חזיון נורא על הים
בירח יולי 1875 אניה אחת בשם „איזאבעללא“ פרשה תרנה מעיר ניוקאסטאל ללכת עירה גאנ־קאנג, אך באולת רב החובל או בסבת הרוח החזק אשר נשב אז על הים, עקשה האניה את הדרך הישרה, אשר עליה תלכנה כל האניות הנוסעות מאוסטראליה ארצה חינא, ותעל על אבן גדולה בלב הים הנודעת בשם באנטאם.
האניה כבדה מאד כי טעונה היתה בגחלים וברזל וכל עמל לקחתה מן האבן היה לריק. על האניה הזאת לבד המלחים נמצאו עוד שבעה עשר איש נוסעים חינעזים, אשר אחרי היותם זמן רב באוסטראליא שבו עתה אל ארץ מולדתם, אך רב החובל עם המלחים לא שמו לבם להנוסעים וישבו בסירות דוגה וישחו אל האי הקטן הנראה מרחוק אשר כנודע להם אחרי כן הוא נקרא „האי העגול“. שני ימים עברו וסירת הדוגה לא שבה לקחת החינעזים, ועשרה מהם ביאוש לבבם קפצו המימה, בתקותם לשחות עד האי, אך האומללים טבעו במצולות טרם ראו פני האדמה.
עתה שמע קורא יקר מהנעשה עם הנצלים על האי: רב החובל עם משנהו ועוד שמנה מלחים בתקותם לשוב לאוסטראליא, בבואם אל האי מצאו אותו עזוב ושומם, ישבו שנית בסירת הדוגה ועוד הפעם עזבו בידי המקרה עשרה מלחים, אחיהם בעבודה, אשר להחיות נפשם השאירו להם רק 14 לטרות לחם. – מים לא היה להם, ובגדים – רק אלה אשר כסו את בשרם.
האומללים נכנעו לפני גורלם המר בחזקם איש את לב רעהו להוחיל ולחכות עד אשר תעבור עליהם איזה אניה ותצילם ממעמדם הנורא, אך בלבבם ידעו כי תקות שוא תנחמם ובטחונם הבל, כי רחוק היה האי מאד מהדרך הסלולה אשר בה האניות עוברות, זולתי אם נפלאות יעשה להם אלהים!
אחרי עשותם להם איש אהלו למחסה מזרם ומטר תחת חרשי המצל אשר גדלו על האי זעיר שם זעיר שם, החלו לדאוג למצוא טרף לנפשותיהם, אך חיתו יער לא נמצאו על האי הקטן והנעזב הזה, וישקיטו רעבונם רק בצפורי הים. אולם מחסור האוכל לא הרע להם כאשר הצר להם מחסור המים, ושלשה מהם בעטוף נפשם בצמאון מתו כעבור ימים אחדים. – המים אשר יכלו לשתות היו רק מי גשמים, ושבועות שלמים זה אחר זה חלפו לפעמים, אשר גם מעינם זה נסתם להם, ובמה להשקיט את הצמאון המכלה נפש ורוח, אין.
שלש ארבע פעמים ראו עיניהם מרחוק אניות הנשאות על פני המים לארץ כתיים, אך פירוד המקום ביניהם והאניה לא נתן אותותיהם אותות שוא להראות לאנשי האניה. בכל פעם אחרי מקרה לא הועיל כאלה יאוש לבב האומללים גבר עליהם בעזוז תקפו והנדחים האלה אשר להחזיק את חייהם יכלו רק בצפוריהם בלי תפונה נכרתו מארץ החיים לולא הופיעה על פני המים אניה חמישית אשר עברה דרכה קרובה להם מן האניות הראשונות. התקוה היתה מחדש בלבם ולשמחתם אין קץ בראותם אשר האניה שמה פניה להאבן באנטאם. „יכול להיות“, קראו קול אחד, „כי אחדים מהכתיים הנעזבים בלא רחמים חיים עוד על אניית „איזאבעללא“ השבורה ויזכרו כי אנשים חיים התמלטו אל האי הזה וישלחו אחרינו סירת דוגה, ואנחנו נצלנו! …“ כה היה רצון אלהים.
האניה „לאראלינד“ תחת פקודת רב החובל לינד, בהתבוננה את איזאבעללא השבורה ובשפטה בצדק כי אנשים חיים ימצאו עוד עליה, שמה פניה להאבן באנטאם. משבעה עשר כתיים נותרו רק ארבעה. כל לב ימס בשמוע את ספורם מהצרות ופרעות אשר עברו עליהם בהמשך חצי שנה בחיותם על סלע נעזב בלב ים. כהמלחים על האי כן נפשותם היו עטופות תמיד ברעב וצמאון. לא אחת ולא שתים, יספרו הנשארים בחיים, שכבו על אבן קר וחכו על המות כי יצילם ממצוקותיהם, אך חפץ החיים בכל זאת שב אליהם בכל פעם בראותם צפורים או יום סגריר אשר הבטיח להם מים לשתות, והתקוה הופיעה מחדש בלבם. רב החובל לינד קבל את הכתיים האומללים באניתו ולא חס על כל עמל למען להשיבם לבריאותם ואיתנם הראשון.
הכתיים אשר אהבת אחים לא קטנה בלבם מאהבת עצמם, הגידו לרב החובל מצילם כי על האי הקרוב העגול ברחו על נפשם מלחי אנית „איזאבעללא“ וכי יוכל היות אשר אחדים מהם חיים עוד כהיום, ורב החובל לינד בשמחת לבב להציל עוד נפשות אחרות מעטוף ברעב וצמאון מהר אל האי וימצא שמה ארבעה בריטאנים רעים ודלים באין תקוה לשוב לאיתנם, ובשרם הנחרב מקרני השמש נראה מבגדיהם הנקרעים עליהם. מעל האי לוקחו ביום 8 אפריל 1876 חצי שנה אחרי שבירת אניתם, ורב החובל הלבישם, האכילם ויטיב עמדם כאשר עם הכתיים וביום 15 אפריל הביאם בשלום לנימעא.
רב החובל מהאניה „איזאבעללא“ עם המלחים אשר ברחו עם סירת הדוגה הגיעו בשלום אל איזה חוף, אך קשה להבין איך זרו לרב החובל רגשות אהבת האנושי אשר אף בבואו בשלום היבשה, לא דאג על האומללים אשר עזבם בתוך ים נורא!
המעתיק: מאיר בן צבי יצחק יאשפאן מקראקענאווא.
"הלבנון", שנה שלוש עשרה, מס' 34, 6 באפריל 1877, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 