ארץ־ישראל וסוריה בימי מלחמת העולם

מאת
אברהם אלמאליח

פעולותיו הימיות של הצי התורקי

הצי התורקי והצי הרוסי נמנעו תמיד מפגישה איזו שהיא, משום שאלו היו אבדות לאחד מהם היו יכולות להיות אבדות שאין להן תקנה. לעומת צי גדול ואדיר כצייהן של בריטניה וצרפת לא העיז הצי התורקי הקטן והפעוט להראות ויסתפק רק במלחמת הגנה, לשמור על מבצרי הדרדנלים. כל הציים נשארו איפוא נחבאים בתוך בסיסיהם תחת הגנת אניותיהם הקטנות, אוירוניהם ומוקשיהם. בכל זאת פרצו אילו מערכות בים־השחור ובים־האגאי. האניות התורקיות־גרמניות התפרצו התפרצויות פתאומיות ותחזרנה מיד לבסיסן־הימי: קושטא.

משעה שנספחו האניות „גבן“ ו„ברסלוי“ לצי התורקי ירד ערכו של הצי הרוסי בים השחור. אולם תותחי הצי הרוסי בים זה היו יותר מעולים. שלשה דרידנוטים שבנינם היה צריך להגמר בשנת 1915 היו נבנים בסיבסטופול. שמם היה „קטרין השנית“ ו„קיסרית מריה“, ו„אלכסנדר השלישי“.

ע"י האניות הללו היה הצי הרוסי צריך להיות יותר אדיר מהצי התורקי אך במהירות ובמשקל היה הצי התורקי עולה על הצי הרוסי. זה האחרון שבסיסו היה בסבסטופול, רחוק מקושטא, לא היה יכול לעשות הסגר על מבצרי הבוספורוס או לתקוף אותם, וכל תפקידו היה איפוא להעמיד כעין מחיצה בין „קרים“ ובין חפי אנטוליה.

במשך חדש אוקטובר שנת 1914, היו שני הציים, הרוסי והתורקי משגיחים היטב בים השחור, נפגשו הרבה פעמים, אך לא תקפו אחד את השני, משום שהמלחמה לא הוכרזה אז עדיין בפעל.

הצי התורקי־גרמני היה בידי האמירל סושון כאמצעי שעל ידו יוכל להחיש את כניסתה של תורקיה המפקפקת למלחמה. הצי יצא מהבוספורוס ביום 28 לפנות ערב, עבר את 500 הקילומתרים המבדילים בינו ובין החפים הרוסים ויתקף בהרבה נקודות, ביום 29 אוקטובר, את החפים מבלי הודעה מוקדמת. תרפידים תורקים הטביעו באודיסה את התותחנית הרוסית „דונץ“ ויגרמו נזקים רבים להרבה אניות מסחר שביניהן היתה גם האניה הצרפתית „פורטוגל“. ה„גבן“ הרעישה את סבסטופול והטביעה את אנית־המשא „פרוט“, ו„הברסלוי“ – הרעישה את „נובורוסיסק“. הצי הרוסי שרצה להשתמש בהזדמנות פזורו של הצי התורקי, בכדי לתקף אותו, לא יכול לעשות זאת משום שהצי התורקי נמלט לבוספורוס בטרם ישיגהו הצי הרוסי.

האמירל סושון, הודות למהירות אניותיו, טאטא אח"כ מהים השחור את כל הצלבניות. באחת ההתקפות הללו, ביום 17 נובמבר 1914, נפגשה ה„גבן“ עם אניות-שריון רוסיות סמוך לסבסטופול, והללו זרקו עליה הרבה פצצות, אך לא פגעו בה, כי נמלטה מיד לקושטא ותתוקן.

בשנת 1915 נגמר בנין שני הדרידנוטים הרוסים, וע"י זה עלה ערך הצי הרוסי על הצי התורקי בים השחור.

הצי התורקי היה שומר על קושטא מפחד התקפה על הדרדנלים מצד הצי הבריטי האדיר. הרוסים היו יכולים איפוא לפעול באין מפריע בים השחור בשנת 1915; ואמנם הם תקפו את כניסת הבוספורוס, אך לא הצליחו אף פעם להכריח את הצי התורקי לצאת מתוך המבצרים.

בראשית שנת 1916 באה הרוחה לצי התורקי, כי האנגלו־צרפתים יצאו מגליפולי, והצי התורקי היה איפוא חפשי במעשיו. הצוללות הגרמניות הופיעו בים השחור. אחדות מהן באו מגיברלטר ומהמיצרים העותמנים, אולם רבן היו נשלחות לקושטא ולבורגס כשהן מפורקות ושם היו מרכיבים את חלקיהן וזורקים אותן הימה. כל חפי תורקיה היו מוגנים ע"י מוקשים, והצי נמנע תמיד מצאת למרחבי־הים.

בשנת 1917 התבלשבו כל המלחים הרוסים ולמרות מאמצי קציניהם החריבו את ספינות המלחמה שבים השחור ביום 23 יוני 1918. דבר זה החזיר לצי התורקי את השלטון הגמור בים השחור עד שנת 1918 והרחיק כל אפשרות של מערכה ימית בים זה.

* * *

בים האגאי היו לצי התורקי, אויבים כבירים ואדירים: צייהן של בריטניה הגדולה וצרפת.

הצי הצרפתי פעל בשנת 1914 בים התיכון המערבי, והצי הבריטי – התרכז במלטה. ההבדל בין הצי הבריטי ובין הצי התורקי היה עצום ואין כל פלא איפוא אם שתי האניות הגרמניות ה„גבן“ וה„ברסלוי“ נחפזו להמלט ולהסתתר בדרדנלים, ביום 11 אוגוסט שנת 1914 מפחד הצי הבריטי. חלק מהצי הבריטי שמר על כניסת הדרדנלים ולא נתן לאניה תורקית שהיתה חשודה בהסעת מלחים גרמנים, לצאת מהמבצרים. מאורע זה היה אחת הסבות להכרזת המלחמה התורקית ביום השני לנובמבר שנת 1914. באותו יום הטביעו האנגלים בים־האגאי תותחנית תורקית „בורק ראיס“. ביום השני לנובמבר 1914, התחזק הצי הבריטי ע"י חלק מהצי הצרפתי של האמירל „גפראט“. והצי המשותף הזה הקיף והסגיר את הצי התורקי בתוך המיצרים ולקח לו בתור בסיס־ימי את מודרוס. מצב זה נמשך עד יום שביתת־הנשק.

כחותיהן הימיים של בריטניה וצרפת בים התיכון היו, כמובן, הרבה יותר אדירים מהצי התורקי כלו; בריטניה וצרפת רכזו כחות ימיים אדירים קרוב לדרדנלים, מפחד שמא יתפרץ הצי האוסטרי מ„פולה“ ויבוא להסתתר בים־השיש. כחות הצי הבריטי־צרפתי בים־התיכון היו מורכבים בשנת 1915 מ18 אניות־שריון, 40 משחיתים, 15 תרפידים 12 צוללות ועשרים מוניטורים.

הצי התורקי נסה הרבה  פעמים לשבור את ההסגר־הבריטי־צרפתי, אך כל עמלו עלה בתהו.

אפס, בליל 8 למרס שנת 1915, נמלט התרפיד „דמיר חיסאר“ מהדרדנלים, הגיע לאיזמיר ויטביע ביום 11 מרס את הספינה נושאת אוירונים האנגלית „אן־ריקמרס“. ביום 16 אפריל 1915 תקף את אנית־המשא „מניטו“ סמוך ל„סקירוס“. ה„מוענת מיליה“ התורקית הצליחה להטביע את אנית־השריון האנגלית „גלית“ במפרץ „מורטו“ ביום 13 מאי 1915.

מיום 25 אבריל 1915 נשלחו צוללות גרמניות לים־התיכון, כשלשים צוללות קטנות הובאו כשהן מפורקות דרך פולה לקושטא, והגדולות שבהן, נכנסו לים התיכון דרך גיברלטר. ביום 27 עד 29 מאי הטביעה צוללת גרמנית לפני חצי־אי גליפולי את אניות השריון האנגליות „טריומף“ ו„מזסטיק“. ולרגלי האסונות האלה הכרח הצי האנגלו־צרפתי להסגר במודרוס ואניותיו הקטנות השגיחו על כניסת הדרדנלים.

ביום 20 לינואר 1918 יצאו ה„גבן“ ו„הברסלוי“ מבסיסן ותגענה עד „למנוס“ ושם הטביעו את המוניטור „רגלן“ ועוד אנית־משמר אחרת. אולם, ה„ברסלוי“ נפגשה במוקש־ים ותטבע, וה„גבן“ נזוקה הרבה, אך הצליחה לחזור מיד לדרדנלים לשם תקון.

ציי בריטניה וצרפת נסו לגרום נזקים לצי התורקי בתוך מחבואו. צולללותיהן חדרו הרבה פעמים לתוך הדרדנלים וביחוד בשנת 1915. אולם נסיונות אלו עלו לצי הצרפתי באבדן ארבע אניות אלו: „ספיר“, „ז'ול“, „מריוט“ ו„טורקואז“. הצוללות האנגליות הצליחו להטביע שלש או ארבע אניות תורקיות (אנית־השריון „חיירדין“ הוטבעה ביום 8 אוגוסט 1918, התותחנית „פליניקי־דאירה“ הוטבעה ביום 29 אבריל 1915 והתרפיד „יאר־חיסאר“ הוטבע ביום 3 דצמבר 1916).

אוירוניהן של אנגליה וצרפת זרקו פצצות על אניות־המלחמה התורקיות, וביניהן על ה„גבן“ שהוטבע ב„נגארה“ ביו 27 ינואר 1918.

מצבו של הצי התורקי בים האגאי, לא נשתנה לרעה אלא ביום שביתת הנשק שנחתמה במודרוס. ביום ההוא חדר הצי האנגלו־צרפתי של הים האגאי עד קושטא ויפרק את כל הנשק מעל הצי התורקי מבלי מלחמה.

החבורים הימיים של תורקיה

בשנות 1918–1914 היה הים דרך־חבור הרבה יותר מאשר במת־מלחמה. אולם, תורקיה לא היתה זקוקה לחבורים ימיים בשביל מלחמתה. כל חמרי התעשיה והתוצרת שהיו נחוצים לה היו נשלחים ומגיעים אליה מממשלות המרכז ע"י מסלות הברזל המזרחיות. רק עם טריפוליטניה היתה מתחברת בתחלה ע"י אניות מפרשים, ובשנת 1915 ע"י הצוללות הגרמניות שבסיסן הימי, היה „סולום“ ו„מסראתה“. חבוריה־הימיים היו עוזרים ביחוד להפצת הפן־אישלמיות.

בנוגע לחבורים הפנימיים, היה הים יכול להיות לתועלת לא־מעטה לתורקיה למרות זה שכל מדינותיה היו מחוברות ביניהן ע"י מסלות ברזל האסיטיות. אולם מסלות הברזל שלה לא היו שלמות, הן לא היו מספיקות להוביל מקושטא לשאר נקודות הממלכה, צרכי מלחמה וגדודי־צבא.

ארך הדרך היה יכול להיות יותר קצר אלו היו כל המסעות נוסעים דרך הים.

חשיבות דרכי־הים היתה יכולה להיות גדולה מאד לתורקיה מבלי להיות חיונית. תורקיה היתה יכולה להפיק תועלת מאחדים מחפיה המסודרים כגון טריביזונד, איזמיר ובירות, וביחוד ממפרציה ומחפי־הדיוג שלה.

*   *   *

במשך השנה הראשונה של המלחמה, (אוגוסט שנת 1914 – אוגוסט 1915) יכלה תורקיה להבטיח את חבוריה, דרך־הים, עם קוקז, קושטא, סמסון, טריביזונד. המשאים היותר חשובים היו נשלחים ע"י אניות שהאניה „ברסלו“ ואניות־גדולות אחרות, היו מלוות אותן.

בקיץ שנת 1915 – עלה ערך הצי הרוסי על הצי התורקי, ואז לא היתה  יכולה תורקיה לשלוח את מטעניה דרך הים. היא הוסיפה לשלוח את צרכי המלחמה שלה באניות מפרשים הנוסעות לארך החפים. אולם בסוף שנת 1916 שמו הרוסים קץ לכל המצב הזה, ע"י זה שהרעישו את כל החפים התורקים והחריבו יותר מאלף אניות מפרש בים השחור.

הרוסים הרעישו גם את החוף „זוגולדק“ שממנו לקחו התורקים פחם, והצמיתו את כל האניות הקטנות שהיו עובדות בו. ע"י כך, התחילה הממשלה העותמנית להרגיש יותר ויותר את חסרון הפחם, והצי הגרמנו־תורקי לא יכול לזוז על נקלה. תוצאותיו הצבאיות של ההסגר החלקי הזה היו חשובות מאד להצלחת ההתקפות הרוסיות בקוקז ולהצמתת כחותיה החמריים והמוסריים של תורקיה בשנות 1916 ו1917. בענין זה כמו בכל המערכות שביבשה – המהפכה ברוסיה היא היא שהצילה את תורקיה מחרבן גמור.

(עוד יבא).

"דאר היום", שנה תשיעית, מס' 122, 2 בפברואר 1927, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

ירושלם.

החמידיה בירושלים. – עורכנו מודיענו מאלכסנדריה כי אנית-המלחמה „חמידיה“ שהראתה כ"כ נפלאות במלחמה הנכחית הגיעה בימים האלה לאלכסנדריה.

בגליונות הבאים נמסור את פרטי הבקור של עורכנו באניה „חמדיה“ ושיחתו עם מפקד האניה ראוף פשה.

בקור עורכנו ב„החמדיה“ *)

אנית-השריון התורקית „חמידיה“ שהראתה כ"כ נפלאות והצטינה בגבורה אמתית הגיעה בזמן האחרון לאלכסנדריה והופעתה עשתה רשם גדול בעיר. מאות ואלפי אנשים עמדו על החוף לראותה ויריעו לכבודה תרועות שמחה. מושל העיר  ורבים משרי הממשלה המצרית עלו על האניה לברך את מפקדה האביר המצוין הוד מעלת ראוף ביי.

מובן כי אנכי השתמשתי בהזדמנות זו לבקר את האניה שלנו בכדי  למסור רשמים אחדים לקוראי „החרות“.

האניה עמדה קצת רחוק מן החוף וכמעט רחוקה מיתר האניות שעגנו אז שמה. בשעה תשע ועשרים רגע עליתי לאניה עפ"י רשות מיוחדת מהמפקד שקבלני מיד בחביבות רבה.

כשדרכו רגלי על גב האניה התחיל לבי דופק. רשם חזק שאי-אפשר לתאר עשתה עלי „החמידה“ בגדלה ובתכניתה ובסדריה ואפילו באי-נקיותה.

האמנם עומד אני על גב „החמידיה“? שאלתי לעצמי. האם זהו „השד“ הנורא כמו שכנוה העתונים? ובאמת מי שרואה את הפנים הצמוקים של מלחי „החמידיה“ חושב לרגע כי אלה הם „שדים“, צללים אמתים. אבל, כשחודרת העין במבט עמוק לתוך רשמי הפנים ורואה את עיניהם הבוערות כלפידים, ירגיש מיד את הגבורה החבויה בתוך הפנים וה„צללים“ האלה. כלם מפיקים עז וגבורה, אמץ ומרץ שאין דוגמתם. וכשמדברים אתך אתה נוכח שהם עשויים לבלי חת, שהם עלולים להקריב את נפשם על מזבח אהבתם למולדתם היקרה.

לקראתי יצא צעיר קצת גבוה, חסון ובריא וקומתו זקופה ופניו מפיקות עז ואמץ. בעיניו הקטנות והבהירות אפשר לקרא תבונה ודעת. זה היה המפקד ראוף ביי, שבא בכבודו ובעצמו לקבל את פני.

רגע עמד אצלי ואח"כ עלה על גב האניה ובמנוחה חרישית הסתכל בעבודת המלחים שהיו עסוקים וטרודים בהכנות הנסיעה, כי באותו יום הפליגה „החמידיה“ למקום בלתי-ידוע. ואחרי כן שוב פנה אלי  ויכניסני לחדרו היפה והמקושט בטעם מזרחי ארופי. על הקיר היתה תלויה תמונתו של הוד מלכנו השלטן וגם תמונתם של מחמוד שבקת פה, יוסוף עזידין, ואחמד ריזא ביי. שנינו ישבנו על ספה קטנה ושוחחנו כעשרים רגע.

בענוה יתרה, ובדברים מדודים ושקולים ספר לי כאוף ביי הגבור את כל התלאות הגדולות שעברו על אניתו „חמידיה“ עד שהצליחה להמלט מתוך מבצרי הדרדנילים ולא להראות לעיני האניות היוניות שהיו משוטטות הרחק משם ואורבות לצעדיה מכל עברים. המכונות לא השמיעו שום שאון. על גב האניה פרשו שמיכה שחורה ומתוך נקבי האניה יצאו אדים כערפל ממש שכסו אותה כלה. וכאשר עברה ה„חמידיה“ בין שורת האניות (זה היה בלילה) לא הרגישו בה כלל כי חשב חשבו את אדי האניה לערפל כבד. האניה התהלכה בזהירות יתרה באפן שהראתה סמנים של גבורה אמתית.

ראוף ביי ספר לי כיצד ירתה האניה על ספינות האויב בשיאו ובעוד איים אחדים, וכיצד מתהלכת ומשוטטת עכשו בים הגדול ורחב-הידים.

„כשעברתי דרך סן-יוהן-די-מידבה, – אמר לי ראוף ביי – ראיתי כשמנה-עשרה אניות-שיט ואניות-מפרשים יוניות וכעשר ספינות-מסחר. בתחבולה גדולה הצלחתי להשקיע הימה שמונה ספינות-מסחר ואנית-מפרשים אחת, ולהמלט מהר לים-איז'י.“

„ – אומרים כי על האניה „חמידיה“ ישנם פקידים ומלחים אנגלים המורים את דרכיה. האמנם נכון הדבר? שאלתי אני את המפקד.

„ – חס וחלילה! ענה לי ראוף ביי בבטחון גמור ובתנועה של גאוה. שקר ענו בי העתונים כי נלחם אני עפ"י עצת איזה מפקד אנגלי שלא היה ולא נברא. המפקד הראשי הוא אנכי בעצמי ואין איש אחר זולתי. אולם עלי לשבח את פקידי בפניהם – ובדברו הורה באצבעו על שלשה פקידים שעבדו בתא הסמוך – על הצטינותם במשמעת ובמלוא כל פקודותי. אבל…

הוא לא סיים את דבריו. מלח תורקי אחד, קצר אך מלא תנועה, בא לפני המפקד וילחש באזניו דברים אחדים בתורקית.

מיד קם ראוף ביי ויגיד לי לעלות עמו על המצפה. הוא התבונן רגעים אחדים באפק הרחב, הסתכל ובחן בעינו החודרת את עמדת האניה ועבודת המלחים ואחרי רבע שעה של הסתכלות והתבוננות עזב את מקומו ויגיד למלח הקצר:

„גייל, עלי, בראק! (בוא, עלי, וראה!). המלח עלי עמד במקומו ויחקה את מעשי אדונו ואחר-כך ירד ואמר: „ג'וק איי!“ (טוב מאד!).

אנכי עמדתי כמשתומם ולא הבנתי פשר דבר. אז נגש אלי המפקד ובבת-צחוק על שפתיו אמר לי:

„מלחי שלי טעה בחשבונו… אך אני נתתי לו לקח הגון…"

וטרם באר לי את ה„טעות“ שעליה מדבר, קראני לשוב לחדרו.

„מעולם לא יגעתי כמו עכשו – אמר לי ראוף ביי ויושיט לי סיגרה – אבל יגיעתי זו מנעימה את חיי. מטבעי איש סבלן אנכי ובסבלנות זו מרגיש אני ברוחי אמץ רב. אין אני נח אף רגע אחד. כל העבודה מוטלת עלי: ההפקדה, ההשגחה, הבקורת, סדור התכסיסים, ואפילו הכתבנות. אולם מרוצה אני לראות שפקידי ומלחי מקשיבים לי וממלאים את פקודתי באמונה ובהתמסרות אמתית.

ורק צר לי על דבר אחד – הוסיף המפקד החביב בסלסלו את שפמו הקטן בידו – על זה שאין אני מקבל משררת הימיה ידיעות בפרוטרוט על כל המארעות והמקרים הנארעים בתורקיה וכל פרטי המהלך של המלחמה. כל הידיעות שאני מקבל מהוזרה אינן מפורטות די-צרכן.

„אולם – סיים המפקד את דבריו – אין אני יכל להגיד כלום בשעה שהמצב חמור והממשלה עמדה בדאגותיה. כשהמולדת בסכנה צריך לרוץ אליה ולהצילה, וזאת עושה אני במלאי את חובתי ביחס למולדתי“.

שעת הפרידה הגיע ואנכי הגשתי להמפקד האהוד את תודתי בעד הפרטים שמסר לי בחביבותו וברכתיו כי יצליח בדרכיו ואויביו, שהם אויבי מולדתנו, ילבשו בשת ועליו יציץ נזרו.

ברשם חזק שאי-אפשר לתאר נפרדתי מהאניה „חמידיה“ שמלאה תפקיד נפלא שכמוהו לא ראינו בשום מלחמה וממפקדה ראוף ביי שמצטיין באמץ-הרוח ובאבירות הלב המצויים רק אצל התורקים ובני ערב.

חב"ר.

*) הכתבה הזו נשלחה בשעתה מעורכנו אך נאבדה בדרך, ומפני חשיבותה בקשנו מעורכנו לכתוב אותה מחדש. ואף כי עבר זמנה ראויים הדברים להשמע. – המערכת.

"החרות", שנה חמישית, מס' 157, 23 במרץ 1913, עמ' 2; מס' 202, 25 במאי 1913, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

ה„חמידיה“ באלכסנדריה

עוד פעם באה החמידיה, ספינת המלחמה התורקית, לאלכסנדריה, והמצרים הריעו לקראתה תרועת שמחה וכל ארבע ועשרים שעה שיכלה לעמד באלכסנדריה, לפי החקים הנהוגים בשעת מלחמה לא חדלו הערבים להרעיש את חלל האויר בקריאות תחי חמידיה, תחי תורקיה, יחי האסלאם.

מיד בהגיע הספינה לנמל אלכסנדריה ירד אחד מפקידי המלחים אל היבשה ומסר כתב להממונה על הנמל, ואחר כך ירד מפקד הספינה ראוף בי וילך אל היכל החדיו ושם נתקבל לראיון אצל החדיו.

רבים מכתבי העתונים התאמצו לעלות אל הספינה אך לא עלה בידם רק לאחד מעורכי העתון האנגלי „אג'יפסיאן גזת“ הורשה לעלות, ואלה הדברים שספר העתון הנזכר אדות זה.

הגענו להספינה והתחיל וכוח ארוך עם קצת המלחים הערבים ופקידי הספינה שעמדו למטה וקצת הפקידים מלמעלה שעמדו שחים מבעד להמעקה. בלשון אנגלית צחה הצהירו לנו כי אפילו מורשה העתונים של העולם כלו אם יבוא לא יקובל, כי כך מצות רב החובלים, שאיננו כעת פה. „יבוא נא מחר“! – אבל מחר בבקר תפליג הספינה מהנמל.

והנה ברגע זה נשמעו קולות של תרועת שמחה מפי אלפי אנשים מתוך האניות שעמדו מסביב להחמידיה. וראינו כי בא המפקד ראוף בי.

המפקד הזה אדם דק הקומה, מראתו נחמד. נתקרבנו אליו:–

„הן! בא כחו של העתון אג'יפסיא גזת יוכל לעלות על הספינה“. – הוא בעצמו אינו יכול לאמר לנו כלום, אבל אין מונע אותנו מלשיח עם פקידי הספינה, אף על פי שצריך לאמר את האמת, כי גזרתי עליהם לבלי יגידו דבר.

– הנתקלקלה קצת הספינה מפני ספינות האויב שרדפו אחריכם?

– שום קלקול. לא נפגענו, ולא נפל ממנו אפילו איש אחד, למן היום שהפלגנו מן הדרדנילים ביום י"ד ינואר. יבדק נא אדוני את כתלי הספינה מצא לא ימצא שום סימן של פגיעת כדור. הקלקולים שתקנו במלטה נעשו בסבת הסערה שהיתה על הים. מי הים הגיעו עד המכונות שלנו. אך לא האויב עשה לנו שום רע.

– בכלל, היה לכם נחת רוח?

– נחת רוח הרבה. שיטתנו עלתה יפה מאד.

– אבל, הלא מכחישים הידיעה שנתפרסמה כי הייתם בקסנדרה?

– הכל מכחישים, ענה המפקד בבת צחוק, ויכנס אל התא שלו.

ופקידי הספינה, חרף מצותו של המפקד, דברו בכל זאת. הם באים עתה מים אדריה, ויספרו כי עשו בסן גיאובני הרבה יותר נזקים ממה שהודיעו התלגרמים. הם הטביעו שבע ספינות יוניות וסרביות, אפס הים אינו עמוק במקומות ההם והאנשים יכלו להנצל. ספינת קיטור אחת נחרבה כלה. הם לא יכלו לראות כמה אנשים טבעו, אבל, הידיעה שפרסמו התלגרמים כי נאבדו חמשים איש היא הרבה למטה מהאמת. בנוגע למה שהם יעשו עוד – זה סודו של המפקד. אבל הם מקוים לשוב בקרוב לאלכסנדריה, ואז יוכלו לספר יותר. ועד העת ההיא – שלום!

בכלל, הם עושים רשם טוב מאד בענותנותם, כאלו לא ידעו כלל שמעשי ספינתם הקטנה מפוארים בכל העולם כולו.

העתונים מודיעים, כי החמידיה לקחה אתה מאלכסנדריה חמשה ועשרים אלף לירה זהב. במשך הזמן שעמדה הספינה בנמל אלכסנדריה נשלחו אליה אניות טעונות מכל מגד: פירות, ארז, צוקר, והכל נשלח להם חנם מגדולי עשירי הערבים. באי כח החברה המאספת כסף להימיה התורקית עלו על הספינה ומסרו לידי המפקד סכומים גדולים, והודיעו לו כי הם מוכנים ומזומנים לשלוח לו כל מה שצריך.

מנצור יוסף פשה, נשיא החברה, צוה לשלוח על חשבונו מאתים טון פחם, אך הממשלה אסרה למסור הפחם להספינה, ואף על פי כן, בדרך לא רשמי הובא הפחם להספינה.

בהעתון „אתאלי“ נתפרסמו דברים שאמר מפקד הספינה לבאי כחה של חברה ערבית אחת:

„תוכל להגיד לכל העתונים – אמר המפקד של החמידיה – כי המעמד בתורקיה טוב מאד, וברוך השם עתידה יהיה מזהיר. אנו לא נשוב לקושטא אך נשאר בים התיכון ונמלא את חובתנו. בקושטא אין צרך בעבודתנו, לו היה צרך שם בנו היינו שבים שמה. דעו לכם שאין שום סכנה מרחפת עלינו, וברוך השם נוכל להגן כלנו על עצמנו, כי האניות היוניות הרודפות אחרינו אינן יכולות לירות אלא למרחק שלש מאות מתר והמקלעים שלנו מגיעים עד עשרת אלפים ירד. אין לי צרך בפחמים, יש לנו הרבה, ותוכלו להכחיש מה שספר העתון בשיר כי קצת מלחים נוצרים שהיו לנו נמלטו וגלו הסודות של החמידיה. אין לנו מלחים נוצרים, כל המלחים שלנו הם מושלימים, יראי אלהים, מתפללים וממלאים חובתם להמולדת“.

"האור" (לפנים "הצבי", "השקפה"), שנה שלושים ואחת, מס' 155, 24 במרץ 1913, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

פיליטון קטן.

אנית-המרוץ „האמידיה“.

שמועות סובבות, כי אנית-המרוץ הטורקית „האמידיה“ תפשה אנית-מרוץ יונית, שנמצא בה מלך יון החדש קונסטאנטין בדרך נסיעתו מפיריי לסאלוניקי.

אנית-המרוץ „האמידיה“ פרצה לה דרך בין שרשרת גדולה של אניות-שריון וסירות נושאות מוקשים.

אנית-המרוץ „האמידיה“ טבעה בים שתי אניות יוניות.

באחת: בכל אשר אתם פונים, לימין או לשמאל, תמיד אתם נתקלים באנית-המרוץ „האמידיה“. בכל מקום אתם מוצאים את „האמידיה“, והיא בבחינת „רואה ואינה נראית“, נסתרה ומתגלית, מתגלית ונסתרה, היום אתם רואים אותה בים זה, ומחר – בים זה ומלוא כל הימים כבודה.

לליציני הדור יש כאן מקום להתגדר בו. הם יכולים להתלוצץ בטורקי האומלל ובגוזמאותיו, בשעה שהוא מדבר על דבר „האמידיה“.

אבל להיסטוריון העתיד לכתוב באיזה מן הזמנים ע"ד מפלתה של טורקיה ועל אבדן הממלכה העותומנית בתור ממלכה אדירה, תשמשנה המעשיות המסופרות ע"ד גבורותיה של אנית-המרוץ „האמידיה“ חמר יפה לכמה דפים מעוררי-לב.

מתוך הדפים האלה יתגלו לעיניו כל היאוש והצער והיגון של העותומנים – שאבדו להם חלק גדול מארץ מולדתם וכבוד מחנה-צבא אדיר – והאמונה באנושות, והאמונה באירופה והאמונה בכח הצלחתם.

הנביא מחמד חלץ מהם, והכל יורקים בפניהם. מי שהיה עבד משועבד בקונסטאנטינופול, היוני שלא העיז להרים את ראשו, נהיה היום לאדון במטרפולין הטורקית, והוא שוחק, לועג עתה בעתונים שלו לכל מה שנושא עליו חותם הטורקיות, למחנה-הצבא, לחגים ולכל העם.

ומי לא ימלא פיו שחוק בשעה שהגלגל חוזר לרעה?

באחת: „קיסמיט“, „קיסמיט!“ פירושו: הכל אבד! צריך לכרות קבר בידים ולשכב בו מבלי קוות לכלום ומבלי חכות לכלום.

ופתאום הופיעו הככבים הבודדים, נקודות-האורה המיוחדות: אינוויר-ביי, שוקרי-פחה. הם לא יצילו את הנקרע; אבל הלואי שישיבו ליושנו את הכבוד לכל הפחות.

הכבר פסו תמו הגבורים מטורקיה?

וכככב מזהיר ביליל ישימון הופיעה גם אנית-המרוץ „האמידיה“. קמו הפייטנים והנעימו לה זמירות, קמו הדירווישים ועשו לה כונים, קמו המולים והעריצוה בתפלות ובתשבחות.

וה„אמידיה“ נעשתה קרן-האורה היחידה אשר הבריקה בעלטה הגדולה המקפת והלוחצת והמחנקת את העם האומלל, את העותומנים אזורי-הכבוד מלפנים.

יען כי אינוויר-ביי הוא גבור, אבל גבור אומלל. לראשו לא תענד האגדה עטרות. אין העם סולח לו את מיתתו של נאזים פחה – ושוקרי פחה הלא הוכרח להסגיר את אדריאנופל לאחר הגינו עליה בתוקף של גבורה, שלא נשמע כמותו.

וגם את זה לא יוכל העם לשכוח.

אין שוכחים מפלה אפילו לאחר מלחמת-גבורים, אפילו בשעה שלא היתה ברירה אחרת.

ומה אפוא נשאר לטורקיה? לא נשארה בלתי אם אנית-המרוץ המופלאת „האמידיה“, היוצאת על פני ימים בלילות עם מאורות כבויים, בחשאיות יתרה וכולה סוד ותעלומה כשודדי-ים, ותמיד היא באה בשעת הכושר ותופשת מה שצריך לתפוש. ממלאה היא את חובתה ועושה את שלה, גורמת נזקים לאויב, תומכת במולדת ונעלמת…

ואין איש יודע את מקומו של אותו מגין ומנחם, ואין איש יודע זיק-תקוה זה, מקור-נחת זה – איהו.

נפלה, נפלה אדריאנופול וגם צ'אטאלרז'ה קרובה לנפול. נכבשה יאנינה ועוד מעט וכוס זה תעבור גם על סקוטארי, ואפילו קונסטאנטינופול עצמה אינה בטוחה מפחד רע. הכל נכנע, הכל נשתעבד, הכל – חוץ מאנית-המרוץ „האמידיה“. היא אינה רוצה להכנע, היא צפה על  פני ים ולוקחת נקם, היא ממטירה חצים, זקים ומות. כל אלה אותות נאמנים הם, כי לא אבד הכל עדיין. כל שרידי הגבורים נאספו באנית-המרוץ „האמידיה“ וביניהם נמצא האחד, והוא אופיציר-של-ים פשוט, שהוא רוח החיה בכל הגדוד; הוא המעודד והמאושש והקורא למלחמה ומברך את הנלחמים ואורב אל האויב.

אָ, „האמידיה!“ „האמידיה!“

קראתי את הדברים בשוקי קונסטאנטינופול. בבתי-הקהאווה האפלים למחצה מנעימים זמירות לכבודה של „האמידיה“. כמדומה לי, כי אילו היה הלורד ביירון, אותו הפייטן הגאוני בעל הדמיון הנלהב, שנלחם לפנים בעד חירותה של יון, חי היום – מי יודע? אפר שהיה נמצא עתה באנית-המרוץ „האמידיה“ והיה מחבר שירי-הימנון.

הלא הוא אהב את החלשים.

מגן אחד יש ובו תולים את כל תקוות-העם. הוא צריך לעשות הכל, הוא צריך לבוא לכל מקום ברגע הנכון, והפאנטאסיה העממית מיחסת לו דברים הרבה, שלא היו במציאות כלל.

בבתיהם הכהים למחצה יושבים העותומנים האומללים ומעשנים את ה„קאליאן“ שלהם וחושבים בוודאי: מה  יפה היה הדבר אלמלי נפל אחד ממלכי הבאלקאן שבי בידי הטורקים – ועוד יותר יפה ויותר מהודר היה זה, אלמלי אירע הדבר במלך היונים החדש, במנצח קונסטאנטין.

ומי אפוא מוכשר לבצע מזמה אשר כזו אם לא אנית-המרוץ „האמידיה“?…

וכך הולכות ומתפשטות ידיעות, טלגרמות בדויות, שיסודתן ביאושו של העם, בתקותו האחרונה, בזיק האחרון…

ש. גוריליק.

"הזמן", שנה שלישית, מס' 74, 11 באפריל 1913, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.