תוצאות הים – 1879

חדשות וענינים שונים

(תוצאות הים) מספר אחד אשר יצא עתה לאור בנייארק על דבר הים ותוצאותיו, נראה התועלת הגדולה אשר יביא הים למחית ופרנסת בני אדם, ונביא בזה דוגמאות קצרות אשר מאלה נשפוט על השאר. בסביבות נוי-פונדלאנד ידוגו ויצודו בכל שנה עד מאה ושלשים ושבעה מילליאן דגים הנקראים „שטאקפשע“. בשאטטלאנד הוציאו מהים במשך זמן ששה ימים יותר מששה מילליאן דגים מלוחים. האיים אשר תחת ממשלת בריטאניה יביאו הכנסה בכל שנה ושנה מדג הלאסאסינא לבד עד שלשה מילליאן. המספרים האלה אך כלא נחשבו אל הים ויקר טובו בתוצאותיו לתועלת האנשים. בכבד תנין הים נמצאים יותר מחמשה טאנען שומן.

המעתיק: ב"ר.


"הלבנון", שנה חמש עשרה, מס' 41, 23 במאי 1879, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

קבור בבטן התנין ועוד רוח חיים בו – 1896

ידיעות שונות.

רבים הם הפלאים אשר יספרו לנו כתבי הקדש ואנחנו מאמינים, כי היו ונבראו רק לשעתם, אבל באמת לא כן הדבר. משפוני טמוני הטבע יגלו לנו לעתים רחוקות מראות כאלה, אשר מעולם לא קוינו לראותם בעינינו, ואז נזכור, כי הדברים אשר חשבנום למעשה נס או לדמיון ומליצה, באמת יסודם והם דברים ככתבם וכפשוטם.

אחד הספורים המפליאים לבות קוראי כתבי הקדש הוא גם הספור מיונה הנביא, כי היה במעי הדגה שלשה ימים ושלשה לילות, אבל עוד יותר יפלא לשמוע, כי הפלא הזה יקרה גם בימינו אלה ולא רק את איש קדוש ונביא, כי אם גם את איש פשוט וגס.

וזה אשר יספר קורבע בהזורנל „העולם“ (“Cosmos„): כאשר צדו זה לא כבר במסבת הנסיך ממאנקו את התנין הגדול הנקרא קאשעלאט (physeter marcocepholus) ע"י צלצל דגים, החל התנין להריק מקרבו דגים גדולים הידועים בשם דגי הדיו (Tintenfische). אגב אורחא  יספר החוקר הזה את אשר קרה פעם אחת לאנשי האניה “Star of the East„ בצאתם לצוד תניני הים במימי מאלווינען. כאשר ראו הצידים מרחוק את התנין מהרו לרדת בשתי סירות דוגה לרדוף אחריו ולהשליך עליו את צלצל הדגים, אשר פצע אותו פצעי מות. ובהיותו מכה בזנבו בחזקה על פני המים מעצמת מכאוביו, נהפכה סירת דוגה אחת על פני יושביה, רבים מהם נצלו בעזרת רעיהם, ורק על שנים הקיץ הקץ: את האחד משו מן המים מת, ואת גוית השני James Battley בקשו ולא מצאו. אבל אחרי אשר הגיעו אל החוף ואחרי אשר עלתה בידם לבתר את התנין במשך כ"ד שעות, מצאו את רעם קבור בבטן התנין ועוד רוח חיים בו. רבות יגעו חבריו עד אשר הקיצוהו לתחיה, ורק אחרי עבור שלשה שבועות החל לזכור נשכחות  ויספר, כי זוכר הוא עוד את הרגעים הראשונים אשר בא במעי הדגה. בעמל גדול שאף ברגעים הראשונים רוח וירגיש בנפשו כאלו מוקדי שאול תחתיו וכאלו מבושל הוא חי על האח, ואחרי כן נתבלבלו רעיוניו ולא זכר את אשר עבר עליו.

ולכן רק זה הפלא האחד, כי יונה הנביא בהיותו שלשה ימים במעי הדגה לא אבדה רוח בינתו.


"המליץ", שנה שלושים ושש, מס' 232, 4 בנובמבר 1896, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

במצולות ים – 1885

ידיעות העולם והטבע

במצולות ים

את מעשי ה' ונפלאותיו במצולה ספרו לנו החוקרים האחרונים אשר לא שערום הראשונים. זה כשנתים אשר החלו חוקרי הטבע בצרפת לעבור באניות על פני הים במקומות שונים לדרוש ולחקור על כל הצפון ונעלם במצולות תהום רבה. החוקר הנודע אלפהי כבר הלך למסעיו עוד בשנות 1880 עד 1882 לתור באניות הקיטור על הים התיכון ועד איי אצארען וקאנאריען אשר בים האוקיינוס, ובכל מקום בואו הוריד חבל האנך אשר בקצהו קשורה מכמורת המתוקנה בתחבולה להעלות מקרקע הים את הנמצא שמה, והנה עלתה בידו להעלות במכמרתו מיני חיים שונים ונפלאים אשר לא ידעום חכמי הטבע עד היום!

על ידו נתעוררה ממשלת צרפת למלא את ידי חברת חכמים שונים ובראשם החכם הנ"ל להספיק להם את כל צרכיהם ללכת לתור על פני הימים הקרובים לממשלת צרפת ולחקור אחר ענינים הדרושים לשלימות החכמה. לתכלית זו הכינה להם אניות הקיטור גדולה עם כל המכונות  והכלים הרבים הנחוצים ומועילים לנסיונות ההם, כולם מתוקנים לפי התחבולות והמצאות היותר חדשות ונכונות למטרת חפצם.

חבל האנך אשר הוא העיקר והיסוד בנסיונות האלה, הכינו להם חבל כזה שזור מחוטי ברזל מוצק (שטאהל דראטה) אשר ארכו עד 6000 מעטר ומשקלו עולה 4500 קילאגראם, ואף כי המשא אשר תעלה המכמורת שבקצהו א"א שיהיה גדול כ"כ עד שיצטרך לחבל ברזל כזה, ודי והותר היה חבל עב של פשתן, אבל בהיות ארכו כדי 6000 מעטר ינתק כפתיל נעורת מפאת כובד עצמו ומשקלו בעת היותו תלוי רק בקצהו האחד. לא כן הוא בחבל ברזל, אף שמשקל אף שמשקל כבדו גדול הרבה יותר, אבל הוא חזק מאד לשאת את כובד עצמו גם בהיותו תלוי על קצהו.

כן הכינו להם על האניה מכונת קיטור מיוחדה להוריד ולהעלות את החבל הזה על גלגלים סובבים, ולזה נחוץ כח מכונה חזקה מאד, לפי שהחבל בהיותו תלוי בעומק המים הוא נלחץ מכל צד ע"י גובה כובד המים אשר מסביב לו, ולהוציאו מתוך הלחץ ודוחק הזה איננו כמשחל ביניתא מחלכא, כי כפי הנודע גם בעומק רק כדי 1000 מעטער כבר עלה שעור דחיקת המים על שטח כל אצבע מרובעת מהחבל קרוב לכדי 150 ליטרות!

כן הכינו להם מנורה עלעקטרית הסגורה בכלי זכוכית סתומה מכל צד, להורידה בחבל בעומק הים, בכדי לראות את כל הנמצא שמה סביב, אפס כי בכלי זה אין להשתמש רק במקומות בלתי עמוקים, לא יותר מן 50 מעטער, כי משם והלאה קרני האור הולכים ונחלשים בתוך מי הים עד שבעומק כדי 100 מעטער כבר אין האור נראה לעין, קרני אור השמש לא יגיעו שם לעולם וכל תהום הים הוא אופל וצלמות מקום הדומיה והחושך, וכנודע גם רעש הים ושאון גליו לא יגיעו רק עד כדי עומק 150 מעטער לא יותר, ומשם והלאה הוא מנוחת מות ושאול תחתית.

גם מדת הקור הוא תמיד על מצב אחד בלי שנוי, וע"כ בעומק 250 מעטער כבר יחדל כוח הצומח בקרקע הים, מסבה הזאת שפטו החוקרים עד היו שבעומק רב בתוך הים נפסק גם ממשלת כח החיים שמה, מפאת כובד הלחץ המכביד מאד על גוף החי עד כדי רסוק אברים. ובאמת לא כן הוא, החוקרים האלה מצאו בנסיון כי גם בעומק ד' עד ה' אלפים מעטר עוד נמצאים חיים הנזונים ומתפרנסים זה מזה והגדול שבהם בולע את הקטן ממנו, ומהם העלו במכמרתם מיני יצורים משונים בתכונתם ובנין אבריהם אשר לא שערום מעולם, כי לא ראו ולא ידעו דוגמתם עד היום, וכאשר בשנה העברה העמידו אותם בשער המצבה בפאריז לעין כל, התפלאו והשתוממו עליהם כל  חכמי לב מבעלי הצאאלאגיא, והנפלא בזה כי מצאו שמה גם מיני חיים הספוגיים, (כנודע הספוג שרוחצים בו הוא מין חי הגדל בקרקע הים, אשר בהיותו חי גופו ממלא כל הנקבים החלולים שבו, ואחרי כן נשאר הספוג לבדו כעין עצמות לבשר הגוף) וגם הוא יחיה בעומק הים כדי ה' אלפים מעטר, ולא ירגיש כובד לחץ המים עליו להיותו נבוב וחלול בכולו, ולחיצתו מבחוץ שוה ללחיצתו מבפנים.

ע"י תחבולות חדשות כאלה שהמציאו בימים האחרונים במלאכת הים, השיגה ידי הציידים ההולכים באניותיהם כל שנה על ים הצפוני לצידת התנינים הגדולים (וואלפישע), להביא אחד מהם אל היבשה להראות לעיני יושבי ארץ את הענק היותר גדול בכל יצורי תבל, לא בכל גופו ובשרו, דבר שהוא  מן הנמנעות, אבל עכ"פ בנין גופו השלם לפי עצמות אבריו תכונתם גדלם וחבורם זה עם זה, דבר אשר לא עלתה בידם עד היום, וכאשר הציגו אותו לעין הרואים בשער המצבה בעיר האמבורג בקיץ העבר, התאספו המונים המונים לראות הפלא הגדול הזה (עיין בצורה שלפנינו), השתוממו לראות בעיניהם מה שלא שמעו רק באזניהם מאז, כי אינו דומה שמיעה לראיה.

עד היום לא הצליחה ידי הציידים להביא ממנו לפעמים רק איזה עצמות לדוגמא על גדלו ומשקל כבדו הרב, עתה הנה ראו לפניהם את כל תוקף גדלו ובנין גופו הנורא, אשר כל צלע מצלעותיו הוא כקורת בית הבד, לא יוכלו להתקשר זה עם זה במקום חבורם רק ע"י מטילי ברזל חזקים, וזה יורה על עוצם גבורת העצבים העורקים והגידים המחזיקים אותם בגוף החי, גם מפאת כובדם הגדול למאד הם נשענים על עמודי ברזל מוצקים ועבים, כנראה בצורה ואשר מצד מספר קהל האנשים העומדים תתתיו יוכל הקורא לשפוט על גדלו האמתי.

מה גדלו מעשיך ה'! שם אנו רואים את הארז אשר בלבנון נתגדל בגופו הרם ע"י יניקת עפר מן האדמה, ופה אנו רואים ענק גדול ונורא אשר גרמיו כמטילי ברזל, והוא נתגדל רק ע"י מזון דגים קטנים המתעכלים בכח החיים בתוך מעיו.


"הצפירה", שנה שתים עשרה, מס' 12, 29 במרץ 1885, עמ' 6. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

דבר נפלא מאניה אחת – 1872

רוסלאנד.

[…]

המ"ע מפה מביאים בשם מ"ע אמעריקאני „קוריער סטאן. זיעדנאצאניק“ המספר דבר נפלא מאניה אחת הנקראת „שארלעס פריסע“ אשר חשבה לעמוד אצל „גראנד באנק“ והשליכו שמה את עוגן האניה (אנקער) בלב ים, והאניה עמדה מלכת, אבל אחרי עבור י"ב שעות התחילה האניה לילך במרוצת גדולה גם התנועעה ותחוגה כשכור עד אשר דימו כל הנוסעים כי היא נטבעה, ויתעשת הקאפיטאן, ולא ידע מה זאת, אכן בזמן קט האניה קמה וגם נצבה, ויראו כי תנין גדול (וואללפיש) נוסע מתחת האניה אל מעמקי תהום רבה, אז נוכחו האנשים כי לא בשולי הים השליכו את האנקער רק על גבי התנין ובעורו נתחב, והתנין בהרגישו זאת ובחפצו להשליך מעליו המשא אשר לא לעונג היה לו, ברח אל מעמקי הים והניע האניה, ומה גדלו חסדי האל עליהם במה שנקרעה שלשלת האנקער לגזרים, לולא זאת בלי תפונה כי התנין הזה משך את האניה עמדו לעומק התהום.

שלמה ליב במהו' זינדל נ"י.


"עברי אנכי", שנה שמינית, מס' 19, 9 בפברואר 1872, עמ' 3. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

התנינים חובלי הים – 1877

חדשות שונות.

(התנינים חובלי הים). אמעריקא היא ארץ הפלאות אשר בין תושביה יתחדשו לבקרים המצאות זרות ומפליאות למאד, גם לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הן נודע הוא את אשר עשו זה איזו שנים, כי הגביהו כל בתי חומות העיר הגדולה „שיקאגא“ מעל יסודותיהם, ויסיעו ארמונות ממקומם להעמידם בסדר נכון, ובכל ימי עבודתם במלאכה הזאת ישבו שוכני העיר בבתיהם בבטחה שאננה, ועוסקים בעניני מסחרם ועבודתם באין מפריע, מבלי דעת מכל הנעשה תחתם, וזה לא כביר הביאו תנין לויתן חי מן הים ויתנו אותו בכלא (הצפירה גליון 49).

ועתה הנה יספרו מכה"ע היוצאים שמה ענין אחד זר ומפליא למאד: ספן אחד וויליאמס שמו אשר הלך באניתו על הים הצפוני לצידת התנינים משך שלשים שנה, ויודע כל טבעי התנינים ע"פ נסיונות רבים, קרה לו פעם אחת בנסיעתו, כי תנין אחד אשר נפצע על ידו ע"י החנית שזרק בו הקשור בחבל האניה, משך התנין בכחו את החנית התקוע בקרבו עם החבל והאניה מרחק כמה פרסאות במרוצה גדולה. המקרה הזה העיר את לבבו לבקש תחבולות ולהשתמש בכח התנין, ללמדהו למשוך אניה בלב ים*), כאשר ילמדו את הסוס למשוך בעגלה על היבשה, ולתכלית זו קנה לו תנין חי אשר צדוהו ביובעלפארד, ויביאהו למקום אחוזתו בלשון הנהר ההולך שמה, ויגורהו בחרמו בגדר אבנים אשר בנה לו, ובכל יום כלכלהו בדגים והרגילהו להתעלס עמו בחברתו, עד כי היה למוד לשמוע בקול אדונו, ויקרא לו שם בראנדי, ובראותו כי הנסיון האחד הצליח לו, העביר קול במכה"ע כי נכון הוא לקנות מן הצידים דגי תנינים קטנים צעירי ימים, ולא ארכו הימים ויאסוף חמשה מהם, ויגדלם עם התנין בראנדי, אשר ארכו הגיע אז לשש עשרה רגל, ויקרא להם שמות, ואז נשא וויליאמס את ראש התנין בראנדי להיות אצלו למלח ומנהיג את האניה אשר בנה עבורו, ויעשה לו ענק גדול על צוארו וקשרו בחבלים, מתחת הענק עשה כמו מסמר ברזל גדול קבוע, אשר ילחוץ את התנין להרים את ראשו לבל ירד לשוח בעומק המים, גם רסן ומוסרות עשה לו, ועתה הנה יאמר הספן וויליאמס להראות לבני אדם ללכת באניה בתוך הים עם התנינים אשר יוליכו אותו, ולכל אשר יחפוץ יטה אותם! ובקרוב יקוה לעבור מאמעריקא לאייראפא במשך ג' ימים!

על הדבר הזה ידונו עתה מכה"ע האמעריקאנים המאמינים בהמצאה החדשה הזאת, ויחזו למו תקופה חדשה במלאכת הים ותועלת רבה לכל הנוסעים הספנים ועושי מלאכה במים רבים, וגם על התנינים הגדולים שבים יעבור רוח חדש, כי תחת אשר עד כה רבו עליהם בעלי חצים בעבור שמנם ועצמותיהם, עתה הנה יקראו להם דרור וחופש, כי ימצאו מעוז ומחסה בבני האדם לכרות עמהם ברית שלום, לחיות עמהם כמו הפיל והגמל, הסוס והכלב וכו', אשר משך אותם האדם בחברתו אליו, לעבוד עמהם עבודת עבד שומע אל אדוניו.

דב"ק

*) עתה לא יפלא עוד בעינינו דברי חז"ל הנאמרים בזה לענין הלכה בכלאים, המנהיג עז ושבוטא מהו? (ב"ג נ"ה), ועיין רש"י שם שפי' „קשר קרון ודג זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים“, ועיין מד"ר (בראשית פ"ט) אר"י וכו' משום מנהיג וכו'.


"הצפירה", שנה רביעית, מס' 1, 10 בינואר 1877, עמ' 8. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

* * *

ידיעות העולם והטבע

התנין הגדול.

התנין הגדול אשר בים (וואלל-פיש) הוא מהיצורים היותר גדולים ונפלאים בתבל, הוא מלך הים אשר מפניו יגורו אלים ויפיל אימתה ופחד על כל דגי הים, אשר יבלעם כשאול חיים למאות ולאלפים יום יום. הוא ירתיח כסיר מצולה והים ישים כמרקחה בעברו על פניו. אבל האדם אשר ידו בכל משלה ירדוף גם את ענק הבריאה הזה וישיגהו. ישליף עליו חרבות שנונים עד כי ימיתהו וימשכהו אל החוף למען הוציא ממנו את השומן אשר יוציא מראשו עד כדי 30,000 ליטרות.

והנה זה מקרוב יספרו מכה"ע האמעריקאנים כי עלה בידי ספן אחד באמעריקא וויליאמס שמו, לאסור את התנין הגדול הזה חי  באניתו למען ימשכנה בעבי גבי מגיניו. האיש וויליאמס היה כשלשים שנה רב החובל על אנית ציד־אחד אשר עברה ימים לרדוף ולצוד את התנינים, וכעת האיש הזה, הוא יושב העיר לאנג־איסלאנד. הנסיון הארוך הזה למדהו דעת את התנינים ומהלכם וכל אשר עמהם, ובהתבוננו על דרכיהם, וירא פעמים רבות, כי כאשר ישליכו על התנינים את המערצה (גארפון) הקשורה בחבל להאניה, התנין בעזוז כחו בחפזו לנוס, ימשוך אחריו את האניה הכבדה במהירות נפלאה – עלה בדעת וויליאמס לאסור את התנין חי באניה למען ימשכנה בעצם כחו, אי לזאת קנה זה זמן לא כביר תנין כזה רך בשנים, ויתנהו בהנחל אשר לו בשדהו ויגדור לפניו הדרך המוביל מהנחל ההוא אל הנהר הגדול הקרוב אליו. ויהי שם התנין בגדר ההוא, ויחנכהו עד אשר הסכין עמו לסור אל משמעתו לכל אשר יצוהו. וויליאמס הרגיל את בראנדי (כן קראהו בשמו) לשאת משאות וטעונות רבות על גבו למחוז חפצו. ובתקופת הימים למד את התנין להובילהו בכל מרחבי הים כל אשר ישר בעיניו. רב החובל וויליאמס בחפצו לחנך תנינים קטנים לעבודה ולמשא, השמיע קול במכה"ע האמעריקאנים, כי האיש אשר יביא אליו תנינים כאלה ישלם לו די כסף במדה נפרזה, ובמשך הזמן הובאו לו חמשה תנינים, וויליאמס קרא להם שמות שונים ויתן להם מקום בהים, ויגדור בעדם ויגדלם וחנכם כמו התנין הראשון בראנדי אשר מדת ארכו כעת תעלה על שש עשרה רגל והוא ימשוך כסוס את העגלה על היבשה. אצל פי התנין שם וויליאמס חחי ברזל גדולים, אשר שם כמו מתג ורסן לסטותו ימין ושמאל, ולמען לא ירד התנין למטה בעמקי הים, הצמיד תחתיו מטיל ברזל חד אשר אם יחפוץ התנין לרדת מטה לקרקע הים, אז יכאיבהו הברזל בבטנו ובעד זאת נאלץ ונלחץ לשחות על פני הים מלמעלה. וויליאמס צוה עתה על הנמל, דזעפערסאהן להכין אניה מיוחדת לרתום בה את התנין, למען יוכל לכונן מסעו אתו על כל חופי הים וכל אפיקיו. בהחלטה גמורה יאמר וויליאמס: כי תקוה נשקפה לו לעשות מסעו בהשנה הנוכחית מאמעריקא לאייראפא ולפי חשבונו יש לאל התנין לבוא מעיר נויארק עירה ליווערפאל במשך שלשה ימים אשר ע"י אנית־הקיטור הוא כמהלך ז' ימים. אם יבצע וויליאמס את אשר החל לעשות וחפצו בידו יצלח, אז בלי תפונה ימצא די שכר לעמלו וכסף תועפות לו. ההמצאה החדשה הזאת תפיץ אור חדש על ארחות ימים, האניה הזאת לא תצטרך לעצים ולגחלים להסיקה ולא יוציאו בעליה כל הוצאה עליה, כי לחמו לנפשו ישיג התנין בעת מסעו על הים, כי בלכתו יחטוף אל פיו דגים קטנים לשבור רעבונו די והותר, ועצי היער אשר כלו בעשן וימעטו ויצערו משנה לשנה יען האש אכלם על אניות הקטור, ישארו כיום לשאר צרכי האדם.

שניאור זלמן בן יחיאל הורעוויץ איש קרעמענטשוג.


"הלבנון", שנה שלוש עשרה, מס' 26, 7 בפברואר 1877, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

אנית קיטור פגעה בתנין גדול – 1875

חדשות שונות.

ליווערפאל. בשבוע העבר עברה אנית הקיטור כנאדי לעשות דרכה לנויארק באמעריקא, ובדרך מהלכה על זרוע הים איריס פגעה בתנין גדול (וואלפיש) ושבר את גבו במקום בלתי רחוק מזנבו לערך 6 אמות וגם ראשו נפצע, כי התנין עמד על נפשו להלחם עם הפוגע בו, ועי"ז שבר את המשוט (שרויבע) אשר בקצה האניה, אשר משקלו עד 14 טאן. הספינה לא יכלה עוד לעשות דרכה הלאה ושבה לאחוריה לליווערפאל, ואניה אחרת גדולה יצאה לרדוף אחרי התנין ותשיגהו ותביאהו לליווערפאל מת, והיום ראיתי בעיני את פגר התנין, ארכו 56 רגל, עביו בהקיפו 35 רגל, הסנפיר שעל גבו ארכו לערך 8 רגל, זנב המשוט שלו יעלה עד 12 רגל. מה רבו מעשיך ה'!

יוסף בר"מ שו"ב.


"הצפירה", שנה שניה, מס' 31, 11 באוגוסט 1875, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

לויתן חי בנויארק – 1876

חדשות שונות.

(לויתן חי בנויארק) בערב יום תשיעי לירח אקטאבער עשתה לה השמועה כנפים בין יושבי ניויארק, כי הלויתן החי אשר הקדישו עליו הצידים מלחמה זה מכבר על פני הים, קרוב לבוא העירה, ותהי העיר כמרקחה, והמונים המונים נהרו אל הרחוב אשר שם עומד בית-המלון בעד פריצי חיות הים וגבורי דגי האוקיינוס, המתנוסס בחוסן תפארתו אצל מגרש בראָדוועה, אך מלך האוקיאן כושל בדרכו, ופעמיו אחרו עד שעה ה' לאשמורת הבקר, אולם המון העם לא הלכו לביתם מפני כבוד האורח –. הלויתן הגדול הופיע בכבודו, והוא היה ספון בתוך ארון עץ חזק, אשר חזקוהו במסמרים וקשרוהו אל שתי מרכבות משני עבריו, כאשר יובלו כל דגי הים אל קרית ארצות הברית. הדירעקטאר של האקוואריום ה' קופף ומרעהו הפראפֿעססאר בוטטלער, נתנו צו להתיר את קשרי הארון ולפתוח את אזיקיו, ולהביאו אל תוך הבית פנימה, ודלתי הבית סגרו מצאת ומבוא מפני לחץ ההמון. תיבה גדולה עומקה שמנה וארכה שלשים רגל, הוצגה באמצע הבית, המכסה הורמה מעל הארון, ושלשים אנשים אמיצי כח, הורידו את הדג על חגורות עור ובדי עץ, ולאט לאט השכיבוהו אל התיבה הגדולה, קול העם ברעה „הידד“ „הידד“ נשמע עד למרחוק, והמלחים הצידים שמחו אלי גיל בהמון חוגג אחרי בצעו את החלט לעשות. כרגעים אחדים שכב הענק סרוח בערשו במנוחה שאננה ושלות השקט, רק אח"כ נראתה תנועה קלה חרישית על פני המים, כנראה, בקר הענק את נוהו החדש, וימצא בו נחת, כי נתן את לבו לסעוד סעודת-קבע, ויגיח אל פיו כמה וכמה דגי-החול (אאלע). ארך האורח החדש בהאקוואריום 18 רגל, ועוביו כערך הזה, מראה גוו לבן-אמוצי, וזה שמו אשר יקרא לו האנגליים (White Whale) (תנין לבן).

לפי הידיעות הבאות ממ"ע המתעסקים בחדשות האקוואריום בניויארק, נצוד הלויתן בסט. לאוורענסבאי, בבור עמוק אשר כרוהו לתכלית הזה מוקף בגדר חוחים וקוצים וברקנים, אחרי אשר בא שמה התנין בעת שטף עליית המים, ולא יכול לחלץ את נפשו משם ברדתם. באני שיט הובא המלקוח עד המקום קוועבעק בקאנאדא, משם טענוהו על עגלה גדולה, ומשכוהו למוטראל, מקום אשר הוכנה לו מרכבה מיוחדת על מסלת הברזל, בכל מקום תחנותו קדמו העם את פניו בתרועת שמחה וכבוד נעלה, מים חיים ודגים מלוחים לא חסרו במשך ד' ימי נסיעתו.

באססין העשוי בעד ענק הים, מחזיק בקרבו 30000 גאללאנען (מדה אנגלית) מים, אשר יוחלפו מדי יום ביומו. לחם חוקו יומם קצוב כדי ½1 צענטנער דגי החול, מפני הצטרכות לדגים אשר יאכלו כל אורחי האקוואריום שם, פחדו פחד כי יעלה שער הדגים בניויארק.

מ"ל מענדעלזאהן במאקאוו

* * *

חדשות שונות.

[…]

דג הלויתן אשר היה למופת בין אסיפת החיות בנויארק (הצפירה נומר 48) אחרי העמל וההוצאות הרבות אשר הוציאו עליו להביאו חי מן הים, הנה זה מקרוב מצאוהו שוכב מת צף על פני המים. הרבה השתדלו עליו להחזיקו בבריאותו לכלכלו בכל הנאה ויפה לו, ובכל יום החליפו עבורו את כל מקוה המים הרבים במים אחרים מן הים, ומאכלו ליום היה מיני דגים הרבה יקרים במחירם, אבל כל זה לא הונח למלך האוקיינוס להיות כבוש תחת יד האדם ולחיות חיי הבדידות, ובהיות הבוקר ביום ידוע בבוא השומר אצלו, מצא את הענק צף על פני המים באין כל נשמה באפו.


"הצפירה", שנה שלישית, מס' 48, 20 בדצמבר 1876, עמ' 7; שנה רביעית, מס' 10, 14 במרץ 1877, עמ' 7. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

תנין הים – 1877

FMIB_32838_Peche_de_la_Baleine
ציד לויתנים, 1839. ציור מאת Bernard Germain de Lacépède. המקור: ויקישיתוף

ידיעות העולם והטבע

תנין הים

מנחם מענדיל מירלינסקי

בכל ענפי ידיעות חכמת הטבע אשר תשתוקק אליהן נפש משכיל בחקרו תעלומות, לדעת שפע טמונותיהם ולבא עד תהום נבכי מסתריו, הכי נכבדת היא ידיעת טבעי בעלי החיים למיניהם, באשר כי קרובים המה יותר אל האדם, בגלל התועלת הרבה אשר יביאו לו בהשתמשו בם לצרכי החיים. ובין הבעלי חיים היותר נכבדים אשר ימשכו עליהם עיני החוקרים לחקור את טבעם ולבא עד תכונתם, יחשב התנין הגדול (וואלפֿיש) המצוין בגדלו ותכונתו.

התנין הזה, אם כי משכנו במים ככל דגי הים, אף ישוט שם בקלות ובמהירות נמרצה כמו היה הים חיק הורתו, בכ"ז הנהו שונה בטבעו מכל דגי הים, גם מן החיים במים וביבשה האחרים (אמפֿהיביען), כי הוא יינק חלב אמו כבהמות שדי וחיתו טרף, דמו חם בקרבו, אף ישאף רוח האויר החיצוני כאחד מבעלי החיים השוכנים ביבשה, ואשר לזאת הנהו כמו מפלגה מיוחדת בתולדות החיים, וכדאי הוא לשום עליו עין בוחנת לחקור טבעו ותכונתו.

התנין הגדול (וואלפֿיש, באלאענא) הנהו הגדול בכל בעלי החיים הנודעים, אולם בכ"ז נתעו בשוא החוקרים אשר החליטו עוד לפני חמשים שנה, כי ימצאו תנינים אשר ארכם יעלה עד 161 רגל, וכי עוד נמצאו בשנים קדומים גדולים מהם אשר ארכם היה 250, אך מעת החלו הצידים לארוב לנפשם ולהקדיש עליהם מלחמה יצערו מעט מעט מספר הגדולים. ההחלטה הזאת בשקר יסודה, כי התנין המצוי לא ימצא מיותר משבעים רגל אורך, והחוקר האנגלי סקארעסבי אשר עיניו ראו צידת שלש מאות תנינים, העיד כי בין כלם לא מצא אף אחד אשר יהיה ארכו יותר מחמשים ושמונה רגל, – בכ"ז גדול הוא מאד בערך שאר בעלי החיים, והנהו ענק נפלא במבנה גוו ותכונתו. משכנו לרוב בהימים הקרובים אל הצירים, שמה יפרו וידגו קטנים עם גדולים ממינים שונים, ובהם השני מינים היותר נכבדים: התנין „באלאענא מיסטיצעטוס, והתנין „באלאענא פֿהיזאליס“. את התנין מיסטיצעטוס או הגרענאנדי יקראו יורדי הים באניות „האמתי“. אחריו יארבו לרוב הצידים, וישימו נפשם בכפם לצודד אותו ולמשכו ברשתם, עבור שמנו הנמצא בו במדה רבה, ומחירו יקר מאד. היקף עבי גבו הוא משלשים עד ארבעים רגל, וכובד משקלו יגיע למשקל 156800 ליטרות, אשר הוא כמשקל שלש מאות שורים. גודל ראשו הוא משונה מאד, כי יחזיק השלישית מן אורך כל גוו אשר מן פיו עד זנבו, פיו כקבר פתוח, ואורך חללו בהפתחו שש עשרה רגל, עד כי על נקלה יוכל לבלוע את אנית הצידים עם האנשים אשר בה יחד. הראש הנהו בתמונה כדורית וגובה לו ממעל, ומאחורי הראש צוארו עב מאד וכמעט בשוה הוא עם הראש ולא יוכר לעין רואה, ומן הצואר והלאה יתעבה עוד גוו ביותר עד גבו. סנפירי הגב אין לו, אך שני סנפירים לו לעמת החזה במרחק שתי רגל מן הפה, רחבם חמש רגל, ורגל אחת ארכם. זנבו הוא כחצי עגול ובקע ושסע באמצעיתו, ונצב לעמת הגו במצב אופקי; רחבו 24 רגל, ואונו בשרירי עורקיו האלה, עד כי כאשר יחפוז זנבו ויכה בו בכח על אניות גדולות, יהפכם ממטה למעלה ויפוצצם לרסיסים. מראה בשר גוו מלמעלה הוא שחור, ומלמטה תחת הבטן ואצל זנבו גם מלמטה תחת הראש, הוא פעם ממראה לבן ופעם ימצאו שם בהרות בהרות ממראה שיבה (גרויא), ולרוב הוא אצל התנינים הזקנים, אשר בבואם בימים יחל מראה בשרם להשתנות למראה כהה ויחפו בהדרכת שיבה. החוקר ראיי התבונן בתנין אחד, וימצא כי אצל זנבו רשמה בו הטבע בארח נפלא רשמי קוים ובהרות גדולות מאה ועשרים ושנים במספר. עיניו היה במרחק רגל אחת מן הפה וגדלם כעיני פר, עור הקשת שלהם הוא לבן, ולו שמורות עינים ועפעפים כהולך על ארבע. שתי נחירים לו ממעל לראשו אשר בעדם יזרוק תמיד קיטור מימי, וכהנדוף עשן ינדוף זרמי מים. שינים אין לו, וגם לועו צר מאד עד כי לא יוכל לבלוע גם פת אוכל כמאכל בהמה, וע"כ הנהו נאלץ לחיות נפשו משבלולים קטנים, סרטנים וילק המים, אולם תחת השינים חננה אותו הטבע בגרמים מיוחדים אשר בהם ילעס אכלו, ומהם עצם-הדג (פֿישביין) הידוע, הנמצא בו במשקל עצום; שני טורי עצמים מרוקעים יסבו את חכו, אשר בכל אחד יותר משלש מאות גרמים, והאנשים ייבשו אותם וישיגו מהם משקל שלשה אלפים שלש מאות וששים ליטרא. קצות הגרמים האלה יסבכו כמו שערות דקות, ויועילו לו מאד להשיג מחיתו וטרף חקו, כי הרמשים הקטנים אשר ישחו על פני המים יבאו אל פיו הפתוח, וילכדו בהשערות האלה כמו ברשת פרושה. – תכונת עורו הנה משלשה עורות מקופלות יחד, והעור השלישי או התחתון מתוח כרשת, ויצרור בתוכו חלב או שמן לרוב מאד. החלב הזה המקיף את כל גוו בעובי 1-2 רגל. ומשקלו יגיע לפעמים קרוב לשמנים אלף ליטרות, יעצור בעד החום הטבעי הנחוץ לנפש חיה במקומות קרים כאלה לבל יפרוץ לצאת, ויגין בעדו נגד חצי הקרח לבל יפלחו כליותיו ולבו, גם בלעדי החלב לא היה יכול לנשוא נטל המים עת יצלול בים בעומק 2/7 פרסה, אך החלב השמן והעב המעטה את גוו יעצור בקרבו את הכח הדוחה ויקל מעליו נטל המים. השרירים (מוסקעלן) אשר מתחת לעורו, המה כשרירי הולכי על ארבע, ובחוט השדרה ימצאו אצל תנינים אחדים ששים ושלשה עצמות. כלי הנשימה של התנין הנם כתכונת כלי הנשימה של חיות היבשה, ואך בזאת ישונה כי כי ימצא בו כמין תעלה וצינור מן קנה הנשימה אל נחיריו או חורי הזריקה (שפריצלעכערן) ונחוץ הוא לו מאד, למען יוכל לשאוף רוח גם בעת אכלו או עת ימלא פיו במים. חוש הראות שלו חזק, אך חוש השמע אינו טוב אצלו, והחוקרים הוסתו בשפק אם יש לו אזנים מבחוץ כלל.

(המשך יבא)

* * *

מות הלווייתן, 1922. ציור מאת Alpheus Hyatt Verrill. מקור: ויקישיתוף

(המשך מגליון 10)

המלחים וחובלי הים יעידו כי לפעמים יברח התנין עת ישליכו על חוף הים דברים נודפים ריח רע, ואשר לפ"ז יש לו גם חוש ריח חזק, והוא בלי שפק בנחירי הזריקה אשר לו. תחת בטן הנקבה שני דדים, ובתנינים אחדים המה תחת החזה, חלבה דשן ושמן ויכיל בקרבו הרבה חמאה. – אלה המה תכונות מבנה גו התנין בכלל. וכאשר נתבונן על כל אלה נשתומם לראות, כי חי יונק כזה, אשר כל תכונות מבנה גוו יעידו כי נוצר הוא לחיות ביבשה, ישכון תמיד רק במים וישים הים מעונתו.

התנין הגרענלאנדי ירבוץ תמיד רק בהימים הקרובים אל הצירים, וסבה מיוחדת לזה, כי שם תכין הטבע בעדו אוכל למכביר אשר לא ימצא כזה בהאיקלימים החמים; שם אצל הקוטבים תשתרע לפניו שדמת אוכל האוצרת בקרבה רמשים קטנים לרוב מאד, אשר בהם יחיה נפשו התנין הגדול, גם יכלכלו נפשם בהם דגים קטנים אחרים אשר יהיו לברות להתנין. בקרבת האי גרענלאנד ימצא מקום כזה מכוסה במים ירוקים ממראה השרצים אשר ישרצו בתוכו לרבבות. – לבד השרצים הקטנים האלה לא יצוד כל חי, ויחיה חיי חברה ושלוה עם בעלי החיים האחרים החלשים ורפי אונים. מחזה נעים ונורא הוא לראות את התנין בעת ישתעשע וישחק על פני המים; פתאום ינשא את גוו כעמוד נצב מעל שטח פני המים, ישאף רוח תשעה או עשרה פעמים ויוציא אד ועשן מנחיריו, אף ישמיע הוד נחרו ברעש וגאון. ולפעמים יצלול את ראשו במים ואת זנבו הנורא יחפוז כמו ארז, ינופף אותו ויטלטלנו ברוח, יכה בעים רוחו על הגלים ומשק קולו ישמע עד למרחוק, חשרת אדים מימים ינשא עד למרום, ויפיץ על פני המלחים מחתה ובלהות. בהיותו נבעת מפחד פתאום, ישמיע קול שאון חזק המחריד לבות השומעים ממרחק פרסה, ויזרוק קיטור מימי מנחיריו בגובה מעשרים עד שלשים רגל. – אהבת התנין לילדיו נפלאה מאד, אך היא תועיל להותו ולשברו, כי הצידים יארבו על ילדיו ויטילו בם חניתותיהם, אז תחיש האם לעזרתם, ותפול בידי מבקשי נפשה. עת הריונה היא עשרה חדשים, יולדת רק ולד אחד ושנה אחת תיניקיהו. בעת גיחו מרחם אמו, הנהו גדול מעשר עד חמש עשרה רגל, וגדולו ילך בעצלתים, עד כי רק בשנת העשרים לימי חיי ישיג את גדלו הטבעי. את התנין הגרענלאנדי יצודו לרוב רק עבור שמנו, אשר אצל הגדולים ממין הזה ימצא במשקל 67200 ליטרות, החצי ממשקל כל גוו, גם בשרו וחלבו טוב למאכל, והעסקמאסים יאכלו אותם למעדנים, אך צידי העמים הנאורים ישימו נפשם בכפם לעבור ארחות ימים האלה רק עבור שמנו כי יקר הוא וערכו רב מאד.

התנין פֿהיזאליס הנהו גדול מהמיסטעוס, אך באשר כי לא ימצא בו שמן למכביר כבהמיסטעוס, גם גרמי פיו הנם קצרים ומלאים חדודים, עד אשר לא יצלחו כה למלאכה, לא יחרפו נפשם הצידים לארוב עליו ולצוד אותו. הוא ימצא לרוב בהימים הקרובים אל הציר הצפוני, וביחוד אצל האיים שפיטצבערגען ונאוואע זעמליא. החלב או השמן אשר עליו איננו עב כבהמיסטעצוס, ואך בעובי חצי רגל, ומשקלו בערך עשרים ושנים אלף ליטרות, גם לועו איננו צר כבהמיסטעצוס, ומאכלו בריאה, כי יבלע גם דגים גדולים למלא נפשו כי ירעב, ובקיבת תנין אחד מצאו שש מאות תנינים גדולים ממינים שונים. אצל לחיו התחתון לו כמין שלחופית גדולה אשר בה יאצור מים לרוב. שני נחירים גדולים לו אשר בעדם ינשב בכח ויזרוק חשרת מים. ישחה במהירות גדולה עד כי בשעה אחת יעבור לפעמים יותר משתי פרסאות. לו לב אמיץ יותר מהמיסטעצוס, וכאשר ינחת בעבי גבו חנית הצידים, יתעורר בזעף אף ויחגור חמות להדוף את האניה מול כפיתי הקרח ולפוצצה לשברים. תנין אחד אשר החוקר סקארעסבי חתר לצוד אתו, צלל במים במהירות נפלאה כזאת עד כי כרך בערך שלשת אלפים רגל מאורך החבל ברגע אחד! ובאחרונה נתק אותה וימלט. מסבת האי תועלת-רבה משמנו וגרמיו, והסכנה העצומה הכרוכה בעקבותיו, ימנעו הצידים מארוב עליו ולהקדיש עליו מלחמה, אך כאשר יאונה להם על הדרך בעברם ארחות ימים, יטילו בו חניתות ורמחים הרבה ממרחק ויחישו מפלט להציל חיתם, ובעזבם אותו לנפשו יתהפך בפצעיו שעות אחדות עד אשר תתקפהו עצמת מכאוביו וימות לשחת, אז יכרו עליו החברים יגוררוהו בחבלים אל החוף ובין כנענים יחצוהו. – בצידת התנינים התעסקו השוכנים על חופי הים הצפוני עוד בשנות קדומים, והנארוועגען ויתר העמים הצפונים למדו במשך הזמן את העמים הדרומים לאחוז גם המה בעסק הזה ידיהם. ההאלאנדים והאנגלים בשומם בים הצפוני דרכם לפלס נתיב משם אל ארץ הודו, ואשר לא השיגו מטרת חפצם זה, הצליח חפצם בידם לגלות המקומות היותר רחוקים אשר ימצאו שם תניני הים למכביר, ואצל האי שפיטצבערגען התלקחה מריבה שנים רבות בין צידי אנגלי ובין צידי ממלכות אחרות, כי האנגלים חפצו לקחת את כל חבל הים הזה להם לאחוזה, ולבלי תת לידי ממלכות אחרות לצוד שמה ציד, עד כי ברבות הימים אחרי מלחמות-תנופה רבות נאותו לחלק את חבל הים הזה בחבל לצידי כל הממלכות, ולא יסיגו עוד איש גבול רעהו.

האניות הנבנות למטרת החפץ ההוא, יגיע כבד משקלם מששה עד שמונה אלפים צענטנער, ונחוצים המה להיות חזקות ומצוקות למען יעמדו נגד כפות הקרח הגדולים אשר יהדפוה בכתף ויכו בה בכח, ואשר ע"כ יחזקום בקורות רבות וגם יאחזו הקירות במוטות ברזל מבית ומחוץ. ואולם אורך סירות הדוגה אשר להצידים הוא רק 20-30 רגל, וביניהם יעמלו בם לעשותם קל על פני המים, למען יוכלו הצידים להחיש מפלט למו עת תבא נפשם במצוק. כלי צידם המה צלצל-דגים (הארפונע) ורמחים. הצלצל דגים הנהו נשק ברזל מאורך שלש רגל. החלק התחתון ממנו הוא בתמונת חח (האקען) עקום בעל שלש קצוות, ובראש כל אחד עוד חח קטן עקום וחד, אשר בבואם בגו התנין ידקרו ויכאיבו לו ביותר ויסגרו עמוק בעבי בשרו. יד העץ שלו (שאפט) ארכו 18 אצבעות ועוביו רק ¼ אצבע, ויעשה מעשת ברזל יקר במלאכת ידי אמן, למען יהיה נקל לכוף אותו ולא ישבר עת יתחבו אותו בעבי גבו של התנין, ועוד לו חלק עליון נקוב הנצמד אל העץ אשר בו יחזיקו את החבלים. מספר האנשים הנמצאים על אנית ציד אחת, הוא מארבעים עד חמשים, בתוכם חברים (הארפוניערע) מלחים וחובלים, עם חרשי עץ ומושכי בחבלים. בכל סירת דוגה ימצאו חבלים מאורך 4320 רגל המונחים במקומות מיוחדים, החבלים יעשו מפשתן היותר מובחר ועבים שתים ושליש אצבע, גם יכינו בסירות הדוגה גרזן ודלי ועוד חפצים אחרים. האניות הנועדות לצוד ציד בקרב האי גרענלאנד, יצאו בראשית חדש מערץ ובחד מאיי יגיעו אל האי שפיטצבערגען, משם יאחזו דרכם עד °½78 מעלות הרוחב, ובמסלה אשר בין 5-6 מעלות האורך יבחרו כל האניות את מקום משכנם.

הדרך אשר יצודו את התנין הוא ככה: בהתקרבם אל המקום אשר ידמו למצוא שם תנינים, יעמוד רב החובל על המצפה על מכסה האניה ויביט בעד כלי המחזה (טעלעסקאפ) לשמור עקבותם, ואך יתראה תנין אחד לעיניו מרחוק יודיע תיכף לאנשיו העומדים על המשמר על מכסה האניה, רק כשני רגעים יתמהמה התנין על פני המים עת ירצה לשאוף רוח, ואח"כ יצלול במים ויעלם מעין רואה כחמש עשרה רגעים. בהעת הקצר ההוא ירחיב צעדיו לשחות מתחת למים במהירות נמרצה מאד, ואשר ע"כ יכבד על הצידים לדעת מקום הראותו שנית ואך הקצף על פני המים יגלה רשמי עקבותיו. בהתראה לעיני הצידים מקום תחנותו שנית ואם לא רב המרחק ביניו וביניהם עד כי תשיגהו שם מסע חנית ושריה, והוא שוכן לבטח ולא ירגיש כי האויב לו מאחריו, יחיש ציד אחד אשר לו לב אמיץ על סירת דוגה אליו, ויטיל בעבי גבו את הצלצל דגים, ולפעמים כאשר יגלה התנין את חפצו לצלול במים שנית, עוד בטרם תתקרב האניה אל מקום תחנותו, אז יורו אנשי האניה עליו את הצלצל דגים ממרחק ביד או בכלי תותח. התנין הנפצע יבעת ויבהל מפחד פתאום וינסה לנוס למלט נפשו, אז יחלו רגעי האסון וסכנת מות ואבדון תרחף על האנשים עם האניה אשר המה בה יחד, כי יחל התנין להניע את ראשו וסנפיריו בכח, את זנבו הנורא יניע בעוז ואומץ לכל רוח ובחמה שפוכה יכה בו על פני המים ויחתור להפוך את האניה ממטה למעלה ולהורידה מצולה. את הצלצל דגים יטילו לרוב רק בגבו אל סנפירו, אך לא בראשו כי עב הוא מאד וגם קשת נחושה בל תחליפהו. בחפזו לנוס ולהמלט על נפשו יצלול במים ויעמיק לרדת מצולה עד כי יעלם מעין רואה, אולם אחרי רגעים אחדים יתראה שנית מתחת למים, ויחיש פעמיו במהירות נפלאה אל כפות הקרח, בתקותו למצוא שם מפלט ומחסה, או יתנשא על שטח פני המים ויראה אותות יגונו ומכאוביו, בהרימו את זנבו וסנפיריו באויר חליפות לרגעים ויכה בם על פני המים בעוז וכח. מרוצתו מתחת למים הוא בחפזון נמרץ, עד כי יכרוך לפעמים בשמונה רגעים את כל החבלים הנמצאים בסירות הדוגה ויאבד אז מהם לנצח.

סכנת מות תרחף אז על פני האנשים ונפשם בזלעפות תוגה תתמוגג, כי כאשר יתמו כל החבלים להכרך מעל הגלגל והמה לא יחישו מעשיהם, ויאחרו אך רגע אחד מלנתקם פתאום מעליו, אז תמשך סירת הדוגה במעמקי מים, ואם אין בקרבת המקום ההוא כפיתי קרח או סירת דוגה אחרת, יאלצו האנשים לקפוץ אל תוך המים ולפרוש ידיהם לשחות בין גלי הים ונבכי מצולה.

(סוף יבוא)

* * *

800px-Amerikanischer_un_französischer_Walfang_vor_Mexico_(1848)
ציד לויתנים, 1848. המקור: ויקישיתוף

(סוף מגליון 11)

למען הנצל מאסונות כאלה יעמדו לרוב ממרחק צנות קטנות אחרות האוצרות בקרבן חבלים ויתרים יתרים לעת מצוא, וכאשר יאכף המחסור על הצידים אשר בסירת הדוגה, יניפו את משוטיהם למעלה, להודיע בזה את מחסורם ואסונם לרעיהם, וחיש מהר תחיש צנה אחת קטנה לעזרתם להמציא למו את החבלים הנדרשים, או כאשר אפסה עוד כל תקוה יקפצו הצידים אל הצנה להציל חיתם.

סירות דוגה אחרות תתיצבנה מרחוק על משמרתן במקומות שונים, ויאבו לעקבות התנין לדעת עת הראותו שנית על פני המים. העת אשר יתמהמה במים מעת נחתה בבשרו צלצל הדגים הוא לרוב כחצי שעה, וכל אשר יתמהמה יותר במים יחלשו ביותר עמודי גוו ויקל להצידים לצודו ולהמיתו. בהראותו בפעם הזה יחישו תיכף הצידים אשר בהצנות העומדות על המשמר, אל המקום ההוא ויטילו איש איש את הצלצל דגים אשר לו בעבי בשרו. התנין יצלול במים עוד הפעם, והצידים יעמדו יחיל ודומם לחכות עד עת הראותו, אשר אז תמצא ידם להתקרב אליו ולדקור את בשרו ברמחים. כאשר יפצעו את בשרו היטב בפצעים רבים ונאמנים ונהרות דם רב ישטפו מאתו כזרמי מים, עד כי מרחק רב בהים סביבותיו יאדם, סירות הדוגה עם האנשים אשר בם גם כפיתי הקרח אשר מרחוק ישטפו בדם, אז ירופפו עמודי גויתו ויחלו להראות בו עקבי המות; מנחיריו יז ריר מהול בדם, ומפצעיו יצא שמן ממשמן בשרו ויצף על פני המים, אחר יחלש ויאנש. עוד רגעים אחדים לפני מותו יחגור שארית אונים ויפרפר את גוו בעוז ואומץ, את זנבו יניע ברוח בכח וישמיע בו קול רעש הנשמע ממרחק פרסה, אח"כ ישכב על צדו, אז ידעו הצידים כי אפפוהו חבלי מות וישמיעו קול שמחה ותרועת נצחון. – נפלא הוא לראות כי הטבע תתיצב בזה לעזר להאדם להשיג מטרת חפצו למשוך את הלויתן הזה בחכה, כי לולא נטיתו הטבעית של התנין לצלול במים עת יקדישו עליו מלחמה, לא עצר כח כל אנוש לשום לו מוקשים ולהכריעהו גם בהביאו בכליותיו בני אשפתו חצי רעל ומדקרות מות, כי כחו רב מאד לסבול גם המכאובים היותר נוראים, ועשוי הוא לבלי חת מרעש כידון וכלי תותח, אך הנטל הכבד מהמים משא 4,000000 צענטנער אשר יכביד עליו עת יעמיק לרדת מצולה, ישים מועקה במתניו ויחליש ביותר את גוו, עד כי יאבד כחו ואונו הרב ועיפה נפשו להורגים. גם לא חננה אותו הטבע ברוח דעת לשמור את נפשו מלכד, ונופל הוא בדעת הזאת מיתר החיים, ואשר ע"כ יקרה לעתות כי הוא בנפשו יעזור למבקשי נפשו לגור אתו בחרמם. המקרה הנוכחי אשר קרה על האניה "נאטוליוס" בהדאוויזשטראססע יעיד מה רבה תומת ואולת התנין:

אחרי רגעים אחדים התנשא התנין לנגד עיניהם על פני המים והוא עיף ויגע מרוב העמל אשר יגע וחתר להנצל מפח יוקשים עד כי כחותיו עזבוהו ובלי יגיעת בשר צלחה בידי הצידים להמיתו ולמשוך אותו מן המים, ומה מאד השתוממו למראה עיניהם לראות החבל אחוז בפי התנין והוא החזיק בו בשפתיו ברוב אונים, כי כאשר נתקו את החבל מן התנין הראשון נשאר הקצה האחד במים והתנין ההוא בשחותו על פני המים לבקש טרפו ופיו פתוח, בא במקרה החבל אל פיו, ויחזיק בו ולא הרפה ממנו עד כי בסבת זה הביא את רגליו בלכד. – מונעים ומכשולים רבים יפריעו את הצידים ממלאכתם, כפיתי הקרח הגדולים הצפים על פני המים המה כאבני נגף למו על כל שעל. התנין יבחר לפעמים את משכנו אצלם להסתר מרוח סועה וסער, ובעת נחתו בו חניתות הצידים יחיש לבקש שם מפלט ומחסה מפחד אויב, אז תרחף הסכנה על פני הצידים, כי יאחז התנין בין רגבי הקרח ובאין לאל יד הצידים למשוך אותו משם ימשוך הוא את האניה תחת הקרח ויטביענה במצולות. למען הנצל מאסונות כאלה נחוץ להצידים לפרוץ עליו פתאום משתי אניות ולנעוץ בבשרו שני צלצלי דגים ביחד, או לקשור בהחבלים ההמה עוד חבלים מסירת דוגה אחרת למען ירבה מספר האנשים אשר יתאזרו עוז נגדו ואז תקוה נשקפה להם למשוך אותו מעמק מצולה. כאשר יתחולל רוח סערה על הים או יתקדרו השמים בעבים בעת צידת התנין, אז יוכרחו הצידים לנתק פתאום את החבלים ולעזבו לנפשו, גם אחרי אשר הצליחה בידם להמית אותו יאלצו להפליט הטרף מידיהם, כי כאשר יחשך סביבותם והערפל יליט אותם בצעיף אפל ועלטה, אין לאל ידם לנסות אז מאומה וצפוים המה אלי אסונות רבות באין עוזר וסומך מהאניות האחרות, כי הערפל ישים מאפל ביניהם. גם לא בכל עת יסבו צללי הדגים בפעם הראשון פצעי מות להתנין, ואם כי יזרמו מקרבו נהרי נחלי דם, עוד יוכל לחיות זמן כביר במים וברב כח יתאזר עז למלט נפשו מידי רודפיו. כן קרה מקרה כי תנין אחד אשר נמלט מידי הצידים בעת התחולל רוח סער, והחניתות היו נעוצים בעבי גבו, הדביקוהו הצידים ביום השני וגם אז מלט את נפשו, ואך ביום השלישי עצרו הידים כח להביא מות בכליותיו. בפעם אחרת קרה כי חי התנין אחרי אשר נחתו בו חניתות הצידים ארבעים שעות ובמשך העת ההיא הטילו בו עוד ארבע צלצלי דגים, שש צינות משך בכחו תחת המים ויטביעם ובאחרונה הביא את החבל על האניה הגדולה וברוב עמל נפש ויגיעת בשר גברו עליו הילים וימיתוהו.

בהמיתם את התנין ינקבו שני נקבים בזנבו ובחבל עב יקשרו אותו אל סירת דוגה אחת, הסנפירים יקשרו אל גוו, וכל הצנות הקטנות יתיצבו ביחד ואיש את רעהו יעזרו למשוך אותו ממקומו ולהביאו אל האניה הגדולה, שם יניחו אותו מנגד האניה ובאין לאל ידם להגביה את כל גוו מעל המים עבור כבד משקלו וגדלו הנורא, יעמלו להפוך אותו על בטנו, ורק החמישית מעביו ירימו ע"י חבלים ועל שטח פני המים יהדקו בם את גוו אל דופני האניה. אחר ידלגו האנשים וברגליהם מנעלים מסומרים על עבי גבו, ויחתכו את עורו וחלבו חתיכות חתיכות, וע"י חת נצמד בחבל התלוי מן האניה יעלו אותם על המכסה, שם יפשיטו מעליהם העור ויסירו מאתם העורקים והשרירים, ואח"כ יחתכו אותם לחתיכות קטנות וישימו אותם כה בהחביות. באופן כזה יסירו מעליהם גם את הגרמים הטובים אשר יצלחו למלאכה ויעלו אותם על האניה, ונבלת גויתו יותירו לדגי הים אשר ירוו נפשם מבשרו. – כאשר יצלח בידי הצידים לצוד שלשים או ארבעים תנינים במסע אחד, אז יראו פרי טוב בעמלם, ואם כי ירבו עליהם ההוצאות במבנה האניות ובכל המחסורים אשר יטפלו עליהם בדרך רחוקה ומסוכנת כזאת, עכ"ז יצא הפסדם בשכרם אשר ימצאו בסחר השמן ועצם הדג, ולא לעתים רחוקות ימלאו אמתחותיהם כסף. צייד אנגלי אחד שב ממסעו עם 299 חביות שמן, וביחד עם עצם הדג עלה מחיר מרכלתו 11000 ליטרא שט' רב החובלים סקארעסבי צד במסעותיו 498 תנינים ושכר כלם עלה מאה וחמשים אלף ליטרא שטר. אולם בעתות האחרונות מעטו מספר האניות הנוסעות לצוד ציד מארץ ענגלאנד, וסבות שונות לזה; האחת, כי מעת אשר נתפשט אור גאזא בכל קצוי תבל ירד המסחור בשמן הדג עשר מעלות אחורנית, שנית כי הכר הנרחב לפני הציידים אצל האי שפיטצבערגען התרוקן מעט מעט מהתנינים בסבת הצידה התמידית, והצידים נאלצו לחרף נפשם ארחות ימים יותר מסוכנות, ועוד שלישיה הוא, יען כי בשום הציידים נפשם בכפם לעבור עד הדאוויזשטראססע ועוד מקומות מלאי חתחתים כאלה אשר על כל צעד היו להם מכשולים מרגבי הקרח הצבורים חמרים, ופעמים רבות נסגרו אניותיהם בין רגבי הקרח ורבים מהם אבד גם את חייהם באופן רע מאד, ע"כ משכו האנגלים מעט מעט את ידיהם מעסק הזה, ועוד בשנת 1829 צערו מספר אניות הציד, עד כי מכל חופי ארץ ענגלאנד לא יצאו רק שמונים ותשעה, תחת אשר בשנות 1814-17 פרשו נס מארץ בריטאניא יותר מחמש מאות אניות, והעיר אבערדעען היוצאת לפנים חמשים וחמשה, יצאו ממנה בשנת 1838 רק חמשה. אדירי הסוחרים חרדו לקול מפלת צמרת המסחר הזה. וישיתו עצות בנפשם להטיב מצבו. והנה אחת היא אשר עוז בידה לקומם הריסות המסחר הזה לפי דברי המכה"ע „אבערדעען העראלד“ והיא לכונן קולוניא ומקום מושב אצל הדאוויזשטראססע מאנשים היודעים ציד, כי כאשר יגורו שם הציידים בימי החורף, יהיה לאל ידם לתור למו המקומות היותר בטוחים לצוד שמה מבלי פחד, ועל הסוחרים לא יעלו הוצאות רבות כאלה בשלוח האניות, כי תחת אשר עד כה נאלצו לשלוח אניות רבות, וכאשר לא עמדה ההצלחה לימינם בצידת התנינים שבו רבים מהם ריקם ומאומה לא הביאו בידם, וההוצאה הרבה אשר הוציאו על מבנה האניות וכל החפצים הדרושים עלתה בתהו, ישלחו עתה רק החמישית ממספר הקודם ומצא להם. על האשיות האלה יש לאל ידם לכונן העסק הזה ולהרימהו על גפי מרומי המסחר כבימי קדם.


"הצפירה", שנה רביעית, מס' 10, 14 במרץ 1877, עמ' 78; מס' 11, 21 במרץ 1877, עמ' 86-87; מס' 13, 11 באפריל 1877, עמ' 102-101. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

מלחמת האדון בערניע עם הדג הלויתן – 1868

חדשות שונות.

[…]

במכתב העתי „בירזעוויא וויעדאמאסי“ כתוב דבר נפלא מהאדון Берьне, כי ביום אחד פרש רשת לצוד דגים, ובשבתו בתוך האניה הרגיש כי העלה במצודתו דבר כבד, ובהעלותו ראה בתוך היאור כי דג גדול הנקרא לויתן (Китъ) הועלה בחכה, בראשונה ראה האדון בערניע את המראה הנוראה הזאת, ויחשוב כי הדג הגדול הזה מת הוא, כי לא ראה בו עוד רוח חיים, ואמץ בכל מאמצי כחו למשוך אותו ולהעלותו על שפת הנחל, אך שגה ברואה! עוד נמצא בו רוח חיים, וחי חי עדנה, אך היה שקוע ברוב השינה, ובהקיצו משנתו התאמץ ברוב כחו להנצל מיד עושקי כח, ובהאבקו עמו משכו בלב היאור, אך גם ה' בערניע הוסיף אומץ ויחזיק בחזקת היד את מצודתו למען לא ירף ממנו, עוד מעט חגר שארית כחו ושחה ביאור לצד מערבי עם הרשת, עד אשר לא היה לו עוד כח לשאוף רוח, וגלי היאור התגעשו והתרוצצו סביבו, כמעט הפכו את בערניע ואניתו, אז אמר הציד נואש לחייו, כי חשב כי יפול בים הנשיה הזאת, וכשתי שעות התאבק עם הדג הלויתן הזה, עד אשר ראה מרחוק ציים קטנים עוברים ושטים על פני היאור, והראה להם אות כי יבואו ויחושו לעזרתו, המה מהרו ויבואו וחפצם הצליח בידם להעלות את הלויתן בחכה, כי תקעו את היתד בלחי השמאלית, והעלו אותו על היבשה, ושם חתכוהו לנתחים קטנים ומלחו אותו ומלאו עם בשרו חמשה חביות מלאות מלבד השומן והעצמות אשר מכרו אותם בכסף רב מאד.

מ.מ. אסטרינסקי


"הכרמל", שנה שביעית, מס' 15, 21 ביוני 1868, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.

התנין הגדול אשר בים הגדול – 1860

Genealogy_of_the_Caverly_family_-_from_the_year_1116_to_the_year_1880,_made_profitable_and_exemplified_by_many_a_lesson_of_life_(1880)_(14592471898)
הלויתן, איור בספר מ-1880. המקור: ויקישיתוף

התנין הגדול אשר בים הגדול.

במכתב העתי [ילל. טימעס] נמצא מכתב מאת רב-החובל הנודע בשמו Taylor וז"ל: בחמשה ועשרים לירח אפריל העבר בהיותנו באורך י"ב מעלות ורוחב תשעים למזרח ואניתו מוט התמוטטה בתנועה חזקה מאד. מהרתי לשלוח את הסר למשמעתי לראות סבת הדבר. וישב האיש אלי ברעדה ויאמר לי ללכת בנפשי לחזות בעיני מעל לראש האניה. הלכתי, ומה ראו עיני? תנין גדול ונורא נושך בשניו את ירכתי האניה ומנועע אותה כאשר ינוע איש בכברה. באורך שלשים רגל התרומם התנין מעל פני המים, ויכולתי לראות את קץ זנבו אשר היה לפי דעתי שלש מאות רגל באורך, ועביו כעבי חביות גדולה. התנין הזה היה לו קרן חזות על מצחו, ועיניו הנוצצות כנחושת קלל יושבות לא רחוק מחוטמו, ואורך שניו לערך שמונה רגל. התנין לא ראני, ולא חדל מלהניע את האניה בכל כחו, והרתיח כסיר את המצולה מימינו ומשמאלו במרחק רב, עד אשר שבר חלק מצדי האניה. וככה יגדל כח התנין עד אשר צלחה לו להעמיד את האניה במרוצתה הנפלא [כי אנית-קטור היתה]. התנין בלע את אשר שבר מהאניה עם כל מתריו וחבליו, ולא נודע כי בא אל קרבו. אח"כ שב אל האניה, וכפי אשר התבוננתי הכין א"ע לאחוז את האניה לאורכה באורך בכל גופו ולהפכה על פניה, ויעל עשנו מפיו כעשן ענן מוכנת הקיטור בהרתיחו המים. ברגע זו נתראה דג הוואלפיש ברוחק פרסה. פתאום עזב התנין את האניה, וכחץ מקשת מהר על טרפו אל המקום אשר שם הדג הנזכר. מעת ההיא והלאה לא ראיתיו עוד.


"המגיד", שנה רביעית, מס' 48, 12 בדצמבר 1860, עמ' 4. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות היסטורית יהודית של הספרייה הלאומית.