע"י קביעת הערכים החימיים והטכניים־תעשיתיים של הצמחים הללו.
אי־אפשר לגמור את הסקירה על תקופה זו מבלי להזכיר את הדייג החוקר מבטן ומלידה ובודד, הגר י. אברמוב.
שנת 1926 עברה בשקט, אם לא לציין שבה נסעו לימים רחוקים להתמחות „למען ארץ־ישראל הימית“ צעירים אחדים מארץ־ישראל: י. פודולי, קצין ימי, כעת בנמל תל־אביב, ישראלי, ויורד־ים (גראֶבנוב) שטבע יחד עם חבריו בספינה „עמנואל“, מגומרי הגימנסיה „הרצליה“.
ב־1927 הופיע באנית ברזל מצויידת היטב א. רוזנגרט. הוא החל בדיוג, במהרה עבר למסחר דגים. הוא החליף את ספינתו „חץ“ וקנה בשותפות עם ה. קיש ספינה יותר קטנה, העמיד מקרר באילת (עקבה) והחל לשלוח משם דגים לתל־אביב. כעת שיכלל את המסחר בשותפות עם אחד מבעלי „עתיד“ ע"י הובלת דגי אל־עריש ברכבת.
עוד בשנת 1921 ביקרני ב„ועדת המים“ הקולונל סויאֶר, ממחלקת החקלאות של צבא הכיבוש. הוא היה אדם ליבאֶרלי. הייתי ממציא לו רפורטים בדבר הדיגות בארץ. ועדת המים בקשתו לפתוח במחלקתו מדור לדייגות. היינו בחליפת מכתבים בזמן עבודתי באוניברסיטה של ושינגטון, במחלקת הדייגות, וממנו קבלתי את פרטי החקירות של ד"ר שטיניץ. הוא דאג לפתיחת מדור לדייגות שאמנם נפתח אז לשנים אחדות. ד"ר ע. ליבמן, ביולוג, התקבל בתור חוקר והוא התמסר לעבודה בהתלהבות. נחקרו נדידות הדגה (מיגרציות) ההופעות והדגירה העונתיות, דרכי החיים של הדגים, התנאים הביופיסיקלים, שאלת הטרנספורט, השימור (קרור) וכו'. נחקרו שיטות בלתי ידועות. ד"ר ליבמן פרסם מאמרים בעתונים עברים: „הטבע והארץ“, „מסחר ותעשיה“, „השדה“, וכן הוציא ספר לימוד „ים“, מלבד חבורים באנגלית. גם אוסף דגגים עשיר הכין הד"ר ליבמן עבור מחלקתו.
מטעמי קימוץ נסגרה המחלקה הממשלתית ב־1932. היא נפתחה מחדש לפני זמן מה.
אכן, התנאים הוטבו עתה לפיתוח הדיוג. יש נמלים בטוחים בחיפה ובתל־אביב. העברת דגים אל מרכזי הצרכנות נעשית על נקלה, באמצעי התחבורה שהתפתחו.
ביה"ס „זבולון“
מפאת עבודתי וחקירותי הרב־גווניות בארצות הברית והקשרים שקשרתי עם המעונינים בהתפתחות כבושינו הימיים, הייתי בדעה הראשונה של ועדת המים, כי קל למצוא מומחים מקצועיים עבור כל פרט ופרט של המקצועות הימיים המרובים: תחבורה ימית, חקלאות ימית ותעשיה ימית. הייתי בהכרה, כי לנו דרושים כוחות מקצועייםה מקיפים את כל תרבות הים לחלקיו על מנת לארגן את המקצוע מיסודו בעזרת מדריכים. ולכן, לא התמסרתי לפרט זה או אחר, אלא עבדתי גם בימים, גם בנהרות ואגמים (המלטה מלאכותית וגדול), גם בשמור למיניו השונים: גם בתעשיות רשת ועד עיבוד עור הכריש. בשובי לארץ ב־1930 נגשתי להקמת „האגודה הימית“ במקום „ועדת המים“ ואת בית הספר הימי „זבולון“. החובבים הראשונים שנתנו יד וזמן בעבודה היו ה"ה ח. ליבוביץ ועו"ד אפרתי. ב־1930 בספטמבר הופיעה המודעה על פתיחת „זבולון“ בתל־אביב, לפי שעה בתור שיעורי ערב, כי ההבטחות לבית ספר נורמלי יומי לא נתמלאו.
הימים היו ימי משבר ודכאון. רוב התלמידים והמורים לא היו מהסוג הרצוי. המורים היו מתנדבים. אני הייתי המנהל, גם מורה וגם ממלא מקום מורה מחסיר. בחודש הראשון נרשמו עד 40 תלמיד והלמודים העיוניים התנהלו בחדר שכור בבית ספר. אחרי כן עבר ביה"ס לשפת הים, לצריף „נמרוד“ של הציידים. במשך יותר משנה חפשנו מגרש על מנת להקים עליו צריף קבוע. פעמים הנחילה לנו העיריה מגרשים „שלה“, עד שהיינו נגשים לבנות, ואז היה מופיע בעל המגרש.
לבסוף, גלינו את המגרש שעליו נמצא כעת „זבולון“. מצאנו בו מחסן רחב ידים ובו אורוות חמורים ופרדות. המחסן היה שריד של בנין שצריך היה לפי התכנית להיות בית חרושת. בימי המשבר הפסיקו בעליו בבנין.
מבנין אפ"ק ההרוס קנינו דלתות וחלונות בדמי נדבות. סוף סוף הוקם מעין בנין להחסנת מכשירי למוד ואולם ללמודים. בכספי הגרלה נרכשו 2 סירות מפרש. מחברת „לויד טריאֶסטינו“ השגנו במתנה חגורות הצלה ותרן יפה. מחברת החשמל – חבלים וחוטי ברזל. ועדה מיוחדת קבעה צורת דגל ימי עברי, אשר בשבתות וחגים היה מתנוסס במרום. המורה לטבע בן־חיים חיבר 2 שירי ים במנגינות. הקהל היה מקבל תמיד במחיאות כפים את תלמידי „זבולון“ בעברם בחוצות ושירת ים בפיהם. „זבולון“ נודע ברבים.
הקהל התיחס אליו באהדה, אולם כאל חולמים. הלימודים נמשכו כסדרם. מכל קצוות העולם החלו להגיע מכתבים בשאלות ביחס לבית הספר והורים מפולין, מלטביה,מרומניה, מגרמניה ואפילו מאנגליה ומקנדה רצו לשלוח את ילדיהם ל„זבולון“. הכל חשבו כי זהו בית ספר נורמלי. סדרתי גם קורס פופולרי עבור חובבים בבית העם.
באביב 1932 היה „יום הים“ הראשון. קלוב „זבולון“ היה מקושט במפות ים, מכשירי למוד ימי, אוסף דגים, סיסמאות ים. אל חוף „זבולון“ הגיעו הסירות מהירקון. על התורן המודגל דגלי ים עמדו התלמידים במדיהם והיו מאותתים עם אלה שבסירות. בין האורחים היה גם ח. נ. ביאליק ז"ל. הוא היה נרגש ואמר לי: – „אם כן – התחלו זו“.
עם חבורת תיירים מאנגליה באה לחזות במחזה גם מרת ה. דיאמונד. מאז נשארה חברה פעילה של „זבולון“ ובחזרה לאנגליה התמסרה לבית הספר והשתדלה להשיג תקציב קבוע עבור בית ספר יומי, דבר שלא חדלתי מלשאוף אליו.
בתערוכת תל־אביב בשנת 1932 סידרנו באולם המכונות פינת ים. ספורטאי צעיר יהודי הגיע מגרמניה לבדו בסירת גומי דרך הנהרות והחוף המזרחי של ימנו, גם הוא צרף את סירתו לתערוכה בתור סמל המרץ היהודי. מכונן חיפואי צרף אלינו את המצאתו בצורת אופני־ים. סיסמאותינו משכו את הלב והכשירו לבבות לעתיד.
בזמן ההוא הוצאו לפועל טיולי יום נועזים ע"י הנוער מזבולון, „הפועל“ וארגוני ספורט שונים, מהירקון לבירות, לקפריסין ולמצרים.
בקיץ 1932 ביקר את „זבולון“ ה' לוצטו מאיטליה, קצין הצי האיטלקי. בשובו לארצו פרסם מאמרים על „זבולון“ ותקוות היהודים על יקיצה ימית.
אז באתי בקשר מתכתבים עם מרת דיאמונד לייסד ליגה ימית עברית עולמית. לפי התכנית, צריכה היתה היא ליצור תא באנגליה ולוצטו – באיטליה.
התנועה בגולה
בפאריס יסד מר י. גוראֶויץ אגודה ימית „רודי גל“ בפאריס, וסניפים לה, אחד באלג'יר ואחד בסלוניקי. הארגון הזה הספיק להוציא 3 חוברות בצרפתית. עתון „רודי גל“ הדגיש את העובדה כי ערי חוף הים התיכון מיושבים ע"י יורדי־ים יהודים כאלו במטרה אינסטינקטיבית לשמור את הדרך לארץ־ישראל עם שיבת היהודים.
הרופא ד"ר גוראֶֶליק, בוגר הגימנסיה „הרצליה“, כעת רופא בניו־יורק, ארגן שם ב־1928 קלוב ימי לאומי של הנוער.
ירמיהו הלפרין כ„ראש בית"ר הימי“ יסד יחד עם פרופיסור לוי מורינוס בית ספר ימי, בצ'יטה־ואֶקיה, איטליה, במפרץ העתיק של טריונון. בראש בית הספר עומד הקפיטן האיטלקי ניקולא פוסקו. עבור בית הספר נרכשה ספינת למוד בעלת 4 מפרשים ומוטור. הספינה בת 750 טון, נחשבת לגדולות ביותר ממין זה בים התיכון. המחזור הראשון גמר את קורס הלמודים השנתי ועליהם כעת לעבוד עוד 3 שנים בכדי לקבל את תואר קציני ים.
בית ספר ימי אחד נוסד בלאטביה, בעיר ריגה, ולו הספינה „תיאודור הרצל“. התלמידים מתקיימים מעבודתם היומית בהובלה בין חופי לאטביה והארצות הסמוכות.
בינתיים התעוררה מחלוקת בין המכסימליסטים ובין המינימליסטים, כלומר בין אלה שדרשו כי „זבולון“ ייהפך לבית ספר יומי נורמלי ובין אלה שהסתפקו בשיעורי ערב.
על יסוד הבדל זה התבטא בהתאמה גם הבדל בתכנית הלמודים. שום צד לא ויתר. ואז במשך שנת 1932–1933 התקיימו 2 „זבולונים“: נורמלי, יומי וגם שעורי ערב. אנשי שיעורי ערב תפסו בכוח את הקלוב ובית־הספר הנורמלי הוכרח לנוד ולהמצא בעלית בית אחד בקרבת הקלוב.
הבטחות לונדון לטובת בית ספר יומי לא התקיימו, ומאין ברירה פוזרה הכתה היומית אחר שנת התאמצויות קשות מאוד; נשארו רק שעורי הערב בהנהלת ע. טובים.
אולם הכוחות נחלשו, וגם שעורי הערב לא רק שלא התפתחו, אלא נחלשו, התכנית צומצמה.
אבל גם מאלה וגם מאלה עלו תלמידים אחדים בהזדמנויות שונות אל אניות זרות להתמחות.
„זבולון“ הפך למין ארגון ספורטיבי בהוספת מעט למוד של נאויגציה מבלי להתחשב אם התלמידים הוכשרו לכך או לא.
המינימליסטים ביטלו את שם „האגודה הימית“ והחליפוהו בשם „אגודת יורדי ים זבולון“.
אני רכשתי סירת־מפרש־מוטור למטרת דיוג של קבוצת בויאֶוסקי. סירה זו „קינגפישר“ צריכה היתה גם לשמש למכשיר למוד לבית הספר הנורמלי. בעגנה בפורים שנת 1933 בנמל יפו, נקרעה בלילה מחבליה ונדחפה בחזקה אל החוף.
בו בזמן בערך (סוף 1933) רכשו הקצינים הצעירים חודורוב וישראלי בהשתתפות ידידים את הספינה „כרמל“ בעירק להובלת משא. העסק לא הצליח, בעיקר מליקוי ארגון.
גם„חץ“ וגם „כרמל“ נרכשו, בעיקר ע"י יוונים, הקונים כל מיני כלי שייט ומצליחים בהם, ולהם צי מסחרי חופי העשיר ביותר בים התיכון. בספינותיהם שייכים העובדים על פי רוב למשפחה אחת. ההוצאות הן לפיכך מינימליות.
בקיץ 1932 נפרדו ספני יפו הערבים לשתי קבוצות יריבות: בראשונה היו מעט הספנים העשירים, בעלי רכוש בכלי טעינה ופריקה, ובשניה כ־40 ספנים פחות אמידים, שבחרו ביניהם ועד. הועד הזה פנה אל 4 יהודים (גם אני ביניהם בתור „מנהל בית ספר ימי“) בהצעה לעזור להם לקבל את עבודות היהודים תמורת שותפות ב־50 אחוז הן בעבודה עברית והן ברכוש (נגד תשלום) הסירות והרוחים. אנו הסכמנו וגם פתחנו משרד משותף בתל־אביב. מחדש קם לתחיה „ארגון עובדי הים“ וקמו תקוות. אולם עמילי המכס היהודים הגדולים התנגדו לכל הענין מסיבות מובנות. מר ד. איזמוז'יק, שעוד קודם עזר לכניסת הסבל העברי לנמל זה, החליט גם הפעם לפעול ולמרות התנגדות חבריו עמד לצדנו ופקד על ספינה אחת שהיתה צריכה להביא לו משא, למסור את העבודה לקבוצת הערבים שלנו. שני הצדדים של הערבים התכוננו לקרב. אולם מנהל המכס ברצונו להמנע מזה, איים לשלוח את כל הספינות לחיפה אם הערבים לא יבואו ביניהם לידי פשרה. הם התפשרו.
בעבודת פירוק ספינה נורואֶגית שעלתה על השרטון בקרבת חוף יפו הזמין הפורק מר זיצר צולל יהודי ראשון, ושמו ז'אק, לעבוד בים, זה היה אולי הצולל היהודי הראשון בחוף יפו.
קרבנות „עמנואל“
עם סגירת „זבולון“ היומי, הנורמלי כנ"ל יסדו שנים מהמורים שלו והם „יורדי ים“ הוא גראֶבנוב ז"ל וחברו לוין ז"ל, קציני ים מוסמכים, קבוצת עובדי ים בנמל על מנת לקבל עבודה כל שהיא במקצועם. הדבר לא עלה בידם. אז השיגו מעט כסף להשקיעו בספינת־משא להובלה בחופים הקרובים. נסעו לבלגיה, מקום למודיהם. במעט הכסף שהיה בידיהם קנו ספינה גרועה מאוד, עד שלא היתה ראויה לשימוש ושלטונות הנמל אסרו להפליג בה. אולם מרצם של הימאים הצעירים היה רב ביכלתם. לפניהם התנוסס בדמיונם הרעיון של ספינה כולה עברית. הם כינו את ספינתם בשם „עמנואל“ ובלילה ברחו מהנמל. נגדם הוצאה פקודת מאסר, אבל כבר לא השיגה אותם, אין עד לגורלם ולגורל הספינה. יצאו ולא נודעו עקבותיהם. „יורד ים“ הספיק לפרסם ב„הארץ“ אי אלו מאמרים יפים על חיי הים.
בזכרונות אלה יש לציין כי האגודה הימית שאפה בימי פריחתה להקים מזח של 60–100 מטרים בחוף מול קלוב „זבולון“. לשם נסיון מוקדם בקשר עם התכנית שהוצעה חשבנו לנחוץ לתקוע בתוך קרקע הים עמוד ברזל.
העמוד עומד במקומו כיום ובודאי שימש יסוד לתכנית הקמת המזח בת"א.
מר זיצר, סוחר צעיר מיוגוסלאַויה, קיבל מאת הקרן הקיימת זכיון לניצול מעיינות קורדאני בעמק עכו על שטח של עשרות דונמים לגידול דגים.
בענין המלטה מלאכותית וגידול השיבוטה (קאַרפ) החילותי לטפל עוד לפני כמה שנים, לפי בקשת מ. דיזנגוף ז"ל ואחדים מידידי סודרה חברת מניות, שבה היה המנוח נשיא.
רוב החברים היו זקנים ואנשים טרודים ובמשך חודש שלם אי־אפשר היה לכנסם לבחירת ועד פועל, עד שדיזנגוף חלה ונסע. גם מחלקת הנסיונות של הסוכנות, ע"י א' וילקני טיפלה זמן־מה בתכנית זו, וקיבלנו מקום לנסיונות ליד ודי רובין. הגשתי הצעה מפורטת. גם ד"ר ליבמן בשם הממשלה טיפל בשאלה. זיצר השקיע בענין כסף רב. הוא עובד בענין זה גם כיום, אולם הוא רק מביא שיבוטות מחו"ל ומחזיק אותן זמן מה בתוך הבריכות. אינו עוסק בהמלטה ובגידול שהן הן הופכות את הענין לתוצרת הארץ.
בחיפה, מלבד ארגוני הספורט הקבועים, מתקיימת האגודה „דלפין“ ובה הרוח החיה ד"ר בתר. ליד התכניון סודרו קורסים למדעי ים.
בעיר הנמל הפולנית הצעירה גדיניה התקבצו חלוצים וחלוצות, צעירים יהודים לקבוצת הכשרה ימית. למרות הלעג, הקור והרעב שסבלו קשי עורף אלה, למרות מכות וסטירות שהיו סופגים מהחברים הפולנים, הצליחו לחדור קודם לסבלות ואחרי־כן לסוארות וכעת גם בדיוג. הם מקוים לחדור גם לספנות. בהשפעת אגודת „זבולון“ אורגנו סניפים בפולין וגליציה, ומרת דיאמונט מאנגליה ביקרה בהם ועודדה אותם. לסניפים אלה יהיה ערך בתור תאים בתנועת הליגה הימית.
ב־1933 עלה לארץ ד"ר שטיניץ. הוא הביא אתו גם ספריה וגם מכשירי חקירה. אחד הפעילים המסורים לרעיון תחנת הנסיונות הימית והאַקואריום הוא ד"ר דנציגר. בעזרת חוג האגודה הזואולוגית האקדמית הובטח כבר סכום כסף ניכר להקמת התחנה והאַקואַריום.
לפני זמן מה אושרה לשם כך חברת מניות. המחלקה הטכנית של עיריית תל־אביב עיבדה תכנית לבנין. מאורעות תרצ"ו הפריעו ודחו, אולם יש תקוה שהענין יצא סוף־סוף לפועל. חכמי ארצות אחרות כבר באו בדברים עם ד"ר שטיניץ בענין זה.
כדי למלא את התמונה נזכיר גם את הסירה המוטורית „מכס נורדוי“ שנרכשה ע"י ד"ר קיש בשביל קבוצה בת 6 איש, אבל היא לא התחילה לעבוד (חיפה). וסירת „הרקולס“ נועדה לעבוד בים־סוף מטעם השותפות קצרת־הימים של קוזנגארד־קיש.
הקפיטן פרנקל עלה לארץ והביא אתו סירת־מפרש ומוטור בשם „ביכורה“, לשם דיוג בשיטת הטראל. אליו הצטרפו בראשונה (1935) לוצאטי ובויאֶוסקי. אולם אלה עזבוה. גם מפעל זה סבל תלאות רבות. כעת חידשה „ביכורה“ את עבודתה בעזרת הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים.
עם עלית היטל לגדולה התעוררה בעיר המבורג תנועה בין בעלי ספינות יהודיות ליצור בארץ־ישראל חברות ספנות.
הראשונים שהגיעו מגרמניה לחיפה ייסדו חברה לספנות חופית וטעו ברכשם ספינות של התאימו לתפקידן (1934). החברה שלהם בשם „אוריאֶנט שיפינג לויד“ פשטה את הרגל. לעומתם הצליחה משפחת בורכאד שיסדה את חברת „עתיד“, בעלת 3 הספינות: „עתיד“, מוטורית; „עמל“, קיטורית וריכרד בורכארד (יותר מאלף טון). היתה להם גם ספינה רביעית בשם „עליזה“ והם מכרו אותה ב־1936 לחברה מצרית. „עתיד“ יכולה להפליג גם בנהרות והיתה מגיעה גם לבודפשט ווינה [?] נהר הדונאו.
מר ל. ברקוביץ מבסרביה, ידע להסתמך על בעלי מקצוע ישרים, והוא רכש לו 2 ספינות איטלקיות, אמנם ישנות, והחליף את שמותיהן לשמות עבריים: „הר הכרמל“ ו„הר־ציון“. הוא יסד את החברה „לויד ימי ארצישראלי, בע"מ“, העוסקת בהובלה בין ארץ־ישראל ואירופה.
ע"י הא' ברנשטין נרכשה הספינה „תל־אביב“ ונוסדה החברה קצרת־הימים חברת ספנות ארצישראלית, בע"מ. סופה העגום של החברה הזאת ידוע לכולם.
עם פרוץ מהומות תרצ"ו התאזר הישוב עוז בכמה שטחים וגם בשטח הים. נכנסנו לתקופת בנין נמל תל־אביב ויסוד הליגה הימית. ענין הים חרג ממסגרת טיפול של בודדים והפך נחלת עם. נושא הזיותיהם של חולמים רבים נראה עתה לעין בהקיץ.
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3655, 19 במאי 1937, עמ' 8-9. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.
הדיוג תופס מקום חשוב ביותר בעולם התעשיה הגדול. בארצות המבורכות בימים ובנהרות התפתח ציד-הדגים והגיע למדרגה כזו שהכריע מתוך התחרות את הבשר.
אוצרות הים הם עשירים הרבה מאוצרות היבשה והכל תלוי בתנאי סידור העבודה הטכנית והניצול. על גדות הים האזובי, למשל, ברוסיה לא היה הדיוג מפותח כלל לפני 40–30 שנה. על חוף הים ישבו שם איזו דייגים רוסים שעשו בידיהם סירות ורשתות קטנות באופן פרימיטיבי למאד, ונסו להפליג בים לשם ציד הדגים. ומעט מעט נצחו במלחמה זו, ומצאו בדיוג מקור לקיומם. וכעבור שנים נודע להם כי בגרמניה מכינים רשתות מודרניות, שבכחן לצוד דגים הרבה בבת-אחת. אולם לא בנקל השיגו את הרשתות הללו, ולא בנקל יכלו להשתמש בהן בעת הראשונה.
אחרי כן נתעוררה אצלם שאלה חדשה: מה לעשות בדגים המרובים שהם שולים מן הים? כי מחירם בשוק ירד כל כך שלא היה כדאי עוד לטפל בצידתם. לעתים קרובות נאלצו הדייגים לעזוב את כל הדגה על החוף, כי לא היה להם חשבון להוציא הוצאות ולהביאה אל השוק. והמקרים האלה הולידו את הרעיון לשמר את הדגים באופנים ידועים. ולא היו ימים מועטים עד שנמצאו אנשים לעסוק בשימור הדגים ולקבלם מיד צודיהם.
ולמרות המחירים הנמוכים ביותר מצא הדייג הרוסי עוז בנפשו לעבוד ולהתפתח, כי המכירה לבדה עודדה אותו לכך.
ואז באה לדייגים הרוסים צרה חדשה. הם החלו לסבול בתמידות מחוסר מכשירים ורשתות. הרשתות הישנות נפחתו, ולא מצאו מקום לקנות שם מכשירים חדשים כשהיה צורך בהם. אי אפשר היה לגמרי לדייג לנסוע לגרמניה ולרכוש שם את המכשירים בדרך נורמלית. ואז הולידה הדרישה את היזמה אצל הסוחרים לפתוח חנויות מיוחדות למכשירי-דיוג.
ושני התנאים הללו, האפשרות להשיג את כל המכשירים הנחוצים מצד אחד והאפשרות למכור מיד את הדגים החיים מן הצד השני – הביאו מהרה לידי התפתחות התעשיה של הדיוג ברוסיה. ובמשך שנים אחדות היתה למפעלים גדולים ועשירים ואלפי דייגים פשטו על חופי הימים והתישבו שם על יסודות כלכליים בריאים. ומלבד אלפי העובדים הללו, שמצאו את מחיתם בציד הדגים ועיבודם, במסחרם והובלתם הודות לאמצעים הטכניים החדשים לניצול הים ועיבוד הדגה – הנה היה כיום בשר הדגה למזון יום-יומי זול.
בימי המלחמה לא הספיקו אוצרות היבשה להזין את מחנה הצבא, וכאשר חסר הבשר שמו תחתיו את הדגה. ובימי הרעב ברוסיה, כשחדלה היבשה מתת את יבולה לתושבים, החליפו את הלחם בדגים משומרים מכל המינים. מסלות-הברזל המובילות, למשל, לים האזובי לא הספיקו להביא שם די קרונות שיובילו במהירות את הכמות המוכנה של דגים כדי לפזרה ברחבי רוסיה הרעבה.
ואחרי כל האמור מתעוררת בלבנו השאלה: מדוע הדגים יקרים כל כך בארץ קטנה כא"י, היושבת לחוף ים התיכון והמכילה את ים כנרת העשיר בדגה. ומפני מה אין משתמשים בהם אלא בתור מותרות לכבוד שבת, חוץ מעניי העם? ומדוע יש לנו צורך להשתמש בקופסאות-השמורים הקטנות הרשומות באטיקטות חוץ-לארץ?
כדי להשיב על השאלות הללו, שפתרונן חשוב ביותר בשביל חיי-הכלכלה של א"י – יש לחקור את ה„נסיונות“ שעשו הדייגים היהודים בארץ, לראות את תוצאות פעולתם ולהבין בעיקר מדוע נתנו תוצאות כאלה.
(המשך יבוא)
א. צ. ברצון
(המשך מגליון מ"ז)
מלבד, נסיונות קטנים שנעשו בדיוג היהודי בא"י ואשר לא השאירו אחריהם כל זכרונות ותעודות – יש לחשוב את הנסיון הראשון שנעשה במקצוע זה בעתלית בשנת 1921. וכעבור כמה שבועות של עבודה בטלה הקבוצה, וההנה"צ הוציאה עליה סכום של 1200 לירות בערך.
הנסיון הבלתי מוצלח הזה הוליד את הדעה בתוך הצבור, כי אי אפשר לפתח את הענף החשוב של הדיוג על ידי יהודים. השקפה כזו נתהותה גם בהנה"צ, שלא מצאה לנחוץ לחקור את הסבות האמתיות של כשלון הנסיון. והנה הדברים כהויתם.
חברי הקבוצה, למרות מסירותם והשתדלותם הרבה להניח את היסוד לדיוג היהודי – לא היו מומחים לדבר, והם הזמינו בתור דייג מומחה יהודי ספרדי אחד מטבריה. אולם הוא נמצא בלתי מסור לעבודה וחשב לו את הדבר לעסק פרטי, מבלי שים לב לחלוצים האומרים ליצור ענף כלכלי חדש.
אולם לא רק בזה צפון סוד הכשלון של הקבוצה. העיקר הוא שעתלית היתה עוד בשנת 1921 מקום מלריה מסוכנה. חוף הים, ששם התישבה הקבוצה, היה מוקף בצות-קדחת, שבימי הגשמים הפריעו מלבוא בשום קשרים עם המושבה ועם תחנת הרכבת. מחמת הביצות אי אפשר היה להמציא מזונות לקבוצה, ובמקרים המעטים של ציד הדגים לא היתה יכולת להמציאם לתחנה או למושבה.
לא היו ימים מועטים ורוב החברים חלו במלריה, והובלו לביה"ח הדסה בחיפה. וכך נהרסה קבוצת-הדיגים העברית הראשונה. הרשתות והמכשירים הלכו לאיבוד. חלק מהם לקח לו ההדייג הספרדי וחלק יחד עם הסירה נמסרו ל„גדוד העבודה“. וגם הוא עשה נסיון קטן להמשיך את העבודה בהנ[ה]לתו של הדייג היהודי – רייגרודסקי. אולם הרשתות והמכשירים כבר נתקלקלו ולקנות אחרים לא היו אמצעים, ועל כן נגמר גם נסיון קטן זה בכשלון.
הדברים האלה מוכיחים כי לא הדיוג ולא הים התיכון אשמים באי-ההצלחה אלא אי-הזהירות של ההנה"צ, שהושיבה קבוצה בתנאים בלתי-אפשריים אלה. וקשה גם להבין על איזה יסוד הוציאה ההנה"צ את החלטתה כי אי אפשר ליצור בארץ על ידי יהודים את ענף הדיוג.
בשנת 1923 הוטבו התנאים בעתלית, משום שחברת המלח הובישה את הבצות, ושוב אפשר היה לעורר את השאלה על התישבות קבוצת דייגים במושבה. אולם ההנה"צ התיחסה לענין בחוסר-אמון גמור. בכ"ח אפריל 1923 באה במקרה חבורת עולים מקושטא, שהביאה בידה רשתות ומכשירי-דיוג בסכום העולה על 300 לירות. וכאשר נתברר אחר כך באה החבורה על יסוד זה שבארץ ישנם כמה דייגים מומחים מן הגרים, אלא שאינם יכולים לעסוק בעבודתם מחמת חוסר אפשרות להשיג רשתות ומכשירים. הבאת המכשירים עוררה אז את השאלה ליסד קבוצה של דייגים, אלא שהיה דרוש סכום כסף כדי לשלם דמי מכס-הגבול על המכשירים. מחלקת הדיוג הממשלתית מצאה לנחוץ לזעור לפדיון הרשתות, אולם ההנה"צ הסתלקה מהוציא קצת כססף על מטרה זו ועל יסוד הקבוצה.
בינתיים עברו כששה חדשים עד שנאותה ההנה"צ להוציא 138 לירות. אולם הסכום נתקבל בשעה שחלק גדול מן הרשתות כבר כורסם בפי העכברים במחסני המכס. ולמרות זאת נוסדה סוף סוף הקבוצה בקבלה בדרך חסד מחברת המלח אהלים קרועים ומטות שבורות. ואז החלו החלוצים המסורים לעבודתם והרעבים למחצה לפרוש את הרשתות, בקבלת הלואה פרטית לקנית סירה.
בי"ג נובמבר [3]192 החלה הקבוצה לצוד דגים, וכמה גדל הפלא כאשר צדה כמעט בכל יום במשך כמה שבועות כעשרים רוטל דגים ויותר, לא פחות מקבוצת הדייגים הערבים, והביאה אותם למכירה בחיפה.
היו גם מקרים שהקבוצה צדה יותר ממאה רוטל, וכאשר הביאה את הדגים לחיפה נאלצה למכרם לסוחרי-הדגים העברים במחיר נמוך ביותר. פתיחת מחסן בחיפה למכירת „דגים יהודים“ של הקבוצה שנתה מיד את דעת הקהל ודעת ההנה"צ על האפשרות לפתח את ענף הדיוג בארץ על ידי היהודים.
אולם למרות ההצלחה של הקבוצה נמצאה בתנאים קשים ביותר. החלו הגשמים המרובים, וסערות עזות נשבו מן הים והפכו את האהלים, המטות, הכרים וכל החפצים צפו במים רבים, והחלוצים המוסרים את נפשם על עבודתם לא מצאו מקום לנוח בו אחרי ליל עמל רב על פני הים.
אז נתעוררה השאלה להקים צריף לקבוצה, והיא לא סבלה כל דחוי. בששי לינואר 1924 התקיימה ישיבה של מחלקת המסחר והתעשיה בהנה"צ, שגם ה' רוזנפלד מפיק"א השתתף בה. ונקבע תקציב של 240 לירות בעד הקבוצה, שחמשים לירות מהן צריכות להנתן תכף לצרכי הקמת צריף.
אולם כמה מתמיה הדבר, כי מסך 240 הלירות אושרו רק 150 לירות, שנמסרו לתעודתן רק בי"חח אוגוסט של אותה השנה, היינו כעבור שבעה חדשים. התנאים הבלתי אפשריים של הקבוצה, שחכתה בכליון עינים להקמת הצריף, עוררו סכסוכים רבים בין החברים ולאחרונה עזב המומחה את הקבוצה. וכאשר נתנה ההנה"צ את הסכום הקבוע, כבר אחרה את המועד והיה מסופק אם ישיג הדבר את מטרתו.
ואחרי זמן מרובה יוכיחו פנקסאות ההנה"צ כי היא נתנה כספים להתפתחות הדיג היהודי. אלא שלא הצליח, משום שדגי ים-התיכון וים-כנרת הלכו למקום אחר…
לא טובים מאלה היו התנאים של חיי הדייגים שהובאו מסלוניקי לעכו, ולא טוב מזה היה היחס גם להם. ולא לחנם השמיעו את קולם: „הבו לנו את התנאים הנחוצים לעבודה, או החזירו אותנו לסאלוניקי ונצוד שם דגינו!“
איזו הם התנאים הראויים להווצר בעד הדייגים היהודים בארץ, כדי שיוכלו לפתח את העסק הזה?
בכל מדינה הדייג הוא גם אכר למחצה, היינו שיש לו משק חקלאי קטן, גן, פרה ועופות, ובמשק זה משתתפים עמו בעבודה גם בני משפחתו. כחמשים אחוזים מצרכיו הוא מקבל מן המשק, וזה נותן לו את האפשרות לשמור את מועדי הים ולבחון את השעה הרצויה לדיוג. הדייג צריך להיות מבוסס על יסוד בטוח, למען יהיה חפשי לשים לב לאפשרויות ציד-הדגים.
גם קבוצת הדייגים בעתלית הכירה בנחיצות יסוד לקיומה, אולם היא לא זכתה לכך, והיתה נאלצה לצאת לעבודה בתעשית-המלח לכל היום, ומתוך כך נטשה את הים.
התנאי השני הוא לסדר את מכירת הדגים הטריים במקום הציד, כדי שלא יבטל הדייג מזמנו להובלתם העירה.
בתנאי השלישי הוא לקבוע מקום לדייג, שיוכל לקנות שם את הרשתות ושאר המכשירים בשעה שיש לו צורך בהם.
אם יתקיימו שלשת התנאים העיקריים הללו ונלך בדרך שהתויתי, ישנם סיכוים טובים לפתח את תעשית הדיוג בארץ, שתיצר ישובים אחרים על חופי הים-התיכון וכנרת. יש כאן מקום לסדר כמה מאות משפחות על יסודות כלכליים בריאים. ויש לדון ביחוד על השאלה עד מה כדאי להכין שימורי-דגים בשעה שהפח מובא מחו"ל ויש עליו מכסים גדולים.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 