ד"ר מ. גורביץ
היקיצה הימית – משרשרת הנסיונות והלבטים
לפני המלחמה ואחריה
בחודש מאי 1914 נפגשתי עם יצחק ברגר ז"ל בחיפה ושם נדברנו לחולל תנועה ימית עברית. המנוח קיבל עליו לייסד בשובו לרוסיה חברת ספנות רוסית–א"יית להובלת משא ואנשים ולהחסנה. מתוך הרווחים של החברה היה צריך לפי התכנית להפריש סכומים להחזקת בית־ספר ימי עברי קשור עם התכניון. עלי הוטל התפקיד להתכונן ליסוד בית־ספר ימי נורמלי בחיפה בשם „זבולון“, לשיט ולדיג ולצרף לזה במשך הזמן גם תעופה.
החלה המלחמה העולמית. בחזית באר־שבע נודע לי כי ברגר הצליח לייסד חברת אניות „זבולון“ בעיר חרקוב. הבּוֹלשאֶויקים חיסלו את המפעל.
תנועת העבודה וועדת המים
עם כריתת ברית השלום יסדתי בתל־אביב את „ועדת המים“ ביחד עם הח' ב. קטינקא וש. סלושץ, תחת פיקוחה של קופת הפועלים הארצישראלית (הקפא"י), בהשתתפותו הפעילה של הח' ד. בלוך־בלומנפלד. כל תקופת קיומה עבדה ועדת־המים בסניף הימי של תנועת העבודה המאוגדת, אם כי הקפא"י נתנה לועדה חופש פעולה בקשר עם מוסדות ואישים שונים מכל הזרמים והחוגים.
ועדת המים הוציאה לאור קונטרס על תכניותיה ופעולותיה שהיו דומות במידה מפליאה להכרזותיה ופעולותיה של הליגה הימית העברית של עכשיו. לימין ועדת המים התיצב אז גם, מר מ.אוסישקין (בשם ועד הצירים). בענינים אחרים עזר ל„ועדת המים“ גם „הפועל הצעיר“ ע"י החבר צבי ליברמן.
בזמן ההוא הגיעה לארץ משלחת הפועלים העברים מחוץ־לארץ מורכבה מהחברים: ז. רובשוב, א. ריבוצקי, המנוח נ. סירקין ז"ל וניר. אני הרציתי לפניהם על נחיצות היקיצה הימית. הדיונים נמשכו גם אחרי כן, כאשר הוחלט לייסד את „חברת אסדות וספנות חופית“, בהנהלת החבר ריבוצקי. בדיונים הללו השתתפו לפעמים החברים ד. בן־גוריון, בן־צבי, ר. ינאית. שנים הראשונים עוד המשיכו אז את שירותם בגדוד העברי והיו מופיעים בישיבות במדיהם.
בימים ההם בנו אנשי קואופרטיב נגרים עברי ראשון ביפו את הסירה העברית הראשונה „עמליה“ על שם תלמידה קטנה שטבעה בימה של תל־אביב.
ב־5.10.19 יצאתי עם המנוח צדקסקי ז"ל לימה של תל־אביב לדוג ב„חבל־חכות“ ובו בחודש מסר לי ג'מס רוטשילד בשביל ועדת המים זכיון על חוף טאנטורה, על בניניו ועל 200 דונם קרקע שלו בשביל כפר דייגים.
ש. בן־ציון כתב אז, לפי בקשתנו, את שיר הים הראשון. ועדת־המים יסדה אז את קבוצת הדייגים הראשונה מבין הגרים שעלו מאסטראכאן. למטרה זו קיבלתי מאת י. ל. גולדברג ז"ל 20 לא"י.
עלינו חמשתנו
מדבר חולות הבדיל אז את תל־אביב הקטנה מהנהר שלה. רוב התל־אביבים רק שמעו על הירקון ורק מעטים ראוהו. סירה ורשת רעועות ומעט כלי בישול היה רכוש הקבוצה. למרות השמירה של 4 חברי הקבוצה נגנבו ע"י הדייגים הערבים, שכנינו, לאַט לאַט כל מכשירינו, ואפילו חלק מהבגדים. בימים ההם היה ראש „נמלי ארץ־ישראל“ המיור ג'ון, מיחידי חסידינו בצבא הכיבוּש (בגלל זה הוּכרח אחרי כן להתפטר). בהזמנתו החילותי בחקירה איכטיולוגית והצלחתי לסדר את האוסף הראשון של דגי חופנו. האוסף הזה היה מייפה את המשרד של „ועדת המים“.
ב־5.7.1920 הגיעו מרוּסיה דרך קוּשטא קצין הים היהודי הראשון, הוא הקפיטן ז. פרנקפורטר ואז החלונו לחפש דרך ליצור צי עברי מסחרי. בהוראות הקפא"י הגשנו בקשת רישום ה„חברה לאסדות וספנות חופית“ ומעצם ידי הגנרל בּולס הידוע קיבלתי את הרשיון.
הדפסנו מניות. הקולונל מרגולין הרשה לי לנאום לפני אנשי הגדודים העברים במחנה בסרפנד, ומיד קנו הם מאות מניות. חייל מזויין ליווני עד משרד הקפא"י ולשמחת החברים מסרתי את המזומנים הראשונים.
„החלוץ“
החברה רכשה את „החלוץ“, ספינת־המוטור הראשונה. היא היתה שייכת ליהודי תל־אביבי, ה. ליפשיץ, נבנתה מאַסחה (סירת משא) ערבית בחיפה ע"י צירוף מוטור מדמשק בידי המכונאי בן־אברהם (כעת עובד במדלה על מזח תל־אביב). במשך זמן ארוך משכו את הספינה המון ערבים בחבל ארוך מהחולות של החוף אל הים. הקברניט היה ערבי, המכונן הראשון, ה. קפלן (כעת בחיפה) ו־2 הספנים העברים הראשונים: יוספיהו, חקלאי (מעובדי בנין המזח בת"א) וירמיהו הלפרין (בנו של השומר מיכאל הלפרין ז"ל, כעת ראש המחלקה הימית של בית"ר וממייסדי בית הספר הימי בציויטהויקיה (איטליה). מנהל החברה היה א. ריבוצקי, (הסופר, כעת בניו־יורק). כאלפיים מניות נשלחו למכירה לניו־יורק. המניות אמנם נמכרו במזומנים, אולם הכסף לא הגיע לארץ. „החלוץ“ הובא לנמל יפו וכאן הוחנה חנוכתו בנוכחות נכבדי הישוב ובראשם מ. דיזנגוף ז"ל. „החלוץ“ למרות מגרעותיו החל בשירות קבוע בין החופים. „החלוץ“ מילא אז גם תפקיד מיוחד חשוב לאין ערוך: בפרוץ הפרעות הראשונות, לא היה לישוב שום פתח בארץ כדי להתקשר עם חוץ־לארץ ולהודיע על המתרחש. היחסיםבין המצביאים הבריטיים והצרפתיים היו מתוחים, קרבות התנהלו בגבולות הצפון בין הצבא הצרפתי לצבאות הבלתי ראֶגולאַריים של הערבים. לים לא היתה לנו גישה. אז קיבלו הספנים העברים של „החלוץ“ הוראה דחופה להפליג לבירות. הם מילאו את חובם בהתלהבות ובמסירות, למרות חוסר נסיון ולמרות מעשה סבּוֹטאַג' ע"י הקברניט הערבי, אשר פתאום הסתלק, אחרי שהניח שרשרת ברזל כבדה על המדחף. בפעם הראשונה נוכחנו בעליל, כי אין לנו תקומה בלי פתח ימי. אחרי שעבר „החלוץ“ שנית לידי הבעל הקודם עלתה הספינה הראשונה הזאת על השרטון בחוף יפו.
בתקופה ההיא הורגש בכל העולם מחסור רב בספינות: היתה הפקעה בשער דמי ההובלה. בארץ־ישראל דנו ע"ד יסוד חברת אניות להובלת הדרים. בדירתו של א. ברלין ובנוכחותו היו התייעצויות שסודרו ע"י ועדת־המים: ה"ה טולקובסקי, יעקובסון, גורדון, ליבונטין היו בין הפעילים. ז. פרנקפורטר היה היועץ הטכני. מחיר האניות היה מופרז והענין נדחה (20.1.20) בדיונים השתתפו גם שיינקין ז"ל, בצלאל יפה ז"ל, י. גולדברג ז"ל.
ב־1.3.20 הגיע לארץ מסאַלוניקי הדייג שלום אשכנזי יחד עם בני משפחתו, אחרי משא ומתן ארוך בין ועדת־המים, בהשתתפות פעילה של „הפועל הצעיר“ (צבי ליברמן), התיישב אשכנזי בחוף יפו, וזה גם גרם לכשלון הנסיון, כי הערבים מיררו לו את חייו, ונמל אחר מתאים עוד טרם היה בארץ.
ביום 3.1.20 שלחו ציוני קוקז מכתב לועדת המים על רצונם להעביר לארץ־ישראל את יורדי הים שבעדתם. י. טרומפלדור ז"ל היה אז בתל־אביב. ערבים שלמים היינו דנים אתו על סידור עליה זו, כי הוא התכונן לנסוע לרוסיה בעניני „החלוץ“. אולם פתאום עלה לתל־חי.
ב־12.2 אותה שנה היה גם הנסיון הראשון לייסד קלוּב שיט ע"י ועדת־המים בהשתתפותם של ד"ר פוחובסקי ורעיתו, מ. דיזנגוף ז"ל, ד"ר ליבונטין ואשתו, צ. נשרי, המהנדס חיסין, שליזנגר ואחרים.
בימים ההם הגיע לארץ הקפיטן א. בויאֶוסקי, רוּסי, שברח אז מהבולשאֶויקים, שדנוהו למות בתור אציל בעל נכסים רבים. מאז ועד היום אין אף פעולה ימית שלא היתה ידו בה. אין מי שישווה לו בהבנת ימנו בכל המובנים. הוא פירסם מחקרים שונים על אפשרויות שונות בתעשיה הימית הארצישראלית. בהשגחתו ובעצם ידיו נבנו סירות מפרש ומוטור לשיט ודיג. הוא גם היה מהפעילים הטכניים היותר מסוחרים בהקמת „זבולון“ ובתור מורה ב„זבולון“ היה מופיע בזמן לשיעורים מכל פינה בים ששם היה עובד.
נסיונות דיג
משרידי הלגיונרים העברים הופיעו הצעירים ליפשיץ, לונץ וזובוב וייסדו קבוצת דייגים בעתלית בעזרת ועד־הצירים. הם הצליחו בעבודה, סבלו מהקדחת ולא רצו לעזוב את המקום, עד שהמחלה נצחה אותם.
נ. סוקולוב ז"ל היה בזמן ההוא במונאקו. ענין את התחנה ההידרוביולוגית המרכזית לחקירת הים התיכון במאמצינו, ולפי המלצת ההנהלה הגיעו לחופי ארץ־ישראל בפעם הראשונה 2 סירות מחקר שנשלחו למטרה זו מתחנת חקירה איטלקית.
נשיא ההסתדרות הציונית בראנדיס ביקר בארץ־ישראל. הוא התענין בעבודתנו בחיתוליה. י. קזמן ז"ל מההנהלה־הציונית ופקיד במחלקת החקלאות והדיוג בארצות־הברית השפיע על מנהלו בממשלה עד כי זה האחרון הציע, אחרי הרפורט שקיבל מועדת המים באמצעותה של ההנהלה הציונית את שירותו ל„פיתוח הדיוג הציוני“ והוא היה מוכן לעלות לארץ למטרה זו. בינתיים הסתלק בראנדיס מהנשיאות. ועדת המים קיבלה הצעה לשלוח איש לארצות־הברית, בכדי להסתכל שם וללמוד מה לעשות בארץ־ישראל. אני התנדבתי למטרה זו. ועדת־המים הפסיקה את עבודתה, ובעוד שנים אחדות, כפי שיתברר למטה, בשובי מאמריקה יסדתי את „זבולון“ ואת „האגודה הימית“, הנקראת כעת „אגודת יורדי ים זבולון“.
בינתיים נוסד גדוד העבודה. קבוצה אחת שלו החלה בדיוג בים כנרת. אמנם הצליחה לדוג דגים, אך שוק לא היה להם, כי החוכר התקיף של שלל הים נלחם בקבוצה בכל יכלתו. התחבורה היתה אז רעה. (זה היה גם גורלה של „קבוצת לב“ ב־1922). הופיע ממצרים ה. אשכנזי, בעל סירות דיוג וקיווה לפתח דיוג עברי ביפו. אבל הוא התחיל בעבודה זולה. הדייגים הערבים הביטו בעין רעה על העסק החדש. ביום בהיר אחד מצא את הרשתות מקולקלות, ושב מצרימה.
ב־1922 עלתה לארץ ביזמת ההנהלה הציונית קבוצת „דייגי־פינסק“, שאולי היו מתאימים לדיוג באגמים השקטים, אולם כאן לא הצליחו.
למרות הכשלונות יש לציין את שנת 1922 כשנת מיפנה לטובה במקצוע זה. אותה שנה הופיעו בארץ המלטאים (איטלקים) והם החלו בשיטת הטראל. להם היו סירות בעלות קיבול יותר גדול מהנהוג עד כה (עד 100 טון בערך). הם היו מתרחקים מהחוף עד 10–12 מילים ימיים. כל קבוצה שלהם היתה עובדת באופן מקביל לחוף וכולן בבת־אחת. באו בבת אחת קבוצות אחדות. הם עובדים אמנם הרבה שעות ביום, בעיקר בתקופות ידועות, אבל הנם מרויחים יפה.
לולא הצעקה שהרימו נגדם הערבים בלי ספק היה מספרם גדל. הממשלה הגבילה את מספרם.
השפעת הצלחתם היתה רבה. מני אז עברו גם נסיונות היהודים לשיטת הטראל, שדורשת השקעה לא פחות מ־1200 לא"י לכל קבוצה, למרות שהמלטאים היו מעריכים את השקעתם הם ב־800 לא"י בערך.
המתחילים אצלנו צריכים לחקות את דרכי המלטאים לפני שיכניסו שכלולים, שאולי לא יתאימו.
לא הצליח הנסיון של מר זכס מאמריקה, אשר הביא אמנם כלים בסכום של 1500 לא"י (ספינת מוטור „הרברט סמואל“ ורשתות טראל), כי הסירה והטראל לא התאימו אחת לשניה (1923).
לא הצליח גם הנסיון של ה„סילקוט“ ב־1924. למרות שגם כן השתמשו בשיטת טראל. בעל הסירה הצהיר, כי הוא עזב את העבודה מפני לחץ הסיטונאים הערבים, למרות שהדיוג בטראל, לפי השיטה הדנית, כלומר הקפת הדגים ע"י סירה אחת השטה בצורת חצי עיגול, היתה מספיקה עד 2–1 טון ביום במרחק של 3 מילים מהיבשה.
תכנית ד"ר שטייניץ
שנת 1924–1925 היתה עשירה בפעולות הים העבריות. עלה לארץ בפעם הראשונה ד"ר שטיניץ, פרופיסור להידרוביולוגיה ע"י האוניברסיטה של ברסלוי, ציוני ותיק, אשר ועדת המים עמדה אתו בקשר עוד מ־1921. הוא הביא אתו מכשירים רבים ואת תגליותיו פירסם גם בחוברת מיוחדת. אצלו התגבש הרעיון הישן שלו להקים תחנת נסיונות ימית בארץ־ישראל בתור טבעת בשרשרת 11 התחנות האחרות, הקיימות בחופים המערביים של הים התיכון ומרוכזות במונאקו. מלבד הערך הכלכלי והמדעי, יש לזה גם ערך לאומי־פוליטי. ע"י התחנה יתקיים גם אקואריום של החי בים לראוה לקהל. בשנת 1933 שב ד"ר שטיניץ לארץ, התיישב ברמות־השבים, והוא ממשיך במחקרו ע"י המכון הארעי שלו, שהוא נמצא לע"ע ב„חדר הכחול“ של קלוב „זבולון“. קבוצת חובבים אוספת כספים להקמת התחנה והאקואריום.
בה בשנה עלה לארץ הצעיר סלע מלאטויה. הוא ארגן את „צופי הים“. המנוח י. ל. גולדברג היה תומך במפעל. רבים מהצופים הקשישים היו מעובדי הים הראשונים גם בנמל חיפה וגם בנמל תל־אביב.
כמעט באותו זמן נוסדה גם הסקציה הימית של „הפועל“. בין הפעילים התבלט הצעיר זאב־הים, שקיבל הכשרה ברוסיה הסוֹואֶטית. חברת „נשר“ רכשה ספינת מוטור להובלת המלט, וזאב הים התקבל לעבוד בספינה זו „גוזל“.
אחרי השתלמו באנגליה סידר בחיפה את הפריקה העברית בנמל החדש, הראה מרץ ומסירות והצליח להכניס פועלי ים עברים רבים בעבודת הנמל. עם הקמת נמל תל־אביב אירגן את הפריקה גם כאן.
בתקופה זו החלו הכנות לארגון סקציה ימית ליד „המכבי“ בהשתתפות בויאֶוסקי. האחרון יסד אחרי כן גם את הסקציה הימית של בית"ר.
עם העליה הרביעית באו אנשי ים יהודים שונים. אז נוסדה „אגודת בעלי המקצוע הימאים“ ע"י בויאֶוסקי, המנוח צוואנגר ז"ל (מהנדס נמלים) ובהשתתפותו הערה של המיור ג'ון, שנזכר לעיל.
על גדות הירקון התיישב הצעיר זלמן כהן, הוא בנה לו צריף והחל לטפל בהסעת מטיילים על הירקון. את רוב הסירות בנה בעצמו. כעת הוא הגדול בין בעלי סירות טיול ומשא.
בזמן ההוא אורגנה קבוצת רובינשטיין. הבסיס שלה, המגרש עליו כעת קלוב „זבולון“. הקבוצה בוטלה ב־1930 מפני סיבות פנימיות.
יש להזכיר גם את קבות גרשוב, הוא אשר ארגן קבוצה גם ב־1921. קבוצתו היתה יוצאת גם למרחק של 10 מיל בים. ב־1925 חודשה קבוצה זו. אולם גרשוב היה בטבעו הרפתקן, לא היתה לו הסבלנות הדרושה. כעבור זמן החליט פתאום להקים צי מסחרי ע"י רכישת הספינות הישנות הרוסיות שנשארו עוגנות בבּוֹספוֹר,מקושטא עבר לססס"ר.
בזמן ההוא הגיעו לארץ דייגים סאלוניקאים בסירות פרטיות שלהם, הם התיישבו בסביבות חיפה. יש מהם עוסקים בדיוג כיום. סירותיהם בנחל נעמן, הם מדייגים בנהר.
ניסו מזלן 2 קבוצות קטנות, האחת בימה של קיסריה והשניה בחפצי־בה, אך לא היה להם שוק לדגיהם מחוסר תחבורה.
הסתדרות הפועלים ניסתה אז לארגן את „קבוצת האוצ'קובים“.
אוסף מדעי
שבה לארץ הצעירה דינה שינקין ז"ל אשר שנים רבות התמחתה בהידרו־ביולוגיה בספרד ובגרמניה. בשותפות עם בעלה ד"ר כרמין, הם ייסדו את „המעבדות הבלתי תלויות“ בלי שום עזרה מהחוץ. המפעל החשוב הזה קיים גם כיום. יש לו אוסף עשיר מאד גם של צמח הים. על ידם עזרו גם מרת פודולות וגם בן־חיים. 31 מיני צמחי ים שלהם הוגדרו ע"י מכון מרכזי באנגליה. הרשימה הוצאה במחברת מיוחדת ע"י המכון במונאקו.אנו מקוים לראות בקרוב את תוצאות הפעולה ע"י קביעת הערכים החימיים והטכניים־תעשיתיים של הצמחים הללו.
אי־אפשר לגמור את הסקירה על תקופה זו מבלי להזכיר את הדייג החוקר מבטן ומלידה ובודד, הגר י. אברמוב.
שנת 1926 עברה בשקט, אם לא לציין שבה נסעו לימים רחוקים להתמחות „למען ארץ־ישראל הימית“ צעירים אחדים מארץ־ישראל: י. פודולי, קצין ימי, כעת בנמל תל־אביב, ישראלי, ויורד־ים (גראֶבנוב) שטבע יחד עם חבריו בספינה „עמנואל“, מגומרי הגימנסיה „הרצליה“.
ב־1927 הופיע באנית ברזל מצויידת היטב א. רוזנגרט. הוא החל בדיוג, במהרה עבר למסחר דגים. הוא החליף את ספינתו „חץ“ וקנה בשותפות עם ה. קיש ספינה יותר קטנה, העמיד מקרר באילת (עקבה) והחל לשלוח משם דגים לתל־אביב. כעת שיכלל את המסחר בשותפות עם אחד מבעלי „עתיד“ ע"י הובלת דגי אל־עריש ברכבת.
עוד בשנת 1921 ביקרני ב„ועדת המים“ הקולונל סויאֶר, ממחלקת החקלאות של צבא הכיבוש. הוא היה אדם ליבאֶרלי. הייתי ממציא לו רפורטים בדבר הדיגות בארץ. ועדת המים בקשתו לפתוח במחלקתו מדור לדייגות. היינו בחליפת מכתבים בזמן עבודתי באוניברסיטה של ושינגטון, במחלקת הדייגות, וממנו קבלתי את פרטי החקירות של ד"ר שטיניץ. הוא דאג לפתיחת מדור לדייגות שאמנם נפתח אז לשנים אחדות. ד"ר ע. ליבמן, ביולוג, התקבל בתור חוקר והוא התמסר לעבודה בהתלהבות. נחקרו נדידות הדגה (מיגרציות) ההופעות והדגירה העונתיות, דרכי החיים של הדגים, התנאים הביופיסיקלים, שאלת הטרנספורט, השימור (קרור) וכו'. נחקרו שיטות בלתי ידועות. ד"ר ליבמן פרסם מאמרים בעתונים עברים: „הטבע והארץ“, „מסחר ותעשיה“, „השדה“, וכן הוציא ספר לימוד „ים“, מלבד חבורים באנגלית. גם אוסף דגגים עשיר הכין הד"ר ליבמן עבור מחלקתו.
מטעמי קימוץ נסגרה המחלקה הממשלתית ב־1932. היא נפתחה מחדש לפני זמן מה.
אכן, התנאים הוטבו עתה לפיתוח הדיוג. יש נמלים בטוחים בחיפה ובתל־אביב. העברת דגים אל מרכזי הצרכנות נעשית על נקלה, באמצעי התחבורה שהתפתחו.
ביה"ס „זבולון“
מפאת עבודתי וחקירותי הרב־גווניות בארצות הברית והקשרים שקשרתי עם המעונינים בהתפתחות כבושינו הימיים, הייתי בדעה הראשונה של ועדת המים, כי קל למצוא מומחים מקצועיים עבור כל פרט ופרט של המקצועות הימיים המרובים: תחבורה ימית, חקלאות ימית ותעשיה ימית. הייתי בהכרה, כי לנו דרושים כוחות מקצועייםה מקיפים את כל תרבות הים לחלקיו על מנת לארגן את המקצוע מיסודו בעזרת מדריכים. ולכן, לא התמסרתי לפרט זה או אחר, אלא עבדתי גם בימים, גם בנהרות ואגמים (המלטה מלאכותית וגדול), גם בשמור למיניו השונים: גם בתעשיות רשת ועד עיבוד עור הכריש. בשובי לארץ ב־1930 נגשתי להקמת „האגודה הימית“ במקום „ועדת המים“ ואת בית הספר הימי „זבולון“. החובבים הראשונים שנתנו יד וזמן בעבודה היו ה"ה ח. ליבוביץ ועו"ד אפרתי. ב־1930 בספטמבר הופיעה המודעה על פתיחת „זבולון“ בתל־אביב, לפי שעה בתור שיעורי ערב, כי ההבטחות לבית ספר נורמלי יומי לא נתמלאו.
הימים היו ימי משבר ודכאון. רוב התלמידים והמורים לא היו מהסוג הרצוי. המורים היו מתנדבים. אני הייתי המנהל, גם מורה וגם ממלא מקום מורה מחסיר. בחודש הראשון נרשמו עד 40 תלמיד והלמודים העיוניים התנהלו בחדר שכור בבית ספר. אחרי כן עבר ביה"ס לשפת הים, לצריף „נמרוד“ של הציידים. במשך יותר משנה חפשנו מגרש על מנת להקים עליו צריף קבוע. פעמים הנחילה לנו העיריה מגרשים „שלה“, עד שהיינו נגשים לבנות, ואז היה מופיע בעל המגרש.
לבסוף, גלינו את המגרש שעליו נמצא כעת „זבולון“. מצאנו בו מחסן רחב ידים ובו אורוות חמורים ופרדות. המחסן היה שריד של בנין שצריך היה לפי התכנית להיות בית חרושת. בימי המשבר הפסיקו בעליו בבנין.
מבנין אפ"ק ההרוס קנינו דלתות וחלונות בדמי נדבות. סוף סוף הוקם מעין בנין להחסנת מכשירי למוד ואולם ללמודים. בכספי הגרלה נרכשו 2 סירות מפרש. מחברת „לויד טריאֶסטינו“ השגנו במתנה חגורות הצלה ותרן יפה. מחברת החשמל – חבלים וחוטי ברזל. ועדה מיוחדת קבעה צורת דגל ימי עברי, אשר בשבתות וחגים היה מתנוסס במרום. המורה לטבע בן־חיים חיבר 2 שירי ים במנגינות. הקהל היה מקבל תמיד במחיאות כפים את תלמידי „זבולון“ בעברם בחוצות ושירת ים בפיהם. „זבולון“ נודע ברבים.
הקהל התיחס אליו באהדה, אולם כאל חולמים. הלימודים נמשכו כסדרם. מכל קצוות העולם החלו להגיע מכתבים בשאלות ביחס לבית הספר והורים מפולין, מלטביה,מרומניה, מגרמניה ואפילו מאנגליה ומקנדה רצו לשלוח את ילדיהם ל„זבולון“. הכל חשבו כי זהו בית ספר נורמלי. סדרתי גם קורס פופולרי עבור חובבים בבית העם.
באביב 1932 היה „יום הים“ הראשון. קלוב „זבולון“ היה מקושט במפות ים, מכשירי למוד ימי, אוסף דגים, סיסמאות ים. אל חוף „זבולון“ הגיעו הסירות מהירקון. על התורן המודגל דגלי ים עמדו התלמידים במדיהם והיו מאותתים עם אלה שבסירות. בין האורחים היה גם ח. נ. ביאליק ז"ל. הוא היה נרגש ואמר לי: – „אם כן – התחלו זו“.
עם חבורת תיירים מאנגליה באה לחזות במחזה גם מרת ה. דיאמונד. מאז נשארה חברה פעילה של „זבולון“ ובחזרה לאנגליה התמסרה לבית הספר והשתדלה להשיג תקציב קבוע עבור בית ספר יומי, דבר שלא חדלתי מלשאוף אליו.
בתערוכת תל־אביב בשנת 1932 סידרנו באולם המכונות פינת ים. ספורטאי צעיר יהודי הגיע מגרמניה לבדו בסירת גומי דרך הנהרות והחוף המזרחי של ימנו, גם הוא צרף את סירתו לתערוכה בתור סמל המרץ היהודי. מכונן חיפואי צרף אלינו את המצאתו בצורת אופני־ים. סיסמאותינו משכו את הלב והכשירו לבבות לעתיד.
בזמן ההוא הוצאו לפועל טיולי יום נועזים ע"י הנוער מזבולון, „הפועל“ וארגוני ספורט שונים, מהירקון לבירות, לקפריסין ולמצרים.
בקיץ 1932 ביקר את „זבולון“ ה' לוצטו מאיטליה, קצין הצי האיטלקי. בשובו לארצו פרסם מאמרים על „זבולון“ ותקוות היהודים על יקיצה ימית.
אז באתי בקשר מתכתבים עם מרת דיאמונד לייסד ליגה ימית עברית עולמית. לפי התכנית, צריכה היתה היא ליצור תא באנגליה ולוצטו – באיטליה.
התנועה בגולה
בפאריס יסד מר י. גוראֶויץ אגודה ימית „רודי גל“ בפאריס, וסניפים לה, אחד באלג'יר ואחד בסלוניקי. הארגון הזה הספיק להוציא 3 חוברות בצרפתית. עתון „רודי גל“ הדגיש את העובדה כי ערי חוף הים התיכון מיושבים ע"י יורדי־ים יהודים כאלו במטרה אינסטינקטיבית לשמור את הדרך לארץ־ישראל עם שיבת היהודים.
הרופא ד"ר גוראֶֶליק, בוגר הגימנסיה „הרצליה“, כעת רופא בניו־יורק, ארגן שם ב־1928 קלוב ימי לאומי של הנוער.
ירמיהו הלפרין כ„ראש בית"ר הימי“ יסד יחד עם פרופיסור לוי מורינוס בית ספר ימי, בצ'יטה־ואֶקיה, איטליה, במפרץ העתיק של טריונון. בראש בית הספר עומד הקפיטן האיטלקי ניקולא פוסקו. עבור בית הספר נרכשה ספינת למוד בעלת 4 מפרשים ומוטור. הספינה בת 750 טון, נחשבת לגדולות ביותר ממין זה בים התיכון. המחזור הראשון גמר את קורס הלמודים השנתי ועליהם כעת לעבוד עוד 3 שנים בכדי לקבל את תואר קציני ים.
בית ספר ימי אחד נוסד בלאטביה, בעיר ריגה, ולו הספינה „תיאודור הרצל“. התלמידים מתקיימים מעבודתם היומית בהובלה בין חופי לאטביה והארצות הסמוכות.
בינתיים התעוררה מחלוקת בין המכסימליסטים ובין המינימליסטים, כלומר בין אלה שדרשו כי „זבולון“ ייהפך לבית ספר יומי נורמלי ובין אלה שהסתפקו בשיעורי ערב.
על יסוד הבדל זה התבטא בהתאמה גם הבדל בתכנית הלמודים. שום צד לא ויתר. ואז במשך שנת 1932–1933 התקיימו 2 „זבולונים“: נורמלי, יומי וגם שעורי ערב. אנשי שיעורי ערב תפסו בכוח את הקלוב ובית־הספר הנורמלי הוכרח לנוד ולהמצא בעלית בית אחד בקרבת הקלוב.
הבטחות לונדון לטובת בית ספר יומי לא התקיימו, ומאין ברירה פוזרה הכתה היומית אחר שנת התאמצויות קשות מאוד; נשארו רק שעורי הערב בהנהלת ע. טובים.
אולם הכוחות נחלשו, וגם שעורי הערב לא רק שלא התפתחו, אלא נחלשו, התכנית צומצמה.
אבל גם מאלה וגם מאלה עלו תלמידים אחדים בהזדמנויות שונות אל אניות זרות להתמחות.
„זבולון“ הפך למין ארגון ספורטיבי בהוספת מעט למוד של נאויגציה מבלי להתחשב אם התלמידים הוכשרו לכך או לא.
המינימליסטים ביטלו את שם „האגודה הימית“ והחליפוהו בשם „אגודת יורדי ים זבולון“.
אני רכשתי סירת־מפרש־מוטור למטרת דיוג של קבוצת בויאֶוסקי. סירה זו „קינגפישר“ צריכה היתה גם לשמש למכשיר למוד לבית הספר הנורמלי. בעגנה בפורים שנת 1933 בנמל יפו, נקרעה בלילה מחבליה ונדחפה בחזקה אל החוף.
בו בזמן בערך (סוף 1933) רכשו הקצינים הצעירים חודורוב וישראלי בהשתתפות ידידים את הספינה „כרמל“ בעירק להובלת משא. העסק לא הצליח, בעיקר מליקוי ארגון.
גם„חץ“ וגם „כרמל“ נרכשו, בעיקר ע"י יוונים, הקונים כל מיני כלי שייט ומצליחים בהם, ולהם צי מסחרי חופי העשיר ביותר בים התיכון. בספינותיהם שייכים העובדים על פי רוב למשפחה אחת. ההוצאות הן לפיכך מינימליות.
בקיץ 1932 נפרדו ספני יפו הערבים לשתי קבוצות יריבות: בראשונה היו מעט הספנים העשירים, בעלי רכוש בכלי טעינה ופריקה, ובשניה כ־40 ספנים פחות אמידים, שבחרו ביניהם ועד. הועד הזה פנה אל 4 יהודים (גם אני ביניהם בתור „מנהל בית ספר ימי“) בהצעה לעזור להם לקבל את עבודות היהודים תמורת שותפות ב־50 אחוז הן בעבודה עברית והן ברכוש (נגד תשלום) הסירות והרוחים. אנו הסכמנו וגם פתחנו משרד משותף בתל־אביב. מחדש קם לתחיה „ארגון עובדי הים“ וקמו תקוות. אולם עמילי המכס היהודים הגדולים התנגדו לכל הענין מסיבות מובנות. מר ד. איזמוז'יק, שעוד קודם עזר לכניסת הסבל העברי לנמל זה, החליט גם הפעם לפעול ולמרות התנגדות חבריו עמד לצדנו ופקד על ספינה אחת שהיתה צריכה להביא לו משא, למסור את העבודה לקבוצת הערבים שלנו. שני הצדדים של הערבים התכוננו לקרב. אולם מנהל המכס ברצונו להמנע מזה, איים לשלוח את כל הספינות לחיפה אם הערבים לא יבואו ביניהם לידי פשרה. הם התפשרו.
בעבודת פירוק ספינה נורואֶגית שעלתה על השרטון בקרבת חוף יפו הזמין הפורק מר זיצר צולל יהודי ראשון, ושמו ז'אק, לעבוד בים, זה היה אולי הצולל היהודי הראשון בחוף יפו.
קרבנות „עמנואל“
עם סגירת „זבולון“ היומי, הנורמלי כנ"ל יסדו שנים מהמורים שלו והם „יורדי ים“ הוא גראֶבנוב ז"ל וחברו לוין ז"ל, קציני ים מוסמכים, קבוצת עובדי ים בנמל על מנת לקבל עבודה כל שהיא במקצועם. הדבר לא עלה בידם. אז השיגו מעט כסף להשקיעו בספינת־משא להובלה בחופים הקרובים. נסעו לבלגיה, מקום למודיהם. במעט הכסף שהיה בידיהם קנו ספינה גרועה מאוד, עד שלא היתה ראויה לשימוש ושלטונות הנמל אסרו להפליג בה. אולם מרצם של הימאים הצעירים היה רב ביכלתם. לפניהם התנוסס בדמיונם הרעיון של ספינה כולה עברית. הם כינו את ספינתם בשם „עמנואל“ ובלילה ברחו מהנמל. נגדם הוצאה פקודת מאסר, אבל כבר לא השיגה אותם, אין עד לגורלם ולגורל הספינה. יצאו ולא נודעו עקבותיהם. „יורד ים“ הספיק לפרסם ב„הארץ“ אי אלו מאמרים יפים על חיי הים.
בזכרונות אלה יש לציין כי האגודה הימית שאפה בימי פריחתה להקים מזח של 60–100 מטרים בחוף מול קלוב „זבולון“. לשם נסיון מוקדם בקשר עם התכנית שהוצעה חשבנו לנחוץ לתקוע בתוך קרקע הים עמוד ברזל.
העמוד עומד במקומו כיום ובודאי שימש יסוד לתכנית הקמת המזח בת"א.
מר זיצר, סוחר צעיר מיוגוסלאַויה, קיבל מאת הקרן הקיימת זכיון לניצול מעיינות קורדאני בעמק עכו על שטח של עשרות דונמים לגידול דגים.
בענין המלטה מלאכותית וגידול השיבוטה (קאַרפ) החילותי לטפל עוד לפני כמה שנים, לפי בקשת מ. דיזנגוף ז"ל ואחדים מידידי סודרה חברת מניות, שבה היה המנוח נשיא.
רוב החברים היו זקנים ואנשים טרודים ובמשך חודש שלם אי־אפשר היה לכנסם לבחירת ועד פועל, עד שדיזנגוף חלה ונסע. גם מחלקת הנסיונות של הסוכנות, ע"י א' וילקני טיפלה זמן־מה בתכנית זו, וקיבלנו מקום לנסיונות ליד ודי רובין. הגשתי הצעה מפורטת. גם ד"ר ליבמן בשם הממשלה טיפל בשאלה. זיצר השקיע בענין כסף רב. הוא עובד בענין זה גם כיום, אולם הוא רק מביא שיבוטות מחו"ל ומחזיק אותן זמן מה בתוך הבריכות. אינו עוסק בהמלטה ובגידול שהן הן הופכות את הענין לתוצרת הארץ.
בחיפה, מלבד ארגוני הספורט הקבועים, מתקיימת האגודה „דלפין“ ובה הרוח החיה ד"ר בתר. ליד התכניון סודרו קורסים למדעי ים.
בעיר הנמל הפולנית הצעירה גדיניה התקבצו חלוצים וחלוצות, צעירים יהודים לקבוצת הכשרה ימית. למרות הלעג, הקור והרעב שסבלו קשי עורף אלה, למרות מכות וסטירות שהיו סופגים מהחברים הפולנים, הצליחו לחדור קודם לסבלות ואחרי־כן לסוארות וכעת גם בדיוג. הם מקוים לחדור גם לספנות. בהשפעת אגודת „זבולון“ אורגנו סניפים בפולין וגליציה, ומרת דיאמונט מאנגליה ביקרה בהם ועודדה אותם. לסניפים אלה יהיה ערך בתור תאים בתנועת הליגה הימית.
ב־1933 עלה לארץ ד"ר שטיניץ. הוא הביא אתו גם ספריה וגם מכשירי חקירה. אחד הפעילים המסורים לרעיון תחנת הנסיונות הימית והאַקואריום הוא ד"ר דנציגר. בעזרת חוג האגודה הזואולוגית האקדמית הובטח כבר סכום כסף ניכר להקמת התחנה והאַקואַריום.
לפני זמן מה אושרה לשם כך חברת מניות. המחלקה הטכנית של עיריית תל־אביב עיבדה תכנית לבנין. מאורעות תרצ"ו הפריעו ודחו, אולם יש תקוה שהענין יצא סוף־סוף לפועל. חכמי ארצות אחרות כבר באו בדברים עם ד"ר שטיניץ בענין זה.
כדי למלא את התמונה נזכיר גם את הסירה המוטורית „מכס נורדוי“ שנרכשה ע"י ד"ר קיש בשביל קבוצה בת 6 איש, אבל היא לא התחילה לעבוד (חיפה). וסירת „הרקולס“ נועדה לעבוד בים־סוף מטעם השותפות קצרת־הימים של קוזנגארד־קיש.
הקפיטן פרנקל עלה לארץ והביא אתו סירת־מפרש ומוטור בשם „ביכורה“, לשם דיוג בשיטת הטראל. אליו הצטרפו בראשונה (1935) לוצאטי ובויאֶוסקי. אולם אלה עזבוה. גם מפעל זה סבל תלאות רבות. כעת חידשה „ביכורה“ את עבודתה בעזרת הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים.
עם עלית היטל לגדולה התעוררה בעיר המבורג תנועה בין בעלי ספינות יהודיות ליצור בארץ־ישראל חברות ספנות.
הראשונים שהגיעו מגרמניה לחיפה ייסדו חברה לספנות חופית וטעו ברכשם ספינות של התאימו לתפקידן (1934). החברה שלהם בשם „אוריאֶנט שיפינג לויד“ פשטה את הרגל. לעומתם הצליחה משפחת בורכאד שיסדה את חברת „עתיד“, בעלת 3 הספינות: „עתיד“, מוטורית; „עמל“, קיטורית וריכרד בורכארד (יותר מאלף טון). היתה להם גם ספינה רביעית בשם „עליזה“ והם מכרו אותה ב־1936 לחברה מצרית. „עתיד“ יכולה להפליג גם בנהרות והיתה מגיעה גם לבודפשט ווינה [?] נהר הדונאו.
מר ל. ברקוביץ מבסרביה, ידע להסתמך על בעלי מקצוע ישרים, והוא רכש לו 2 ספינות איטלקיות, אמנם ישנות, והחליף את שמותיהן לשמות עבריים: „הר הכרמל“ ו„הר־ציון“. הוא יסד את החברה „לויד ימי ארצישראלי, בע"מ“, העוסקת בהובלה בין ארץ־ישראל ואירופה.
ע"י הא' ברנשטין נרכשה הספינה „תל־אביב“ ונוסדה החברה קצרת־הימים חברת ספנות ארצישראלית, בע"מ. סופה העגום של החברה הזאת ידוע לכולם.
עם פרוץ מהומות תרצ"ו התאזר הישוב עוז בכמה שטחים וגם בשטח הים. נכנסנו לתקופת בנין נמל תל־אביב ויסוד הליגה הימית. ענין הים חרג ממסגרת טיפול של בודדים והפך נחלת עם. נושא הזיותיהם של חולמים רבים נראה עתה לעין בהקיץ.
"דבר", שנה שתים עשרה, מס' 3655, 19 במאי 1937, עמ' 8-9. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 