כבר נזכר כי היו על ה„טיטניק“ אבנים יקרות בסכום של מאה ועשרים מליון פרנק ולעולם לא ישיגון מפני שהן ירדו יחד עם הספינה לתהום של כמה אלפים מיתר. העמק היתר גדול שבני אדם יכולים לרדת בתוך הים הוא חמשים מתר. הספינה „אלפונסו י"ב“ ששקעה בשנת אלף שמנה מאות חמשה ושמנים אצל האיים הקנריים הובילה עשר תבות בכ"א כעשרת אלפים מטבעות זהב שנשלחו לתשלום הצבא בהבנה והבטיחון במאה וחמשים אלף לירה שטרלינג. הספינה שקעה בעמק של חמשים מתר ואז חשבו וידעו כי האמודאים הצוללים בעמקי ים יוכלו לרדת רק לעמק בערך של שבעה וארבעים מתר. בעמק הים ההבדל של מתר אחד גדול מאד. שלשה אמודאים היותר מצוינים ירדו לחפש התבות האלו, מהם אף אחד לא יכול להשאר מתחת למים יתר משמנה דקים מפני הזרמים החזקים ששם. הם הגיעו עד להספינה ויעשו בה פרצים ויגיעו להחדר החשוך ששם היו מונחות התבות עם המטבעות. הדרך להחדר הזה היה קשה מאד וסכנה רחפה עליהם להזיק למגניהם ועי"ז להפסיד את חייהם. כל העבודה לקחה מהם עשרה חדשים.
"האור" ("הצבי"), שנה שלושים, מס' 168, 7 במאי 1912, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
J. Bruce Ismay, מנהל חברת הספנות White Star Line. מקור: ויקישיתוף
מי אשם באסון „טיטאניק“?
הולך ומתברר, כי האשם האמתי באסון האניה „טיטאניק“ הוא נשיא החברה „הכוכב הלבן“, איזמיי, שנמצא בהאניה הטבועה בשעת המשבר. אחד מידידיו של רב-החובל סמיט פרסם מאמר, המוכיח, כי ההנהגה של האניה נמצאה לא בידיו, אלא בידי הנשיא. כשנתקבלו טלגרמות, כי תלי-קרח צפים על פני המים ויש להזהר מפניהם, לא שם איזמיי לב לזה ולא המעיט את מהירות המסע, וסמיט הוכרח לשמוע בקולו. רב-החובל הודיע, כי מחמת הנטיה לצדדין כדי להפטר מהתנגשות עם תלי-הקרח היה מאבד לחנם עשרים רגעים, ועל כן הוסיף לאחוז דרכו הלאה באופן ישר עד שנפלה האניה ברעה. ככה חפץ הנשיא וכל פקיד שהמרה את פיו נדחה מיד מפקודתו.
טיחגיקאי [?] מומחה אחר בקר את האניה „טיטאניק“ בטרם שהפליגה לים, ושאל את רב-החובל סמיט – איך אפשר להסתפק במדה מועטת כזו של סירות-הצלה? ועל זה ענה סמיט: שאלו את איזמיי ויגדכם…
איזמיי חפץ למהר את שובו מניו-יורק ללונדון, אולם הממשלה עצרה אותו ואחדים מאופיצרי האניה, כדי לחקור אותם על דבר סבת האסון. בשעת החקירה נתברר, כי רוב האשמות, שמטילים על נשיא החברה, מתאמתות. כן מספרים, כי איזמיי נמצא בסירת-ההצלה הראשונה, שנגשה ל„קארפאטיה“, הבאה להציל את המוצלים, ובעלותו על „קארפאטיה“ לקח לו שם חדר מיוחד, בעוד שהנשים המוצלות התגוללו על הרצפה במסדרונות האניה. כן נתברר, כי המלחים לא מלאו את תפקידם באמונה. סירות-ההצלה נתמלאו מוצלים רק למחצה, בעוד שאפשר היה להציל בהן כפלים.
ה„פ־ם. [?] ציייט.“ מתאר את מחזה האסון. תל-הקרח שגרם להשבר היה גבוה מחמשים עד מאה רגל. האניה התנגשה בו לא בחלקה הקדום, אלא מן הצד, וכשנפתחו צלעותיה החלו המים לחדור אל תוכה. ביום האחרון לא נראו בים שום גושי-קרח, והנשף היה בהיר. בעת האסון לא האירה האניה לפניה את הדרך בזורקי-האור, ורב-החובל לא נמצא באותה שעה על הספון, כי מסר את משרתו להאופיציר הראשון. כעבור ט"ו רגעים אחרי ההתנגשות נעלם תל-הקרח מן העין. להנוסעים הודיעו, כי אין האניה נמצאה בסכנה, ועל כן לא גדל ביניהם הפחד. ההתנגשות היתה בשעה הי"א בלילה, וכעבור רבע שעה החלו לחלק בין הנוסעים אזורי-ההצלה. אחרי ארבעים רגעים החלו להוריד את הנוסעים לסירות-ההצלה. אותם מהנוסעים, שכבר ישנו את שנתם, נתעוררו לא ממפץ ההתנגשות אלא מקול המכונות שנעצרו. הנוסעים משתי המחלקות הראשונות עזרו להנשים לרדת לסירות-ההצלה ולא הפריעו את הסדרים, אולם רבים מבני המחלקה השלישית השתערו במהומה על הסירות. ואז הוכרחו הפקידים לירות עליהם, וכששה איטלקים הומתו. כעבור שתי שעות וכ"ה רגעים אחרי ההתנגשות ירדה „טיטאניק“ למצולות, ובאותה שעה התפוצץ דוד-הקיטור, וגזריו נתפזרו לכל רוח. אז קפצו המימה יתר האנשים שנותרו באניה. סירות-ההצלה המלאות נשים וילדים התרחקו כדי מיל ורבע עד שטבעה האניה, ואז נתקרבו שנית למקום האסון והעלו לתוכן את המוצלים השוחים במים.
„קארפאטיה“ באה למקום האסון בשעה השמינית בבקר ביום ב', והכניסה לתוכה את המוצלים. ארבעה מהם מתו בדרך, רבים היו פצועים קשה, ואחדים מהם יצאו מדעתם מהתלאות שעברו עליהם. מהמחלקה הראשונה נצלו 202 נוסעים, מהשניה – 115, מהשלישית – 178, מלבד 210 מלחים ואופיצירים; בסך-הכל: 705. טבעו 1636 נוסעים, וביניהם 780 מלחים ופקידים. בין המוצלים נמצאו ששה חינאים, שהסתתרו בשעת הבהלה תחת ספסלי סירות-ההצלה, ונשארו שם עד בוא „קארפאטיה“, בעוד ששני חינאים אחרים נחנקו תחת המושבים.
כשהחלה „טיטאניק“ לנטות הצדה בשעת האסון, קפצו מאות איש בבהלה לתוך הגלים, ורבים מהם נפלו המימה באבדם את שווי-המשקל. רב-החובל סמיט לא עזב את במתו עד ש[?]הו הגלים משם, וגם בהיותו במים נסה לעזור עוד להנאבקים עם מר המות. „הראו את עצמכם בתור בריטים!“ – קרא באומץ-לב להטובעים. בשעת האסון נמצא הטלגרפיסט על משרתו, ולולא זאת אי אפשר היה להודיע את הנעשה לאניות אחרות, ושום איש מ„טיטאניק“ לא היה נצול. לעומת זאת עזב במקרה הטלגרפיסט של האניה „פאריזיאן“ את מעמדו והלך לנוח ואילו היה שם, היתה אניה זו ממהרת לבוא למקום האסון, כי נמצאה סמוכה לשם.
הלורד-מיר בלונדון מקבץ נדבות בעד העניים המוצלים מ„טיטאניק“, וכבר אסף בשני ימים סך 800,000 מארק. כן אחזה חברת-האניות האמבורג אמיריקה באמצעי-הגנה חדשים. אניותיה עמוסות תמיד בסירות-הצלה יותר מהאנגליות, ובכל זאת החליטה החברה להוסיף עליהן עוד, כדי שתהיינה מספיקות לכל הנוסעים בכל מקרה אסון.
"הזמן", שנה שניה, מס' 79, 23 באפריל 1912, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
באמצע חדש נובמבר תהיה בלונדון קונפרנציה מיוחדת במינה שתשא עליה את השם „טיטניק“. מטרתה תהיה להתיעץ על אודות המצאת אמצעים בטוחים שיבטיחו את הנסיעה בים. הקונפרנציה נקראת בהתעוררות מהאסון הידוע של האניה „טיטניק“.
תיכף לאחרי האסון כבר התחילה חליפת־דברים אודות זה בין גרמניה ואנגליה, ואחר כך גם עם צרפת ואמיריקה ועל יסוד חליפת דברים זו ערכו כעת את הפרוגרמה של הקונפרנציה.
בין ההצעות שידברו עליהן בהקונפרנציה ישנן גם אלו: לעבד תכנית איך להגדיל את סירות ההצלה ולעשותן באופן שתוכלנה לקבל בריוח את כל הנוסעים. להרחיב ולשכלל יותר את התלגרם האל-חוטי ולקבעו בכל האניות ובכל המקומות, לקבוע שיעור למירוץ האניה בקרבת הרי הקרח ועוד הצעות שונות.
"מוריה", שנה רביעית, מס' 324, 12 בספטמבר 1913, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
הכבלרית ואוניית התיקונים Mackay-Bennett, שמשתה מן הים את רוב גוויות הנספים באסון ה"טיטניק". המקור: ויקישיתוף
המשתה לפני האסון „בטיטאניק“.
אשתו של המיליונר אסטור, שטבע בשעת האסון, מספרת את פרטי הצלתה. היא נפרדה מבעלה במנוחה, כי הבטיח אותה להתראות עמה בקרוב. היא ונשים אחרות עזרו לנהל את סירות ההצלה, שנתמלאו מים עד הברכים. כל הנשים העשירות שנצלו והועלו על „קארפאטיה“ אכלו שם את ארוחתן באולם המחלקה השלישי. מלח אחד בשם קליין מספר, כי רבים מהנוסעים היו שכורים מיין בשעת האסון. באותו הערב ערכו בהאניה משתה גדול, ואחרי הסעודה חלקו יין שאמפאניה לכל המלחים. בהמשתה השתתפו גם רב-החובל וכמה אופיצרים שתו לשכרה. המלח קליין עסק בעבודתו על ספון האניה, ופתאם נגש אליו נוסע אחד והראה לו באצבע את תל-הקרח הקרוב. ואחרי שנוכח, כי התל הביא שואה על האניה, ובראותו כי השומרים העומדים על המשמר נרדמו – נתן את האות הראשון להצלה. כן מספרת מרת אסטור, כי בעת שנהגה עם אשת המיליונר ווירניר את סירת-ההצלה, ראו עשרה מלחים שכורים הצפים על פני המים, וכשנסו להצילם מתו מיד.
האניה „מאק קיי ביניט“ מצאה בים ס"ד גויות של מתים במקום האסון, ואפשר להכירם על פי סמניהם. כן מצאו מנהלי אניה זו כמה טבועים אחרים והשליכום שוב המימה, מחמת שאיי אפשר עוד להכירם. כן ראו הנוסעים באניות אחרות שברי „טיטאניק“ וגופות מתים צפים על פני המים. בכל בתי-התפלה של הכנסיות השונות בניו-יורק נערכות בכ"ב לח"ז אזכרה לנשמות המתים בשעת האסון.
הקומיסיה המיוחדת של הסינאט בניו-יורק מוסיפה לדרוש ולחקור את העדים ע"ד הנהגת פקידי „טיטאניק“ בשעת האסון. נוסע אחד מאירלנד מספר, כי קפץ המימה ונסה להכנס לאיזו סירות-הצלה, אולם המלחים דחו אותו כמה פעמים המימה עד שמשוהו שתי נערות אירלאנדיות מן המים והעלוהו להסירה שלהן. כן נתברר, כי הצלת הנוסעים של המחלקה השלישית החלה רק אחרי שנתמלאו כבר כמה סירות-הצלה מוצלים מבני שתי המחלקות הראשונות. בעת שהסירות האחרונות הורדו כבר המימה, עמדו עוד כמה נשים וילדים מהמחלקה השלישית וצעקו בבכי בקול גדול, ואיש לא השגיח בהם. גם באזורי-הצלה הורגש מחסור גדול, ורבים נשארו בלי אזורים. מלח אחד מספר, כי ראה עשרה נוסעים מהמחלקה השלישית, שהתאמצו לחדור לסירה מלאה נשים, ואופיציר אחד המית מהם ששה ביריה. ובצד אחד השליכו איזו נוסעים המימה אופיצירים אחרים שבקשו למנוע אותם מרדת לסירה אחת.
גם הבית-התחתון בלונדון עסק בחקירת האסון. נשיא לשכת-המסחר בוקסטון השיב על האינטירפילאציה בדבר האסון בדברים קרים שעוררו התרגזות, ובתוך כך אספה לשכת-המסחר ועידה כדי למצוא את הסבות העיקריות של האסון ולחקור אם נעשתה ההצלה כהוגן. כן הוחלט לקרוא ועידה אינטירנאציונאלית כדי להיטב את אמצעי-ההגנה של האניות. ביחוד מורגש הצורך לתקן את סירות-ההצלה, שלא נשתנו זה כ"ה שנים, למרות אמצעי המיחניקה שהוטבו הרבה במשך הזמן הזה. במקרה אסון מתהפכות רוב הסירות ע"י הגלים, בטרם שתבא איזה אניה להכניס אליה את המוצלים. ועל כן מציעים להנהיג בהסירות מכונות-תנועה של בינזין, כדי שתוכלנו להמשיך את דרכן בים עד פגען באיזו אניה או עד החוף הקרוב. החקירה הוכיחה, כי סירות-ההצלה של „טיטאניק“ נמצאו במצב מעציב מאד בשעת האסון. לא רק מספרן לא היה מספיק כלל, אלא גם לא הצליחו כלל לתעודתן.
"הזמן", שנה שניה, מס' 81, 25 באפריל 1912, עמ' 1. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
בנויורק נפל באלה הימים עוד קרבן חדש מאסון האניה „טיטניק“ שטבעה לפני זמן מה. הקרבן החדש הוא המפקד הצבאי ארכיבלד גרציי. הוא היה אחד מנוסעי הטיטניק, ובליל האסון הציל את נפשו על ידי אחת מסירות האניות שהובילה אותו להקרפטיה. אבל הרשמים הנוראים מהאסון הגדול נשארו חרותים בזכרונו, ובכל בתי נפשו, ולא חדל מהגות בהם אף לאחר שבא לניורק.
בבואו לניורק עלה רעיון בלבבו לחבר ספר בשם "האמת על דבר טביעתה של הטיטניק". אל הרעיון הזה נמסר תיכף בכל לבו, ובכל חושיו. זו היתה מטרתו היחידית בחיים להוציא את הספר שלם בכל הפרטים ובכל האפשר.
לשם זה העלה ראשונה את זכרונותיו על הספר, ובא גם בחליפת-מכתבים עם כל אחד מנוסעי האניה המוצלים, וקבל מכל אחד ואחד את ידיעותיו וזכרונותיו. הוא המציא לו גם את כל האדריסים מכל מלחי ופקידי האניה המוצלים, ובא גם עמהם בחליפת מכתבים, ואף גם להשופטים אשר בניורק ואשר בלונדון שלפניהם בא בשעתו דבר משפט טביעת האניה, גם אליהם הגיע, וגם מהם קבל ידיעות, ומכל החומר הרב הזה ערך את ספרו ומסרו תיכף לדפוס, והשקיע בו את כחותיו וחושיו.
באלה הימים מסר להמו"ל את הכתבים האחרונים שעמהם נגמר הספר כולו, ואז חזר הביתה ומרוב התרגשותו – יצא מדעתו, והתחיל לדבר זרות ולקרות את כל אותן הקריאות האיומות שקראו האומללים בעת טביעת האניה.
לאחר שלשה ימים מת.
מודיעים כי הספר שנגמר בין כך מכיל בו הרבה חומר וידיעות חשובות בדבר אסון הטיטניק ופרטיו.
"מוריה", שנה רביעית, מס' 289, 24 בינואר 1913, 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
טביעת ה"טיטניק", ציור מאת Willy Stöwer. המקור: ויקישיתוף
אסון הטיטניק.
פרטים מהחקירה והדרישה ע"י השופטים בנויורק.
התברר כי גאותו של האנגלי גרמה לאבדון אלף ושש מאות נפשות.
הספינה הגרמנית פרנקפורט היתה קרובה מאד אל הטיטניק בעת שקרה האסון, ובהודע לרב החובל עפ"י האלחוטית שאל את הממונה על האלחוטי בהטיטניק „מה קרה?“ ותהי תשובתו של האנגלי: „שוטה! אל תפריעני מעבודתי!“ כי בחר האנגלי ללכת לעזאזל ולבלתי קבל עזרה מספינה גרמנית, אבל בכ"ז החלה הפרנקפורט להתקרב אל מקום האסון, והנה בצבצה עוד הפעם הגאוה המסוכנה הזאת, כי מהקרפטיה ספינת הקונרד האנגלית באה ידיעה אליה כי אין צורך בעזרתה, יען כי הקרפטיה הולכת אל עזרת הטיטניק.
גם זה התברר כי ביום הראשון לעזיבת הטיטניק את היבשה נפלה תבערה בחדרי הפחמים, והכבוי ארך ימים אחדים, אולם הנוסעים לא ידעו אודות זה מאומה, את הפחמים הוציאו מהחדרים, ובזה יכלו המים לחדור בנקל אל החדרים שחסר להם כובד המשא. גם מנהיגי הטיטניק לא עשו כל הנחוץ להצלת הנפשות. המפקד אורדוף ידע כרבע שעה לפני האסון כי הר הקרח שוטט כנגד האניה, אבל תחת לעמוד, ולחפש עצה איך להמלט מהאויב הנורא הזה, הוסיף לנסוע במהירות גדולה. המפקד הזה הורה לפני המלחים שנשארו בחיים את אשמתו ויור על עצמו באקדח ומת.
אופן ההצלה נעשתה ג"כ לא על פי היושר. אחד המיליונרים האמריקאים שחד מכספו שבעה משיקי התנורים למען שיצילו אותו ואת בני ביתו את רופאיו ואת שני משרתיו, וכן עשו כי כלם נמצאו בסירת הצלה אחת.
מספר הסירות שנמצאו על הטיטניק היו 16 ויכלו להכיל רק כתשע מאות איש, ואין כל ספק כי לו היה עוד סירות היה אפשר להציל כל האמללים.
מכת ההתנקשות היתה כה גדולה וחזקה כל כך עד שספון האניה נתמעך וצלעותיה נשברו ונפתחו היציעות, אחדות מספינות ההצלה נשברו ונפלו אל הספון, כל החלק הקדום של הטיטניק היה לתל של שברי ברזל, ובעלות האניה על רגבי הקרח נשברה גם רצפתה האמצעית והמים החלו לחדור לתוכה במהירות נוראה. הזרם פרץ בחזקה, ולא יכלה המשאבת לעשות מאומה להריק את המים.
תילי קרח גדולים נערמו במספר רב על גבי הספון העליון, כל המטלטלים אשר על הספינה נשברו ונשחתו, כח החשמל נפסק, וכל המאורות נכבו ברגע אחד ויהי חשך ואפלה, ואיש את אחיו לא הכירו, ותהי מהומה ומבוכה.
המלחים נסו בראשונה להסתיר את האסון מהנוסעים, אבל המה הבינו זאת מיד כאשר החלו להוריד את הנשים ואת הילדים אל סירות ההצלה.
הנצולים תעו על פני המים בסירות ההצלה במשך שמנה שעות וכלם הובאו אל האניה קרפטיה ויתר האניות שחשו אל מקום האסון לא מצאו מאומה כי אם שברים ורגבי קרח ומשערים כי יתרם מתו מגודל הקור.
משערים את הנזק הכספי לחמשה ועשרים מיליון לי"ש.
"החרות", שנה רביעית, מס' 113, 10 במאי 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
ששה חינאים מנוסעי הספינה נצולו ממות על ידי שעלה בידם להתגנב ולהדחק אל תחת המושבות שבסירות ההצלה, ולא נתגלו עד שהועלו הסירות על האניה המצלת קרפטיה.
עוד שני חינאים שרצו להנצל באופן כזה נמצאו נרמסים ומעוכים תחת המושבות.
הנוסעים הנצולים מספרים שתיכף בהודע הדבר להנוסעים שהאניה יכולה להחשב כאבודה נתמלאה תיכף הסירה הראשונה באנשים, מאלה שנמצאו קרובים אליה. הזעקה הקיפה את האניה כולה, והנשים והטף הרימו יללה, ואז הופיע רב החובל ונתן את הפקודה: נשים וטף בראש! ומה שראוי להחשב להצטינות הוא שכל הנמצאים בתוך הסירה שמעו תיכף לקול הפקודה, ובלי סרוב יצאו מהסירה לפנות את מקומם להחלושים מהם. באותה שעה לא הצטרכו כלל האופיצירים לאים באקדחיהם על הנוסעים.
– כל הנוסעים הנצולים שהגיעו לנוי-יורק קבלו הזמנות מאת הקומיסיה הסינטית שנבחרה לחקור בפרטי האסון, להגיד לפניה את מה שראו בליל העברות.
ביניהם נתבקש גם הגברת אסטור, אשתו של המילירדי אסטור שאבד את חייו באניה, להמציא את עדותה בענין הזה.
– אי-אלו מהנוסעים מאשרים את הדבר שרב החובל השליך את עצמו מעל מכסה האניה המימה. האופיצירים ירו על עצמם מאקדחיהם.
– חברת-האניות „נורד דויטשר לויד“ מבררת את אי-אמתותה של השמועה שנפוצה כי אנית החברה האמורה „פרנקפורט“ קבלה את אות הקריאה להצלה מהאניה הטובעת ולא הלכה אחרי קול הקריאה. האניה הזאת מבררת כי תיכף בקבלה את האות שמה את פניה צפונה, ותגיע למחרת למקום האסון בשעה עשר וחמשים דק, ואז כבר פגשה שם את האניות „דינה“ „וירגיניה“, ו„קרפטיה“.
הבאת המתים.
האניה „מקיאי ביניט“ הביאה עמה לחוף הליפקס 190 מתים מחללי הטיטניק. רק שבעים מהם הובאו העירה לבית-המתים, וביניהם נמצא גם ארונו של אסטור. יתר הגופות נקברו בקרוב להחוף.
מלבד אלו הוכרחו להשליך מאה וששה עשר גופות המימה מאין מקום על האניה לקחתם, וגם לרגלי מזמוז צורתם.
קרבנות יהודים על הטיטניק.
בה„וילט“ כתוב כי מלשכת האמגרציה של יק"א במוהליב מודיעים כי בהטיטניק היו הרבה יהודים וכולם מפלך מוהליב מאלה שהגרו לאמיריקה.
* * *
"טיטניק" יוצאת מנמל סאות'המפטון, 12 באפריל 1912. המקור: ויקישיתוף
עוד פרטים מטביעת הטיטניק.
– שלשה צרפתים שנשארו בחיים מנוסעי האניה מספרים כי תיכף אחרי פגיעת האניה בשדה-הקרח לא האמינו אמנם אפילו האופיצירים שאסון גדול קרוב לבוא. בשעת הפגיעה ישבו הם בהתא שלהם וצחקו בצחוק הקלפים, והתנועה אמנם הרעישתם מאד. הם הביטו אל הים דרך אשנבי האניה, וראו כי גושי קרח הרבה מאד נערמו מסביב לדופני האניה ובאותה שעה פרצה המהומה בכל גדלה, ומכל קומות האניה התפרצו נשים ואנשים מבוהלים, אבל המהומה נשקטה תיכף על ידי קרירות רוחם של פקידי האניה.
גברת אחת הביעה את פחדה לפני אחד האופיצירים, והלז צחק עליה ואמר: לא יש מה לפחוד, אניתנו עברה על אחד מתניני הים ותבתר אותו לשנים!
המקור האחד לפחד היה רב-החובל שצוה תיכף לחלק בין הנוסעים את אמצעי ההצלה. ולאחרי עבור איזו שעה צוה גם להוריד את סירות ההצלה; נכר היה שהוא יודע מאסון, אבל גם הוא הבליג ולא דבר כלום, ולזה גם התזמורת השמיעה אז את מבחר נגינותיה המשמחות, ופשוט שום אחד לא רצה לעזוב את האניה החמה ולרדת אל הסירות שהקור והים הפתוח היה בלי לשאת. זה גרם שהסירות הראשונות כמעט שהפליגו ריקניות.
אלו שלשת הצרפתים נכנסו אל הסירה בחשבם כי זה רק לשעה מועטת, וראו כי היו סירות כאלו שהפליגו רק בחמשה עשר נוסעים.
לא ארכה השעה להפליגם, וחלקה הקדום של האניה התחיל לצלול, ומהומה שאין לתארה באומר ודברים הגיעה לאזנם על האניה. אלפי קולות מיואשים התלכדו יחד ויהיו לקול אימה מחריד לב. לאזנם הגיעו רק קריאות מרוסקות של עזרה! זה ארך כשעה, ונפסק, והתחיל שוב ועוד יותר נורא, וחדל לגמרי. על המקום שעליו עמדה הטיטניק שררה אז דומית קבר, והנמלטים הרגישו כי הים כבר כלה מעשהו…
ארבע שעות תעו הסירות ברחבי הים. מצב נפשם של הנצולים היה מדוכה מאד מקולות ההתאבקות עם המות שהגיעו לאזנם במשך שעה, ובכל זאת עוד גברה אצלם השאיפה לחיים, ובכל מאמצי כחם קראו בקול גדול אולי תשמע אחת האניות; ברון גרמני שנמצא בסירה ירה מאקדחו עד כמה שהיו לו כדורים אבל לשוא. מחמת דמיונם ששאף להגיע למקום מקלט נדמה להם לראות מדי פעם בפעם מאורות מרחוק, אבל זה היה חזון שוא ומקסם הדמיון. לאחר עבור 4 שעות נראתה להם הקרפטיה, וקריאת הורה! הורה! פרצה מפי כל הנצולים שהרגישו כי רק זה עכשו הם נצולים ממות.
– מושינגטון מודיעים אודות מהלך החקירה בברור האשמים באסון האניה. סגן חברת-האניות הזאת הודיע כי אין כל יסוד לשמועה אודות התחרות וקביעת פרס להצטינות בריצה שקבעה האניה כפי מה שהודיעו מקודם. החברה לא סדרה שום התחרות ולא קבעה שום פרס.
– אחד האופיצירים הגבוהים העיד, שהאניה קבלה אמנם ידיעות על ידי התלגרף האלחוטי ממציאות הרי קרח, אבל לא אחזה בכל זאת באמצעי זהירות כראוי.
– הצופה שעמד על המצפה באותה שעה, ושגם הוא נצול, העיד כי הוא ראה את הר הקרח בשעה עשר בלילה והודיע אודותיו, ואלמלי היה לו קנה-ראות היה רואה בשעה הדרושה.
– גם בלונון סדרו חקירה ודרישה באשמת האסון. ולפי שמודיעים נתברר כי בכל אלו שנשארו בחיים אין מי שיהיה אשם בזה, ואלו שהיו יכולים להאשימם כבר אבדו את חייהם בטביעת האניה.
– קומיסיה גדלה של רבנים נסדרה באמיריקה שיצאה למקום שהביאו שם את המתים, בנוגע להמתים היהודים להציל את נשותיהם מעגון.
– מודיעים כי מספר היהודים על הטיטניק עלה עד לערך 400.
סודות ממאורע הטיטניק.
החקירה בדבר מאורע האסון באנית הטיטניק ההולכת ונמשכת מגלה יותר ויותר דברים שלא היו ידועים עד עכשו: כן נתגלה שעוד תיכף אחרי הפלגת האניה פרצה תבערה בדיר הפחמים והתבערה נמשכה משך ימים אחדים והנוסעים לא ידעו כלל במשך הזה העבירו את הפחמים למקומות אחרים וחסרון המשקל במקום שהיו הפחמים גרם שיכנסו שם המים בשעת הפגיעה יותר בנקל. נתגלה שהאניה פרנקפורט נמצאה בשעת האסון יותר קרוב להטיטניק מהקרפטיה אלא שלא היה זה לפי כבודו של פקיד התלגרף האנגלי לפנות בבקשת עזרה לאניה גרמנית, ולפיכך פנה להקרפטיה, ועל שאלת פקיד התלגרף של הפרנקפורט מה קרה? ענה הפקיד מהטיטניק: שוטה אל תאבד זמני!
העובדה הזאת שהעתונים מודיעים קשה אמנם להתקבל באמת כי אדרבה האניה פרנקפורט הן התנצלה שבשעה שקבלה את הקריאה היתה רחוקה והגיעה למקום האסון בבקר.
כן נתגלה שבשעת מהומת האסון עצמה, בשעה שמאות מאות נפשות התאבקו עם מר המות – נעשו מסחרים, והכסף משל את ממשלתו. מיליונר אחד שכר שבעה מהמסיקים שיצילוהו בסירה, אותו ואת כל משפחתו וגם משרתיו, ולסוף עשק גם את שכרם ולא נתן להם בשכרם כי אם מאה מרק לכל אחד.
גם האניה המצלת קרפטיה קבלה כסף מאת חברת „הכוכב הלבן“ שלא תודיע שום דבר מפרטי האוסן, כדי שתוכל החברה לעשות מזה עסקים טובים, ואמנם כך היה וכל המקור של הידיעות והחדשות נשאר אצל החברה הזאת, ואלפי איש פרטיים ובאי-כח עתונים צרו יום יום על לשכת החברה בניויורק לקבל את הידיעות שמכרה בכסף מלא.
כל יום ויום מביא לנו פרטים חדשים מהאסון הנורא של הטיטניק, פרטים שונים שיש מהם אמנם שמגלים רק את הנטיה הרגילה של האדם בעמדו על נפשו, אבל ברובם הם מפליאים, והוד-נורא מרחף עליהם:
– אופיציר אחד מהנצולים מספר, שהוא הפליג מעל האניה בסירת-הצלה שבה נמצאו ארבעים איש מהנוסעים, בשעה שהיה בה מקום לששים. בהרחיקו מעל האניה התחילה שם הטביעה המהירה שארכה רק כשעה ושועת הנטבעים הגיעה אליו ופלחה כליות ולב. אז הציע לפני הנמצאים בסירה שישובו למקום האסון כדי שיוכל להציל מהמתאבקים עם גלי הים עד כמה שסירה עוד יכולה לשאת, אבל אלה ענו לו ששגעון הוא להעמיד בסכנה את חייהם של ארבעים בשביל עשרים. אף אחת, מספר האופיציר, אף אחת מהנשים המוצלות שהיו בסירה לא נתעוררה להציע לפני שוב להציל.
– לעמת זה הופיעו פה גבורי-רוח אמתים שזכרם לא יסוף מתולדות פעולת האנושית בנסיעה על הים.
פקיד התלגרף האלחוטי של הטיטניק, פיליפס, איש צעיר לימים, כמעט בחור, הראה גבורת-רוח עדינה שהיא למעלה מכחות אנוש. הוא לא מש מעל מכונתו עד הרגע האחרונה. ובכל ראותו את המים בוקעים לתוך התאים, ובכל מה שבקש ממנו רב-החובל שיעלה על המכסה לא היה יכול להסכים לזה לשלול מאת האניה הטובעת אף רגע אחת של אפשרות הצלה, כי אמראולי תביא עבודתו ברגע נוספת זו הצלה ממות לאחד או ליותר מהנוסעים, ולא פסק לפיכך מלעבוד את עבודת התלגרף ולפנות לעזרה בכל מקום שאפשר.
– הקלוב של האופיצירים מהצי המסחרי האנגלי החליט באחת מאספותיו האחרונות להקים לפיליפס מצבת-זכרון באחת מערי החוף היותר גדולות.
המצבת הזאת תהיה ביחד עם היותה מצבת-זכרון לפיליפס גם מצבת-זכרון ראשונה להמצאת התלגרפיה האלחוטית. היא תצין מכונה של תלגרפיה אלחוטית, ועליה יושב הגבור פיליפס ועובד את עבודתו, באותה התמונה שישב בהטיטניק ותלגרם לעזרה.
גבורת-רוח עדינה הראה גם המיליוניר אסתור. הוא הושיב את אשתו הצעירה בסירה, ורצה לשבת גם הוא אצלה אבל אחד האופיצירים אמר אליו: גברים, חזרה אל האניה! אסתור לא הראה שום אות על חפצו להשאר בסירה, אף שהאופיציר לא היה מתנגד לו בודאי, אלא קרא אף הוא: טוב, אני שב! ובסירה היה באמת, לפי עדותה של הגברת אסתור, מקום גם לאשה. היא נתבלבלה כל כך עד שלא הרגישה שאין אישה עמה עד בואה אל הקרפטיה, ואז נזכרה כמו מחלום את דברי האופיציר, ואת תשובת אישה.
– גברת אחת צעירה, שמלאו לה רק תשע-עשרה שנה, שנסעה היא ואישה את נסיעת-נשואיהם מניויורק לאירפה, ועתה שבו חזרה, וגם היא נודעה רק על הקרפטיה שאישה נשאר באניה – ותצא מדעתה.
– עוד זוג אחד היה באניה ששעה קודם עלותם אל האניה טרם הפליגה סדרו נשואיהם, ועכשו היא נצולה והוא נטבע.
– בכך הכל נצולו שבע ועשרים נשים שבעליהן נשארו על הטיטניק, ועשריםמהן לא הגיעו עדין לחמש ועשרים שנה.
– הנוסעים של הסירה האחרונה מספרים כי אחרי הפליגם כרעו כל הנוסעים הנשארים על ברכיהם על מכסה האניה ובדמעות-שליש בלוית מנגינת המקהלה שנגנה את השיר: אליך אתקרב אלקי, הכינו את עצמם לקראת המות.
* * *
בארצנו.
[…]
הזכרה לחללי הטיטניק ופיס.
מאי-אלו מקומות נתקבלו מכתבים בהמערכת בהתעוררות שירושלם צריכה לעשות הזכרה לחללי היהודים בהטיטניק, שכפי הידיעות הנכונות נמצאו בה הרבה הרבה יהודים מגולי רוסיה ולחללי אחינו בפיס בירת מרוקו שאבדו את חייהם בהפרעות האחרונות שהיו שם.
אתמול היה מספד בבית הכנסת הגדול בית-יעקב להגאון רבנו אליהו חיים מייזל מלודז, ובאותו מעמד עשו גם הזכרה לנשמות החללים.
* * *
בחוץ לארץ.
הד האסון בהטיטניק.
בימים האלה נגמרו בלונדון החקירות של הקומיסיה שנמנתה לזה בדבר ברור האשמה הנכונה באסון הטיטניק.
הקומיסה באה לידי החלט שברור הדבר בלי כל ספק כי רב החובל קבל ידיעות אלחוטיות בדבר קרבת הרי הקרח. האניה עשתה אז את דרכה 22 קשרים לשעה, ועל רב החובל היה להמעיט את המהירות הזאת עד לשמונה וגם לששה קשרים, והוא לא עשה זאת.
יכול אמנם להיות שאפילו אם היה עושה ככה היתה האניה גם אז אולי מתנגשת עם הקרח, אבל לא היתה, לפי ההשערה, טובעת, ועל כל פנים, אם ההתנגשות היתה באה מכח קטן של 6 או 8 קשרים היתה האניה הנזוקה יכולה להחזיק מעמד עד בוא ה„קרפטיה“.
את הגלוי-דעת הזה נשא בא-כחו של המיניסטריון למסחר האנגלי, סיר רופוס איזק, ועל זה הוסיף היושב-ראש בבית המשפט הלורד מירסי: גם אני מאמין כי את כל האסון יכולים להאשים רק בנסיעה מהירה יותר מהמדה.
ניו-יורק. רוצה אני לרשום בזה את הרושם, שעשה עלינו אסון הספינה הענקית „טיטאניק“. השמועה הראשונה על אדות האסון הגיעה אלינו ביום ב' תזריע ודבר ברור מהנעשה לא ידענו עד בקרו של יום ו', כאשר באו לניו-יורק הפליטים המעטים. כלנו הרגשנו, כי איזה אסון נורא מאד אירע, כי השמועות באו בתכופות והכחישו זא"ז. מיד אחרי בוא השמועה הראשונה נהפכה פני העיר, אדם כי הלך ברחוב נדמה לו, כי פרחה נשמת העיר ויושביה, בני העיר יראו לשאוף אויר ולהשמיע קול, כלם נפלו פניהם, חדל הצחוק, חלפה העליזות, נאלמה שירת הלילה בבתי החזיון, כלם היו אבלים וחפויי-ראש, כלם בלי הבדל, צעירים וזקנים וחכו בכליון עינים ובנשימה עצורה לאיזו שמועה ברורה. העתונים הוצאו עשרים הוצאות ויותר מדי יום ביומו, הוצאה מיוחדת לכל שמועה חדשה, וכל העיר התנפלה על כל הוצאה בתיאבון של פראים. וכאשר בסוף השבוע התחילו באות שמועות ברורות, נעשתה העיר לעמק בכי, אנשים ונשים בכו, כל יושבי העיר הענקית התאחדו אז ברגש אחד, כלם נדמו לאחים ואחיות, אשר אבדו כל היקר להם, כלם היו שרויים בצער אלם ולא יכלו להוציא הגה מפיהם כאוננים, רק העינים תעו הנה והנה והביטו במבט מפחיד וקורע את הלב. לשוא עמל סופר לתאר את המחזה הנורא. אשים בעלי קומה וגבורה נחבאו בפנות מרכבות החשמל וכסו פניהם להעלים דמעותיהם הזולגות. והנשים!
גודל האסון יכולים להרגיש רק אלה, אשר ידעו את הנטבעים בחיים, ואנו יושבי ניו-יורק ידענום. גדולים היו האנשים לא רק במיתתם, כי-אם גם בחייהם ושמם היה נשא על שפת כל איש באמריקה. המה היו סוחרים אנשי שם, אמנים מומחים, עתונאים, ציירים, פוסלים וסתם גדולי הדור, אשר אמריקה התפארה בהם. בתוכם היו גם יהודים מפוארים והגדול שבהם הוא הנדיב הגדול, אביר הצדקה היהודית איזידור שטרויס ואשתו הצדקנית אידא. משפחת שטרויס גדולה ומכובדה באשכנז ובאמריקה, כלם עוסקים בצרכי הצבור באמונה ומקדישים עשרם וכשרונם לטובת קשי-יום. כלם אנשים חרוצים בעלי שכל נעלה, תמימים וישרים והנטבע היה ראש המשפחה, גדול הגדולים, המיעץ והמנהל, כי הוא עלה על כלם בשכלו הזך ובידיעותיו הרחבות ובלבו הטוב. נדיבותו היתה למשל בארץ. אין לך מוסד יהודי, שהנטבע לא היה בין תומכיו או מנהליו. וביחוד הרבה לעשות טוב ברבע היהודי לטובת המהגרים, שאינם יודעים עוד בין ימינם לשמאלם. נדבותיו פזר גם לנכרים. כאשר היה רעד האדמה באיטליה שלח שמה ספינה מלאה מזון ובגדים להאמללים. ואשתו עמד תמיד לימינו בכל מעשיו והגדילה לעשות כאשת חיל, שאין כמוה פה. יושבי העיר בלי הבדל אהבו אותם מאד והאהבה נתבטאה כאשר נודע גורלם המר. כמרים ומטיפים נכרים עשו את טביעת שטרויס ואשתו לתכן דרשותיהם. נכרים מיוחסים הקהילו אספות-אבל לזכרם והעתונים לא חדלו לגמור עליהם את ההלל. ביחוד גדול המספד בין היהודים. בכל חלון וחלון תלו תמונותיהם במסגרות שחורות. בכל בית כנסת הספידו אורם, אדוקים כנאורים והבכיה עלתה עד לשמים ועוד היום מתאבלים עליהם. נראה כי הבכיה היא בכיה לדורות.
ברבע היהודי גדולה התנועה להעמיד מצבת זכרון בתור מוסד יהודי גדול לצדקה על שם הגבירה שטרויס, שהיתה סמל אמונת אשה יהודית אמתית, אשר כרות המואביה בשעתה אמרה אל אישה, אשר התחנן אליה, שתציל את נפשה בסירה כשאר הנשים: „באשר תמות אמות ושם אקבר“. מכל הארץ יביאו נדבות לטובת המוסד וגם נוצרים עוזרים בזה. האשה הגדולה הזאת קדשה שם ישראל בעולם, כי נשים אחרות עזבו את בעליהן לרדת תהומה והן נמלטו אל הסירות. כן עשתה גם אשת המיליונר אסטור. כאשר פתחו את צוואת שטרויס מצאו בה כמיליון כתר לצדקה יהודית וכאשר פתחו צוואת אסטור, שעשרו היה גדול הרבה מעשר היהודי, לא נמצא בה אף פרוטה לצדקה.
מספר היהודים הנטבעים 71. החברה היהודית לעזרת המהגרים דאגה בעד הנצולים, להמציא להם מחיה.
[…]
שמואל מילר.
"המצפה", שנה תשיעית, מס' 23, 14 ביוני 1912, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
העיתונים מבשרים על אובדן "טיטניק". המקור: ויקישיתוף
תלגרמי רייטר.
מן 17 עד 19 אפריל
האסון הגדול.
ניו יורק. – נתקבלה ידיעה אלחוטית מהספינה טיטניק, כי נכשלה בהר קרח והיא דורשת עזרה, הספינות וירגיניאן, גולימפיק ובלטיק ממהרים לעזרתה, הוירגיניאן היא רחוק מהטיטניק 170 מיל והבלטיק 200מיל, הידיעה האחרונה להוירגיניאן נפסקה באמצע. הטיטניק היא הספינה היותר גדולה בעולם שזה עתה נבנתה והלכה הפעם הראשונה מסואוטאמפטין לניורק, עזבה את סואטאמפטין ביום 10 לח"ז, היו עליה 320 נוסעים של מחלקה הראשונה. כל הנוסעים עליה היו 2000 איש.
קאפ ראש. – הטיטניק נכשלה בערב שעה 10 עם 45 דקים בהר קרח ודרשה מיד עזרה, אחרי חצי שעה נתקבלה הידיעה: טובעת בראשה, מצילים את הנשים ע"י ספינות ההצלה.
לונדון. – ספינות קנדות ואמריקניות מודיעות כי הקרח שט במרחק של 100 מיל מניופונדלנד, והרי קרח גדולים פוגשים בהספינות על דרכן. הגרמניה והניגארא נצלו בדרך נס, ארבע ספינות אחרות סבלו הזקות מהרי הקרח.
מונטריאל. – ידיעה טלגרפית מודיעה כי הטיטניק עדין על הים, הנשים והילדים עודם על הספינה. חושבים כי יש אפשריות שלא תטבע.
ידיעה אחרונה. – (15 לח"ז) שתי ספינות עומדות לעזרה, כל הנוסעים נצולו.
ניורק. – שתי הספינות העומדות לעזרה להטיטניק הן הפריזיאן והקרפטיא. הנוסעים נלקחו לאט לאט אל הספינות האלו, גם הספינות אולימפיק ובלטיק קרובים לבוא.
רשמי. – הספינות מובילות את הטיטניק אל חוף קפראש.
ניו יורק. – הטיטניק נטבעה שעה 2 עם 20 דקים בוקר (15 לח"ז) אין כל אבדת נפשות.
הקרפטיא הגיעה אל מקום האסון ולא מצא כי אם ספינות להצלה נשברות. מאמינים כי הצילו 675 נשים וילדים.
לונדון. – בין הנטבעים בהטיטניק חושבים את אלה: מר הייס (ראש חברת מסלת הברזל האמריקני) מר איזמיי (נשיא חברת הככב הלבן – אשר הטיטניק היא מהחברה הזאת) הנסיכה ריטהים וו' ט' סיער. הבנקירים גוגנהיים ווידניר שטרויס והמפקד אסטור.
ניו יורק. – הטיטניק נטבעה שעה 2 עם 20 רגעים ביום 15 אפריל בבקר, באורך 50,41 ורוחב 41,16 מכל מספר הנוסעים 2000 נצולו 675 מלחים נשים וילדים. הספינה קליפורניה מחברת ליולנד נשארה לחפש את הנטבעים. הקרפטיא מובילה את הנצולים לניויורק.
[…]
לונדון. – המלך והמלכה תלגרמו להנשיא טפט השתתפותם באבדת הטיטניק והאסון לנפשות רבות מאזרחי אמריקה ובריטניה, ומר טפט גם הוא ענה כי העם האמריקאי משתתף בהאבל הגדול הזה.
וושינגטון. – הסינט בלי כל וכוח קבל ההצעה לעשות בקורת על האסון הנורא הזה.
[…]
"החרות", שנה רביעית, מס' 105, 22 באפריל 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
פרטי הקטסטרופה על ה„טיטאניק“.
ביום החמישי שעבר בערב באה לחוף נויורק האניה „קרפטיה“, שעליה נמצאו הנוסעים שנשארו בחיים אחרי צלילת ה„טיטאניק“. ההתרגשות בנויורק לפני בוא האניה היתה גדולה מאד והפוליציה אחזה בכל האמצעים הנדרשים להחזיק את הסדר על החוף. כל הרחובות והמבואות המפולשים אל החוף נחסמו בעד העוברים והשבים ואת הרשיון לפגוש את האניה והניצולים קבלו רק באי-כח אחדים של העתונות וקרובי הניצולים. כפי שהוברר עתה, נמצאו על ה„טיטאניק“ 330 נוסעים במחלקה הראשונה, 320 במחלקה השניה, 750 במחלקה השלישית. מלבד זה נמצאו באניה 940 מלחים, משרתים, מכונאים ועוד. בס"ה 2340 איש. ניצולו 210 נוסעים של המחלקה הא', 125 של המחלקה הב', 200 של המחלקה הג', 210 מלחים. באופן כזה אבדו כאלף ושש מאות איש.
כל הניצולים מעידים, כי הסירות היו יכולות להכיל נוסעים במספר יותר גדול, אבל הנוסעים לא רצו בעת הראשונה להשתמש בהן. הם לא האמינו, כי הסכנה היא גדולה כל כך. אחדים מהם המשיכו את משחק הקלפים שלהם ורבים הלכו לישון. ואולם כעבור איזה זמן התפוצצה היורה והאניה התחילה לצלול במהירות ואז התחילו הכל למהר אל הסירות, שעוד נשארו. למרות הסכנה לא הופרע הסדר. הגברים נתנו מקודם לנשים ולילדים לשבת בסירות. היו הרבה מחזות קורעי לב. כן, למשל, לא רצתה אשתו של המיליונר שטרויס לשבת בסירה מבלי שישב אתה יחד אישה. היא נשארה על האניה והם אבדו בעמדם חבוקי-יד על מכסה האניה. אומץ-רוח מיוחד הראה ג"כ המיליונר אסטור, שהושיב את אשתו הצעירה בסירה ובעצמו נשאר על האניה ועזר לרב-החובל להחזיק את הסדר. במשך כל העת הזאת, שבה הושיבו את הנשים והילדים בסירות, נגנה מקהלת המנגנים את השיר: „אלהים, אליך תערוג נפשי“.
רבים מהניצולים מתו אח"כ בסירות מן הפצעים שקבלו או מהקור החזק ששרר אז על הים. היו כאלה שתעו שמונה שעות רצופות בסירות האלה עד שהצילה אותם ה„קרפטיה“. האניה הזאת נמצאה בעת האסון במרחק של 70 מילים מה„טיטאניק“. הטלגרפיסטן, ששמש באניה הזאת ליד מכונת-מרקוני, לא הלך בלילה ההוא לישון בשעה הקבועה והודות לזה קבל את הטלגרמה המבקשת-עזרה של ה„טיטאניק“.
"הצפירה", שנה שלושים ושמונה, מס' 77, 21 באפריל 1912, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
* * *
הדאר האחרון.
האסון על הים.
הידיעות הראשונות בדבר האסון של הספינה טיטניק הגיעו על ידי תלגרף בלי חוטים. מיד מהרו שלש ספינות: וירגיניאן, אולימפיק ובלטיק לעזרת טוטניק. וירגיניאן היתה במרחק מאה ושבעים פרסה, והבלטיק במרחק מאתים פרסה.
כתב הניצוצות האחרון של הטיטניק היה מבולבל ונפסק פתאום.
טיטניק היתה הספינה היותר גדולה בעולם, וזו היתה הנסיעה הראשונה שלה. היא הפליגה ביום ו' זה מנמל סויטהפמפטן. בין הנוסעים היו שלש מאות ועשרים נוסעים מהמחלקה הראשונה.
בית מורשי העם של הממלכה הגרמנית קם כלו על רגליו לאות השתתפות באבל הכללי על האסון של טיטניק.
בבית המורשים האנגלי, בתוך דומיה כללית, קרא האדון אסקיט את החדשות האחרונות. האסון הזה אחד האסונות היותר מבהילים. רק בדבר אחד אפשר למצוא קצת תנחומים, והוא כי לפי הנראה רבים הראו בעת האסון אמץ לב והשלכת נפש מנגד כדי לתת אפשרות להנצל להיותר חלשים ורפי כח.
בכל הערים הגדולות בארפה התרגשות עצומה. בכל הנמלים הניפו הספינות דגליהם לחצי לסימן אבלות.
מלך אנגליה והמלכה שלחו תלגרם לחברת ואיט שטאר לין, לאמר: אנו נדהמים מפני האסון האיום. אנו משתפים באבלם של קרובי החללים.
תלגרם מהספינה אולימפיק אומר, כי המעטים שנצלו הם על הספינה כרפתיה. בבית מורשי העם בוושינגתון הציעו חקירה ודרישה עמוקה בסבות האסון של טיטניק. הצעה אחרת הוצעה, לחייב כל הספינות שרוצות להכנס בנמל אמריקה שיהיה עליהם כלי הצלה מספיקים.
מפני בלבולים חשמליים באויר אי אפשר להיות במגע ומשא מסודר עם הספינה כרפתיה. אך הגיעה רשימת שמות הנצולים, בה תשעה ושבעים אנשים ומאתים ושלש ושלשים נשים.
וילהלם קסר שלח להמלך גיאורגיוס האנגלי תלגרם של תנחומים.
מלך אנגליה שלח תלגרם להנשיא תפת לאמר: המלכה ואני רוצים להגות לכם צערנו העמוק על האבדה הנראה של טיטניק. שתי הארצות שלנו הן קשורות זו בזו בקשר כל כך פנימי, שכל אסון שפוגע בהאחת נוגע עמוק גם בשניה. שתיהן אבלות יחד בהאסון הנכחי.
ויען הנשיא תפת: עם אמריקה משתתף בצערם של אחיו שמעבר לים.
העתונים האנגלים פרסמו מאמרים גדולים בנוגע לאסון זה, וכלם שואלים אם לא צריך לחייב את חברת הספינות לשים גבול לגודל הספינות ובנוגע למספר הנוסעים שמותר לקבל. הם אומרים, כי אף על פי שהחברה ואיט שטאר ליין מכחשת בכל זאת נראה כי אמנם לא היו די אניות הצלה על הספינה.
כשהגיעו ללונדון הידיעות הראשנות אדות האסון לא האמינו העתונים בהם ויפרסמו את הידיעות האלה בהגליונות שיוצאים לעת ערב בסגנון של התול ובהוספת הערה כי זה דבר שאי אפשר בעולם, כי יתר נקל להטביע בים פקק של שעם משתטבע הספינה הזאת, היותר גדולה, והיותר מפוארה, היותר מתוקנה בכל התקונים של המדע בזמן הזה. על ספינה זו הפליגו לדרכם לאמריקה אדירי עולם, ובניו יורק הכינו להם קבלת פנים נהדרה ומפוארה.
סביב להמשרד של החברה ואיט שטאר ליין בניויורק עמדו עד שעה מאוחרת בלילה קהל גדול צפוף ומתרגש, נשים בכו, רבים התעלפו.
בנין הספינה ושכלולה עלה להחברה בסך מליון ושבע מאות וחמשים לירה אנגלית.
הידיעות מלונדון אומרוות כי הספינות טיטניק היתה טעונה הרבה זהב וכלי חפץ רק אבנים יקרות בלבד היו עולה במחיר כמליון לירה אנגלית. אשה אחת אמריקנית נשאה אתה פנינים בשנים עשר אלף לירה. הכל היה אמנם נתון באחריות אבל רק באחד למאה משויו.
הספינה אולימפיק הודיעה בכתב הניצוצות, כי הספינה כרפתיה הולכת ושבה לניו יורק עם שמנה מאות ושמנה וששים נצולים, שמהם שש מאות וחמשה ושבעים מהנוסעים.
בתוך הנוסעים שנצלו על כרפתיה יש הגברות אסתר,וידנר, האיס, טורלי כאוינדיש, סיר זלדי קוסמוריף גורדון, האלופה רותם ועוד.עד כה אין שום ידיעה אוסתור בעצמו והסופר האנגלי הידוע שטיד.
ספינה צרפתית ניאגרה עברה במקום האסון, ותפגש הרבה רגבי קרח, והערפל היה חזק. פתאם נזדעזעה הספינה, כל המסובים אל השלחן נפלו ארצה כל הכלים נשברו. וישלח נגיד הספינות ידיעה בכתב הניצוצות קריאת עזרה, אם אחרי כך בטל אותה, מפני שנתברר כי קלקול הספינה אינו מסוכן.
[שגיאות הדפוס במקור]
"האור" ("הצבי"), שנה שלושים, מס' 155, 22 באפריל 1912, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.
* * *
אניית הנוסעים "טיטניק", 12 באפריל 1912. המקור: ויקישיתוף
האסון של התיטניק.
בהעתון דיילי תלגרף נתפרסמו הפרטים האלה מעדי ראייה של האסון הנורא שנשארו בחייהם:
ברגע שהתנגשה הספינה עם הר הקרח היתה במרחק אלף ושבע מאות ותשעה ותשעים פרסה מן סוינסנתין. הים היה בלי משברים. רקיע השמים זרוע ככבים. רוב הנוסעים כבר נכנסו איש לתאו.
בהאולמים הגדולים כבר כבו מאורות החשמל. רק שתים שלש חבורות של משתעים בחדרי העשון וקצת משחקים נשארו עוד.
על הצפה, המלחים והפקידים של האשמורת הראשונה חכו כי בעוד רגעים יחליפם המשמר השני. בשעה אחת עשרה וחצי נשמע קול ונראה פתאם הר הקרח, וכמעט בו ברגע התנגשה בו הספינה, אך לא היתה הזדעזעות עזה. הספורים כי הספינה כלה הזדעזעה, אינם אמתים. מיד עצר סגן רב החובלים את המכונות ויסגור את דפנות הסכר בפני המים. בכל הספינה פשטה השמועה כי קרה מקרה קל, אך אין סכנה ולא צריך להיות בבהלה, והנוסעים האמינו ולא פחדו כלל, ורבים מאנו אפילו לצאת ממטותיהם. המשחקים הוסיפו לשחק. פתאום נשמעה קריאה: הכל על הגשר! כל אחד יחגור חגורת ההצלה! הנשים והילדים ירדו ראשונה אל אניות ההצלה! אבל, גם המלים האלה לא הטילו בהלה על הקהל.קצתם פקפקו ולא האמינו, ואחד מהם בנקיר מעיר מונריאל מנע את אשתו ואת בנותיו לרדת מעל הספינה. אבל באשר הורע המעמד ולא היה יותר שום ספק בהסכנה, התחילה בהלה בפרט בין הנוסעים ממחלקה שלישית. קצת איטלקים רצו לתפוש בכח הזרוע את אניות ההצלה, וימהרו אחדים מפקידי הספינה באקדחים בידיהם ויורו בהם וימיתום. אז שב הסדר והכל עשו על פי פקודת הפקידים. מצות רב החובלים: „הנשים והילדים בתחלה!“ יצאה לפעולה בשקט גמור.
הגברת האיס, שנצלה ונשארה בחיים, ספרה אמץ לבו של אסתור. בתחלה עזר לאשתו הצעירה לרדת אל הסירה,ועוד נשאר מקום אחד ויטילו גורל בין אסתור ובין איש אחר, ואסתור זכה, ויכנס אל הסרה, אך ברגע שהתחילו להוריד הימה באה אשה במרוצה ודרשה מקום. מיד קם אסתור ויצא מהסירה. הרבה פעמים קרו מעשים כאלה. ולהפך, הרבה נשים שבו מהסירות אל הספינה כשראו כי בעליהן או אחיהן אינם אתן.
אומרים, כי אחד מהמבשלים קרב לרב החבלים המפקד שמיט ויביא לו חגורת הצלה ויחפץ לחגרו בו ויען לו רב החובלים: הניחה אותי! וישתמש מידו.
אחרי אשר ירדה הסירה האחרונה מהספינה אל הים, שמעו האנשים אר בקרבה פקודת רב החובלים להמנגנים לפצוח נגינת האביב, וקול נגינה זו לא חדל עד הרגע האחרון.
בשעה שתים אחרי חצות נתברר כי התיתניק לא יצוף עוד הרבה זמן. עם המים שפלשו אל תוך מעמקי הספינה התפוצצו המכונות, ופתאם כבו מאורי החשמל והיה חשך ואפלה, וכאשר התחילו המים לגרוף מעל הגג כל אשר עליו, קפץ רב החובלים אל תוך הים, והרבה מהנוסעים עשו כמעשהו. שש עשרה הסירות היו במרחק כארבע מאות מתר מהספינה ברגע שהיא צללה לגמרה.
בשעה חמש בבקר נראתה על פני האופק הספינה כרפתיה, שחשה לעזרת הנצולים בהסירות.
הנער שהיה ממונה על התלגרף בלי חוטים, שנצל גם הוא, ספר כי רב החובלים בא וצוה לו לשלח תלגרם אוירי לקרא לעזרה.מיד ענתה הספינה פרנקפורט ואחר כך ענתה הספינה כרפתיה ותודיע כי נטתה מדרכה שהיא צריכה ללכת בו וחוש תחוש אל הספינה תיטניק. ואעפ"י שרב החובלים בא ואמר לו ולחברו כי הם עשו חובתם עתה הם יכולים לעזוב את תאם וללכת לראות להציל את עצמם, בכל זאת הוסיף חברו לשלח סימנים של קריאת עזרה באויר ומירכתי הספינה הגיעו קולות המנגנים שהתמידו לנגן בלי הפסקה. כאשר התחילו המים לגרוף מהגג נגרף גם הוא ונפל הימה, ונלכד תחת סירה אחת, אך במקרה צף על פני המים ויכול לעלות לתוך אחת הסירות. מסביב צפו אנשים שנלחמו בהמים. הקולות היו איומים ומתוכם הגיע עוד קולות המנגנים שלא חדלו מנגן. והנער סיים את ספורו לאמר: לעולם לא אשכח שני דברים: קולות העליזים של הנגינה שהתמידו המנגנים לנגן, וקרירת הרוח של חברי שהתמיד לשלח התלגרמים באויר בתוך הסכנה מסביב. לפני ועד החקירה של בית המורשים העליון וושינגטון נגבו עדיות מהמלחים שנצלו.
אחד מהם העיד, כי הוא ראה איש אחד שהאיץ בנשים לרדת אל הסירות, ויגער בו המלח ויצו לו להתרחק ולא להתערב בדבר. והאיש נכנע ויסוג לאחור בדומיה, ואחר כך נודע לו שזה היה איסמאי, שהוא ראש חברת הספינות ואיט שטאר לין. כל הנשים שרצו לרדת אל הסירות נתקבלו, אך נשארו על הספינה נשים רבות שמאנו להפרד מבעליהן. צעקות החללים בתוך המים ארכו כשתי שעות וחצי.
קצת העדים העידו כי רוב המלחים על הספינה טיטניק היו שכורים באותו הערב, יען באותו הערב היתה סעודה גדולה על הספינה, והנוסעים השמחים והמרוצים נתנו גם להמלחים יין לרוב.
אחד הדיילים של התיתניק, איכס שמו, הביא לגברת בנימין גוגנהים את ברכת הפרידה של בעלה, ויספר כי האדון גוגנהים לא חדל כל הזמן מעזור לנשים לרדת אל אניות ההצלה ואמר כי הוא יהיה נבל בעל מרך לב אם יניח לאשה אחת, שעוד אפשר להצילה, שתאבד.
"האור" ("הצבי"), שנה שלושים, מס' 165, 3 במאי 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
כל העתונים של הארצות והלשונות מלאים פרטים ופרטי פרטים על אדות האסון הנורא והאיום הזה. ממשלת מדינות המאוחדות קבעה ועדה מיוחדת לחקור ולדרוש בדבר האסון הזה, ותעצור את כל הנצולים שהובאו על הספינה כרפתיה, והועדה גבתה מהם עדויות, והמאורע האיום הולך ומתברר כמעט לכל פרטיו.
רק שליש מהנוסעים על התיטניק נצלו, כי ליתרם לא היו סירות הצלה, ועתה נודע כי לא רק על ספינה זו מספר הסירות אינו מספיק אלא על כל הספינות כך. יתר משליש אי אפשר להציל, ועל קצת ספינות עוד פחות מזה. להספינה „רוטרדם“ שלוקחת ארבעת אלפים וששים נוסעים, יש לה רק שמנה עשרה סירות הצלה ואפשר להושיב בתוכן רק תשע מאות איש, שזה פחות מרבע! לא יתר טוב בהספינה ניו אמסטרדם שיש לה נוסעים יתרים על המספר, לאמר נוסעים שאין להם זכיות על סירות ההצלה, אלפים וחמש מאות נפש, יחד עם הפקידים והמלחים בחשבון. הספינה „קיסרית אוגוסטה ויקטוריה“ מוליכה אלפים נוסעים יתרים וכמו כן „אמריקה“, ספינה של חברת „רודסטר לין“ שמוליכה שלשת אלפים מאה וארבעים איש תוכל להציל לא יתר מתשע מאות. כמו כן „אולימפיק“ „לוזיטניה“ „מוריטניה“. „קיסר וילהלם“ מוליך אתו אלף תשע מאות ועשרה נוסעים ויש לו עשרים סירות שאפשר להכניס בתוכן אלף איש. אך היותר רעה עודה היא הספינה „בנפית סיציליי“ שמוליכה אלפים ארבע מאות ותשעה ושמנים נוסעים ותוכל להציל אך חמש מאות! לאמר החלק החמשי מהנוסעים.
בעל בית חרשת עשיר באוסתריה הציע עצה פשוטה למנוע אסונות ממין זה, והיא שבהמקומות המסוכנים תלכנה ספינות הצלה אחדות במרחק בערך של מאה קילומתר, באופן שבתלגרם בלי חוטים אפשר לקראו בעת אסון, ובערך של שעה, שעה וחצי תמצאנה תמיד על מקום האסון. ועשו חשבון שזה יעלה הרבה מיתר בזול לעשות על כל ספינה וספינה כל הנצרך להצלה.
ותושב ירושלם הציע דבר עוד יתר פשוט: כי מעולם לא תצא לדרך ספינה אחת לבדה, אלא שתלכנה תמיד שתים שתים במרחק קצוב זו מזו, ואם קרה אסון לאחת תצילנה השניה ולא תהיינה בדבר כל הוצאות. כל הספינות תלכנה דרכן ותוליכינה נוסעים ומשא ותגינה אחת על השניה.
כשראה ה„טיטניק“ שהוא בסכנה דרש אחרי הספינה „פרנקפורט“ וכשנודע לו מקומה הודיעה כי הוא בסכנה ושתבוא לעזרה. התלגרם הזה נשלח מהטיטניק עשרה דקים אחרי חצות. הספינה פרנקפורט ענתה על זה כי היא נמצאת במרחק של מאה וארבעים פרסה ותוכל להגיע רק אחרי אחת עשרה שעה ומיד יצאה לדרך.
אך בעת האסון ממהרים מחטי השעון דרכם. חמשה עשר רגעים אחרי חצות הודיע ה„טיטניק“ אותות הסכנה המרחפת עליו. בשעה וחמשה רגעים הודיע כי הנוסעים יורדים לסירות ההצלה. בשעה וחמשה עשר דקים נפסקו הידיעות מהטיטניק!
פרנקפורט כבר הגיע אל מקום האסון כמו שהודיע, ובבואו מצא הרי קרח קטנים וגדולים, שדות זרועים קרח, ולשוא חפש אחרי הטיטניק ושום זכר לא נשאר ממנו. גם הספינה הרוסית „פירמה“ והאנגלית „בירגיניאן“ ו„הכרפט“ סבבו שם. וזה האחרון הודיע כי כבר אסף אליו שתים ועשרים סירות נוסעים וצריכים להיות עוד שתים שאינו מוצא. „פרנקפורט“ נשאר על המקום שעה ועשרה רגעים ולא מצא כלום וילך דרכו הלאה.
הספינה „קליפורניה“ נמצאה במרחק של עשרים פרסאות ויכלה להציל כל הנוסעים, אך לא קבל כל ידיעה מפני שהמכונה של התלגרם לא פעלה ולא ראה ולא הרגיש מאומה. הפקידים מעידים כי עברו במרחק של חמשת אלפים פרסה ממקום האסון. יהיו בין הפקידים הקטנים שראו בסימני האסון, אף העירו את העליונים וענו להם כי זה לא ענינם. ובעל התלגרף בלי חוטים ישן שנתו.
אחד הפקידים של ה„טיטניק“ אומר כי ראה ה„טיטניק“ ספינה אחת וקראו לעזרתה אך לא קבל כל תשובה וזה היה לפי דבריו, „פליג אולף“ הספינה הדנית. החברה פנתה להספינה בשאלה על אדות זה, והיא ענתה כי תוכל להוכיח בראיו ברורות כי נמצאה רחוקה ממקום האסון שלש מאות וחמשה פרסות. זה מרחק יותר מדי גדול כדי שתוכל להגיע בעוד זמן.
פקיד ה„מטניק“ לוה מספר כי במשך שעה סבב עם סירת ההצלה וחפש אחרי הטובעים וכך כשנשתתקו קולותיהם לגמרה שב אל מקום האסון ועלה בידו להציל עוד אחדים מאותם שחכו לעזרה ואז הבין השגעון שעשה בלכתו אל המקום והניח את החיים בסכנת מות.
הספינות האנגליות מזדרזות מאד להשלים את צרכי ההצלה על ספינותיהם. הספינה „אולימפיה“ אמרו מסיקי המכונות ופסקו עבודותיהם, ותובעים מהחברה שתשלים כל צרכי ההצלה. וכעת יש בה די סירות הצלה לכל הנוסעים ולכל פקידי ומשרתי הספינה.
אך גדולה כעת הדרישה לסירות הצלה וצריך זמן עד שיכינו אותן כדי הצרך.
– גופתו של איזודור שטרויס נמצאה והובאה לניויורק, וארבעים אלף איש הלכו אחר מטתו. השומרים לא יכלו בשעת הלויה לשמור על הסדרים, ושלשים איש נפצעו בתוך הדחק.
– אחרי כל גביות העדות נתברר כי רב החובלים סמית מלא את כל חובתו ובאמץ לב ראוי לתהלה. הוא נשאר על הספינה עד הרגע האחרון, ואז מצא שני ילדים על הגג שנשארו לבדם ויתפשם ויחבקם בזרועותיו, ויקפץ יחד אתם אל הים. כנראה בתקוה שאם ינצל הוא אולי ינצלו גם הקטנים האלה.
בין מעשי גבורת הרוח שהראו רבים מפקידי הספינה מעוררים השתוממות מעשה פיליפ, הממונה על התלגרף בלי חוטים, שכבר ספרנו שלא זז ממקומו לא עזב את מכונתו והוסיף לקרוא להספינות על הים להחיש עזרה, וכבר המים בהתא שלו הגיע עד הצואר. וכמו כן גבורת רוחם של המנגנים שהוסיפו לנגן עד הרגע האחרון צללו תהומה!
"האור" ("הצבי"), שנה שלושים, מס' 167, 6 במאי 1912, עמ' 1-2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.
* * *
טביעת ה"טיטניק", ציור מאת Willy Stöwer, 1912. מקור: ויקישיתוף
פרטים מאסון התיטניק
מספורי הנצולים.
אשתו של הנרי הריס, המשחק היהודי המפורסם אשר נטבע עם ה„תיתניק“, ספרה אדות הרגעים האחרונים של האניה כדברים האלה:
אנו היינו בסלון בעת שנתנה הפקודה לכל הנוסעים לחגר את חגורות-ההצלה ולעלות על הספון. פקודה זו נתנה רגעים אחדים אחרי שהתנגשה האניה בהר-הקרח, אך על דעת שום איש מאתנו לא עלתה כל דאגה על אדות רציניות המעמד, וגם כשחגרנו את החגורות לא האמנו כי המעמד מסוכן.
על הספון מצאנו קבוצות קבוצות של משוחחים אשר עמדו והתלוצצו והתבדחו. אולם בראותנו את סירות-ההצלה מורדות אל הים אז החלונו להבין שאין המעמד משמח.
על-ידי היו הוכוחים בין המלחים ואשת אסתור אשר בקשוה לרדת והיא לא רצתה להפרד מבעלה, ואז ירדתי אנכי אל הסירה אחרי אשר הבטיחני בעלי לרדת בסירה אחרת.
וכשהתרחקה הסירה ראיתי את בעלי שעמד ביחד עם אסתור. בעלי שלח אלי מרחוק נשיקות-הפרידה.
שעות מספר ישבנו על הסירה וקפאנו מקור עד אשר ראינו מרחוק את „קרפטיה“ הבאה להצילנו. חבלים נזרקו ממנה לסירותינו וקשרו אותן ומשכון ל„הקרפטיה“.
וזהו מה שספר גרשון כהן, בן תשע עשרה, שנצול והוא נמצא בהכנסת האורחים בניויורק:
אני ישנתי. פתאום הרגשתי את קול הרעש של התנגשות האניה. אך הרגעתי את עצמי והתהפכתי אל הצד השני בחפצי להרדם שנית. השכנים העירוני. מהרתי אל הספון שם מצאתי רגבי קרח שנתפוררו מן ההר. ראיתי סכנה. הספקתי לחטף חגורת-הצלה וקפצתי הימה. רגעים מספר לא ידעתי מה אתי ואיפו אני, ונתפכחתי כאשר נתפשתי וטולטלתי אל סירה אחת וצוו לי לעבד במשוט.
פיליפ זני הנמצא גם הוא בהכנסת האורחים ספר:
כאשר קראו: „נשים ולא גברים!“ – עזרתי למלח אחד להוריד אל הסירה אשה מתעלפת. עלי היה לשוב בחזרה, אולם תחת לעשות זאת, החבאתי את עצמי תחת אחד הספסלים.
כשכבר הפליגה הסירה שמעתי מדברים אדות חסרון בגבר להחזיק במשוט, אז הגיחותי ממחבאי. המלח החל לדרש ממני חשבון על התחבאי פה, אך הנשים הפצירו בו להרפות ממני. תפשתי משוט ואעזר להרחיק את הסירה ממקום האסון.
הנשיא של החברה „והיט שטר לין“, שנצל בסירות ההצלה, עמד לפני בית המשפט בושינגטון ושמה נחקר בחקירות שונות. הוא נשאל ראשית, אם אמת הדבר שרצתה החברה לעשות נסיעה מהירה יוצאת מן הכלל? את זה הכחיש בעובדה זו שכל הדרך לא עשתה האניה אפילו את המהירות הרגלה. על השאלה אם הוא ירד לסירה ראשון מכל הנוסעים הוכיח כי הוא ירד בסירה האחרונה. שאלו אותו גם אם נכון הוא הדבר שהיה די זמן והיו יכולים להציל את הנוסעים כלם אם היו סירות-הצלה במספר מספיק? אך על שאלה זו לא רצה לתת תשובה.
הפקיד של התלגרף ספר: בערב, לפני האסון, נתקלקלה המכונה של התלגרף. בחריצות ושקידה נמרצה ובלתי רגילה עבדנו בתקון המכונה. ולולא זאת, או לוא אחרנו מעט בתקון, כי אז לא היה במה להודיע את דבר האסון וגם קצת ההצלה לא היתה באה.
כל הזמן עמדנו בחליפת דברים עם הספינה „כרפטיה“. אנחנו ספרנו לה על המעמד של הרגע וממנה קבלנו ידיעות על מספר הפרסאות אשר עשתה כרפתיה בו ברגע.
הדבורים האחרונים שנתנו לכרפתיה היה: „המכונה התלגרפית הולכת ונחלשת. המים כבר חדרו אל מקום המכונות המוליכות את הספינה. הכחות החשמליים פוסקים“.
וזה מראה האניה מהסירה: עשן ונצוצות מלאו את כל סביבתה, אבל נוראה היתה נגינתה של התזמרת שצללה ביחד עם האניה. הקולות האלו נשמעו כמו מתוך מחנק כשכבר היתה האניה בתוך המים.
סירתנו הלכה דרכה וחצתה לא את המים כי אם – את מאות הגופות המפרפרים והמתאבקים.
כל אלה שעוד היה להם כח נתקרבו אל הסירה. ויתחננו לאספם אך לא שמו אליהם לב. הסירה היתה מלאה יותר מדי.
היסורים היו נוראים. הקור דקר בבשר. עד שהגיעה סירתנו „להכרפטיה“ מת אחד הנוסעים. זה היה פיליקס, חברי בעבודת התלגרף, אך כל זמן נסיעתנו בסירה לא נודענו איש לאחיו כי כל אחד היה שקוע במכאוביו. אל הכרפתיה העלו אותי המלחים ואני אבדתי את הרגשתי עד אחרי עבור זמן רב שאז נודע לי כי רגלי מהודקות בגבס. הנוסעים דרכו על רגלי בעת שכבי בסירה, וישברון.
דר' מגנס הכין את עצמו לנסוע גם הוא בתיתניק על-פי עצת בן-לויתו נתן שטרויס.
ברומא נפרד דר מגנוס משטרויס אשר הלך אל הכנסיה בדבר חקירת חכמת החידקים. שטרויס דבר כל הזמן על לבו של דר מגנס לנסע ב„תיתניק“ שבה תהיה לו הדרך מלאה ענג בחברותו הנעימה של אחיו איזידור שטרויס, רק שהיה צריך למהר ללונדון. אולם הגברת מגנס עמדה בכל תוקף על דעתה לבלי למהר. דר' מגנס שמע לקולה ובזכותה נצלו.
את הידיעה על אדות אסונה של „תיתניק“ כבר קבל מגנס בהיותו בדרך על הספינה „מוריטניה“. להספינה הגיעה הידיעה תיכף ומיד, אך רב-החובלים העלים את הדבר מאת הנוסעים שני ימים.
באותה שעה שקרה האסון ל„התיתניק“ ארע מקרה גם באניה מורטניה שנסע בה ד"ר מגנס: אחד הנוסעים מהמחלקה הראשונה שלח יד בנפשו על-ידי התנפלו אל הים. רב-החובלים העמיד מיד את הספינה וצוה להוריד סירת-הצלה להעלות א האיש, חי או מת, כי כן מצוים החקים האנגלים אולם הורדת הסירה ארכה יותר מדי ובעת שכבר לא היה לקוות להצלת האיש נרעשו הלבבות מדבר שני: החבלים שבהן הורדה הסירה היו רקובות ונתקו, ועד שהצליחו להעלות את הסירה עם אנשיה היו כל הלבבות נוקפים מדאגה ופחד.
"האור" ("הצבי"), שנה שלושים, מס' 176, 16 במאי 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 